תוספות יום טוב על כתובות א

תוספות יום טוב · על כתובות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

משנה כתובות, הקדמה

טעם סדורה כבר מבואר ממה שכתבתי בריש יבמות.

בתולה. שכל שלא נשאת אין ראוי לקרותה בה"א הידיעה. ואגב תני נמי אלמנה דגבה בלא ה"א. משא"כ האשה וכן היבמה שזקוקה ליבם ההיא תקרא בה"א הידיעה לפי שמפורסמת וכדאמרינן בגמרא סוף פרק ט"ו דיבמות [קיח.] דשומשמנא גברא כורסא בי חרתא רמו לה וכו'. והלכך נמי לא תני העבד עברי במשנה ב' פ"ק דקדושין דמאי חשיבותא איכא ליה להודיע העבד בה"א כך נ"ל. והתוספות כתבו בענין אחר:

שפעמים בשבת. אבתולה קאי. רש"י. וכתב הר"ן דמקשו הכא דליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום אחד [בשבת] וטעמא דאלמנה ביום ה'. ותירץ דאי מפרסמא מילתא הוו טובא דנסבין בא' בשבת משום דטריחא להו א"נ דלא קפדו ארוס וארוסה בסעודה ומאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת וד' לענין נישואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין אחד לד' כלל ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל שאין לו מלאכה נסיב [אלמנה] בכולהו יומי [כדאיתא בגמרא דף ה'] לא סברי דמש"ה הכי הוא אלא דרבנן לא תיקנו באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש"ה תני בהדיא דינא ומסתיר לטעמייהו. עוד נ"ל דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמלתא דאיסורא הוא הוצרכו לייחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכי לייחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וכיון דיחדו לבתולה יחדו לאלמנה ג"כ. דאי לא. אתו למימר דנשואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא ומש"ה תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל. ע"כ:

ביום השני וביום החמישי. דשכיחי דאתי למקרי בספרא. גמרא פ"ז דב"ק דף פ"ב והטעם כתבתי ספ"ג דמגילה:

שאם היה לו טענת בתולים כו'. כתב הר"ב ושמא זנתה תחתיו פי' לאחר שנתארסה והרי היא אסורה עליו. כגון אשת כהן או שקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא בכהן שמא קודם שנתארסה ובפחותה מבת שלש שמא באונס. [ועיין במ"ז מ"ש שם] ומש"ה אף בשאר נשים דאיכא ס"ס ואינה אסורה עליו. אפ"ה לא פלוג רבנן בתקנתא. ומשום אשת כהן ופחותה מבת שלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הרביעי. א"נ הואיל ומשכחת באשת כהן ופחותה מבת שלש דמתסרי עליה תקנו בכל הנשים נמי וכדפירש בקונטרס שמתוך כך שיבא לב"ד יתברר הדבר ויבואו עדים שזנתה ברצון תוספות. ומ"ש הר"ב שקדו כו' בגמרא ועיין פי' המלה בסוף מסכת סוטה. ומ"ש הר"ב ובזמן שאין ב"ד כו' אשה נשאת בכל יום. גמרא. וה"ק מצד תקנה זו דמשנתנו נשאת בכל יום אבל יש ודאי ימים דאיסור אחר חל עלייהו כגון שבת לפי שע"י הנשואים קנאה לכמה דברים כדתנן לקמן מ"ד פ"ד וה"ל כקונין קנין בשבת דאסור כמ"ש במ"ו פ"ג דביצה וכ"כ הרא"ש וכן ביו"ט שייך נמי האי טעמא כדתנן במ"ב פ"ה דביצה ובלא"ה ביו"ט אסור אף בח"ה שבו כדתנן במ"ז פ"ק דמ"ק. ומ"ש הר"ב וטעמא דאלמנה כו' שיהא שמח עמה ג' ימים וכו' ואי נשאת ביום אחר לא מיקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו:

משנה ב

בתולה כתובתה מאתים וכו'. בסוף מכילתין פסק הר"ב דכתובת אשה דרבנן והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם שכן כל של דבריהם ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף ונמצא מאתים דינרים של בתולה כ"ה דינרים של כסף טהור. ומשקלם כתבתי במ"ו פ"ו דפאה וזו דעת הרמב"ם. והרא"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור וכן כתבו התוספות בפ"ו מ"ה כמו שאכתוב שם בס"ד דזה הכלל דשל דבריהם לא נאמר אלא אסלע בלחוד [*וכן פירש הרמב"ם במשנה ד' פרק ח' דבכורות]:

וחלוצה. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסד"א כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה"א דכנשואה דמיא קמ"ל. תוספות:

הגיורת וכו' שנפדו וכו'. וכן תנן להו לקמן בריש פ"ג ובפי"א מה"א העתיק הרמב"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס"ז וסימן קע"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ"ק דעבודה זרה דף ג' [ד"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]:

ושנתגיירו וכו'.. פחותה מבת ג' היאך מתגיירין בקטנותן תמצא בלשון התוספות שהעתקתי במ"ג פ"ד:

פחותות מבנות ג' וכו'. שאפילו נבעלו בתוליהם חוזרין. ר"ן:

משנה ג

וקטן שבא על הגדולה. פי' הר"ב פחות מבן תשע ר"ל ויום אחד. וכדתנן בפ"י דיבמות. ומ"ש שאין ביאתו ביאה ומכ"מ לא דמי לקטנה הנבעלת דהתם בתוליה חוזרין כמ"ש לעיל וכפירש"י בכאן אבל קטן והשיר הבתולין לא עדיפא ממוכת עץ אלא הכא בלא השיר בתולים איירי כך כתבו התוספות והרא"ש:

משנה ד

בתולה כו' מן הנשואין. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה א"נ נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. ברייתא. ועיין מ"ש [פ"ג] מ"ג:

וחלוצה. איידי דמתני' קמא נקט הכא נמי חלוצה דכיון דאשמועינן הכא דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה. הר"ן:

והשבויה. עיין מ"ש בפ"ג מ"ב:

ואין להן טענת בתולים. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתונה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. רש"י:

משנה ה

האוכל אצל חמיו ביהודה. מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונ"מ דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש"י. והשתא מתני' י' פ"ד דיבמות דקתני סתמא הארוסות שביהודה לאו דוקא אלא כי מתניתין דהכא:

אלמנת כהן. אלמנת בת כהן. רש"י:

היו גובין לבתולה. בת כהן כשנשאת לכהן וכל שכן כשנשאת לישראל:

ולא מיחו בידם חכמים. אע"פ שלא כתב לה בלשון תוספת [דאל"כ תנינא חדא זימנא בריש פ"ה] אלא ד' מאות דחזי ליכי וקס"ד דלא תגבה דלא חזי ליכי. ובלשון תוספות לא כתב. קמ"ל דמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהונה ושייך בהו למימר דחזי ליכי. תוספות:

משנה ו

והלה. פירשתי במשנה ג' פ"ג דמעשר שני:

לא כי. א"א לפרש שמכחישה בברי דמהיכי ידע. ועוד למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר שמא לא כי ועיין ספ"ג דב"ק:

מקח טעות. פי' הר"ב ואין לך כתובה ממני. כלומר אפילו מנה לא. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמרא ד' י"א ע"ב:

נאמנת. דמוקמינן אתתא אחזקה דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה היא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמרא. ועיין במ"ח פ"ז מ"ש שם דהכא דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. ומ"ש הר"ב ומשביעין אותה שבועת היסת כך כתב הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פי"א מה"א [הל' י'] כתב ויש לו להחרים סתם על מי שטוען שקר כו'. וזה עיקר דכיון שאינו טוען עליה בברי אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת שלא מצאנוה אלא בברי וכמו שאמר הרמב"ם עצמו בפירושו סוף מסכת נדרים. ואפילו לסברא הנזכרת בש"ע סימן ע"ה סעיף י"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר. הכא מאי רגלים לדבר איכא שנבעלת קודם שארסה אדרבה אוקי בחזקת בתולה כל זמן שתוכל. וענין שבועת היסת מפורש פ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב ואי אמרה בתולה מצאני אינה נאמנת גמרא דף י' וכתב הרא"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי דלא בעיא למפסל נפשה לכהונה ואין להאמין במגו דמוכת עץ [כדלקמן] דלא שכיח. א"נ לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא. ע"כ. ומ"ש הר"ב חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופי' רש"י ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה בחנם אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר"ן דאין להקשות דתיפוק לי' דהואיל ואיהו טוען נמי ברי. מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי וא"א לה להביא [ראיה] הרי היא קלה בעיניו להוציאה הלכך צריך לטעמא דחזקה וכו':

לא מפיה אנו חיין. דהכי נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ועיין ספ"ד דנגעים:

[*עד שלא תתארס. וכן בריש פרק ח' ובשניהם הוה ליה למתני עד שלא נתארסה דתתארס להבא הוא ובירושלמי ריש פ"ח כיני מתניתין עד שלא נתארסה ולא ידעתי למה לא אתמר כן בירושלמי אדהכא ועיין בפרק דלקמן משנה ו']:

משנה ז

נאמנת. פי' הר"ב ולא הפסידה כתובתה כדפירש הר"ב במשנה ג' דאית לה מנה אפילו לא הכיר בה ומש"ה אצטריך למתני פלוגתייהו במוכת עץ אע"ג דשמעינן בנאנסתי לאשמעינן הא. דמנה יש לה. ונאנסתי איצטריך לאשמעינן דאם הודית מקחה מקח טעות ואין לה כלום. גמרא. ומ"ש הר"ב ואי אשת כהן כו' שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא. גמרא דף ט' וה"ה נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת שלש וטעמא דליכא אלא חד ספיקא כמ"ש בריש פירקין וכתב המגיד בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה והלא שמא מוכת עץ היא ויש כאן שני ספיקות ותירצו שמוכת עץ דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו. ע"כ. וכך כתב הר"ן. אבל התוספות כתבו לעיל דבגמרא דאלו נערות גבי סומא אין לה טענת בתולים מפני שנחבטת על גב קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מחבטן אם כן שכיח ופירשו דלהכי לא מספקינן במוכת עץ משום דכיון שאינה טוענת אע"ג דאין לה גנאי בכך כמו בביאת אונס הלכך אין להסתפק בכך ע"כ. וא"כ הכא דהיא אומרת מוכת עץ. ואפ"ה כתב הר"ב דאסורה עליו ולא הוי ספק ספיקא צריך לומר כמו שכתבו התוספות בשם ר"ח דמוכת עץ פתחה סתום וכיון שטען דרוסת איש את נמצא שטוען פתח פתוח ושויתה [איסור] אנפשיה בחד ספיקא אבל הר"ן דחה זה מהגמרא ודהכי איתא בהדיא בירושלמי שהפתח פתוח בין בעץ ובין באדם. נמצא דדברי הר"ב בפסק זה דחוין שאם יאמר דמוכת עץ לא שכיח קשיא הא דתוספות מפרק אלו נערות. ואם יאמר כפירוש ר"ח הרי דחוי מדר"ן וגם כפירוש התוספות אי אפשר דהא הכא בטוענת מוכת עץ היא. והב"י סימן ס"ח לא העתיק כלל להא דהתוספות אלא כתב דברי הר"ן והמגיד:

משנה ח

מדברת. פי' הר"ב מתיחדת ותני לה להודיעך כחו דרבי יהושע דאף על גב דלא ראוה שנבעלה פסולה. גמרא:

טיבו. כתב הרמב"ם טיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקדושין טיב עבודה זרה ומשמשיה רצה לומר סבתם ע"כ ובספר תשבי [שורש טב] כתב שהוא לשון עסק תרגום ירושלמי ויוציאו דיבת הארץ (במדבר י"ג) ואפיקו טיבא בישא:

נאמנת. לפי שהיא בחזקת כשרות:

לנתין ולממזר. עיין משנה ה' פרק ו' דיבמות:

משנה ט

מעוברת. להודיעך כחו דרבן גמליאל ועוד דאפילו בתה מכשרינן:

נאמנת. כתב הר"ב וכשרים לכהונה היא ובתה וכו' ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא לכהונה. ר"ל היא. אבל בתה הא פסקינן הלכה כאבא שאול במשנה ב' פרק בתרא דקדושין דלכתחלה. וטעמא דבבתה הקילו כתב הר"ן והמגיד פי"ח מהא"ב לפי שאפשר שאפילו לקהל פסולה לפיכך לא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי שאם היו מחמירין בה שלא לבא בקהל לא ה"ל תקנה הלכך לא החמירו שלא תנשא לכתחלה. ומה שמסיים הר"ב ואז תנשא לכתחלה בין היא בין בתה. כלומר דאז אין חילוק בין אמה בין בתה. ואפשר נמי לומר דלעולם להר"ב שוים הם. אמה ובתה. וכשהאם אסורה לכתחלה ה"נ הבת. וכן הביא המגיד פט"ו מה"א שיש מי שכתב כן והא דקדושין אפרש שם. ומ"ש הר"ב אא"כ היו רוב וכו' אפרש במשנה דלקמן בס"ד ומ"ש שפירש חוץ לעיר אבל בעיר אפילו פירש הבועל ואזיל לגבה לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא חשבינן ליה כקבוע דכמחצה על מחצה דמי גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגבייהו. גמרא. ועיין לקמן דעת אחרת בזה:

משנה י

העין כדכתיב (בראשית ט"ז) על העין בדרך שור:

אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה. פירש"י משיאין בנותיהן ואלמנותיהן שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן ועיין מ"ש במשנה ב' פרק בתרא דקדושין. וכתב הר"ב ואע"ג דרובא חד סגי בעלמא וכו' אצרכוה רבנן תרי רובי. לפסק הלכה כתב כן ובגמרא מוקים למתניתין דמעשה שהיה בתנוקת זו כך היה. וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא מצרכינן להלכה תרי רובי ובמתניתין דלעיל הלכה כרבן גמליאל ולא פירש דצריכא תרי רובי אלא משמע דבחד רובא סגי הלכך מחלקין הרא"ש והר"ן דלעיל בטוענת והכא באינה טוענת וסתמא דמלתא הכי איתא דתינוקת הוה ולא ידעה למיטען ואנוסה הוות ולא ידעה מאי. וכיון דהוה ליה שמא אפילו לר"ג בעי תרי רובי. וכן היה נראה לפרש שזו היא דעת הר"ב. אלא מדכתב ואין משיאין לכתחלה לכהונה אלא בתרי רובי. דמשמע הא דיעבד לא בעינן תרי רובי וזה לא שמענו משום אחד מהפוסקים אלא כולהו סבירא להו דבאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי. ועוד שדברי הר"ב בפירוש אלו המשניות זו והקודמת מועתקים מפירוש הרמב"ם ומבואר בחבורו פרק י"ח מהא"ב דמתניתין דהכא מיירי נמי בטוענת. ודרבי יוחנן בן נורי ור"ג בחד שיאטה שייטי. הלכך נראה לפרש דדעת הר"ב בזה כדעת הרמב"ם ודלעולם צריכין תרי רובי אפילו בטוענת וזה שלא פירשו לעיל דמצריכין תרי רובי היינו משום דנטר ליה למתניתין דהכא כי היכי דבגמרא נמי לא פרשינן דמצריכין תרי רובי אלא אמתניתין דהכא ובין לעיל ובין הכא בטוענת ואפ"ה משום מעלה שעשו ביוחסין הצריכו תרי רובי לכתחילה. ולא תידוק דהא בדיעבד חד רובא מיהו בעינן דאפילו ברוב פסולים כשירה בדיעבד הואיל וטוענת וזה לכולי עלמא אפילו להרמב"ם. ואפשר נמי דהיינו טעמא דלא פירש לעיל בהדיא דתרי רובא בעינן משום דיוקא דתידוק מינה דהא דיעבד אפילו כי לית לה נמי חד רובא לא תצא. ודע דהני תרי רובי רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר פי' רש"י וכ"כ הטור סימן ו'. רוב העיר כשרים ורוב סיעה של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם. והרמב"ם מפרש דרוב העיר כשרים. ורוב סיעה הם שפרשו מן המקום הזה ועוברים שם בפרשת דרכים. או בקרנות שבשדות. ונראה דטובא נ"מ לענין דינא. דלהרמב"ם בסיעה עצמה מצריך תרי רובי. שהרוב שלה כשרים ושהמקום שממנו באו יהיו גם כן רובן כשרים. ואילו לרש"י והטור לא בעינן אלא רוב הסיעה והרוב השני הוא באנשי המקום שבפרשת דרכים שלה או בקרנות שבשדות שסביבה היה המעשה. ואני תמיה מאד שלא ראיתי מי שהעיר בזה לא במה שיש שני פירושים בדבר ולא במאי דנפקא מבינייהו. ואין לומר נמי דהטור לטעמיה דס"ל דאפילו בתוך העיר נמי כשהלך הבועל אליה סגי בתרי רובי [וכן ג"כ דעת רש"י דבתרי רובי סגי אפילו נבעלת בעיר כשהבועל הולך אצלה ולכך אני אומר דאף להטור גרסינן בגמרא איכא דאזלא איהי לגבייהו וכו' ומש"ה גזרו בחד רובא כדגרס רש"י ואין חילוף גירסת לשון בין הטור ורש"י כמו שכתב הב"י. ורש"י והטור דעת אחת להם בזה כך נ"ל] ולהכי מפרש דסיעה עוברת שם לתוך העיר ורוב שלה כשר ורוב השני הוא אנשי העיר עצמה שבה היה המעשה אבל הרמב"ם דלא סבירא ליה הכי וכמו שכתבתי לעיל בדברי הר"ב אלא דוקא חוץ לעיר היה המעשה ולהכי שפיר מפרש דסיעה היא מהמקום הזה. ונמצא שכל הכתוב בספר שתי הדיעות הללו ממילא ידעינן שני הפירושים וזהו שלא העיר הב"י בזה כלל. דליתא דאע"ג דלהטור שסובר דבתוך העיר עצמה משכחת לה וכשהלך הבועל אצלה ולפיכך אי אפשר לפרש שהסיעה היא מהעיר עצמה אלא שממקום אחר באו לה מ"מ להרמב"ם הרי אפשר לפרש כן שאע"פ דלדידיה דוקא חוץ לעיר הוה מעשה עדיין לא שמענו שחולק בפירוש סיעה אם היא ממקום אחר או מהעיר עצמה. שהרי יש לפרש ממקום אחר. לפיכך אין הכרע בדברי הר"ב מה דעתו בפירוש תרי רובי אם כפירש"י אם כפירוש הרמב"ם. גם נשארה תמיה על הבית יוסף והמפרשים שלא העירו בזה כלל. ופירוש סיעה שיירא והיא מלה ארמית דת"א ואחוזת מרעהו (בראשית כ"ו) וסיעת מרחמוהי. וצים מיד כתים (במדבר כ"ד) וסיען כו':

משנה כתובות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב