עיקר תוי"ט על כתובות א

משנה כתובות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שפעמים כו'. אבתולה קאי. רש"י וכתב הר"נ דמקשו הכא, דלתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום ראשון בשבת, וטעמא דאלמנה ביום חמישי כו'. עוד יש לומר דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנישואין, אלא משום טעמא דבתולים דמילתא דאיסורא היא הוצרכו ליחד לבתולה ימים, וכיון שהוצרכו ליחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו, ואגב, יחדו לאלמנה גם כן, דאי לא, אתו למימר דנישואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא, ומשום הכי תני טעמא דבתולים, לומר דעיקר התקנה היתה בשבילה. וע"ע:

(ב) (על המשנה) השני כו'. דשכיחי דאתו למקרי בספרא. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) פירוש, לאחר שנתארסה. והרי היא אסורה עליו, כגון אשת כהן, או שקיבל בה אביה קידושיה פחותה מבת שלש, דליכא אלא חד ספיקא. בכהן, שמא קודם שנתארסה. ובפחותה מבת שלש, שמא באונס. ומשום הכי אף בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא ואינה אסורה עליו לא פלוג רבנן בתקנתא. תוס':

(ד) (על הברטנורא) גמרא. והכי קאמר, מצד תקנה זו דמשנתינו נישאת בכל יום. אבל ודאי יש ימים דאיסור אחר חל עלייהו, כגון שבת ויום טוב וחול המועד:

(ה) (על הברטנורא) ואי נישאת ביום אחר לא מקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו:

(ב)

(ו) (על המשנה) מאתים. בסוף פרק י"ג פסק הר"ב דכתובת אשה דרבנן, והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם, שכן כל של דבריהם, ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף, נמצא מאתים, עשרים וחמשה של כסף טהור, וזו דעת הר"מ. והרא"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור, דזה הכלל לא נאמר אלא בסלע, ולא בזוזי ומנה:

(ז) (על המשנה) וחלוצה. לרבותא נקט, דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבוא עליה בעל כרחה והוה אמינא דכנשואה דמיא, קמשמע לן. תוס':

(ח) (על המשנה) שנפדו כו'. בשם רבינו מוהר"ר ליוואי ז"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו [וכו'], שכן מצות פדיון שבויים קודמת. ולהתגייר אע"פ שדוחין אותו בתחלה, אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, אבל לשחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם:

(ט) (על המשנה) פחותות כו'. שאפילו נבעלו, בתוליהן חוזרין. ר"נ:

(ג)

(י) (על הברטנורא) ומכל מקום לא דמי לקטנה הנבעלת, דהתם בתוליה חוזרין, אבל קטן והשיר הבתולין לא עדיפא ממוכת עשן, אלא הכא בלא השיר בתולים איירי. תוס' והרא"ש:

(ד)

(יא) (על המשנה) הנישואין. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה. אי נמי, נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. גמרא:

(יב) (על המשנה) ואין כו'. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך יהרי מקחי קמח טעות. רש"י:

(ה)

(יג) (על המשנה) האוכל. מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונפקא מינה, דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש"י:

(יד) (על המשנה) אלמנת כהן. אלמנה בת כהן. רש"י:

(טו) (על המשנה) לבתולה. בת כהן כשנישאת לכהן. וכל שכן כשנישאת לישראל:

(טז) (על המשנה) ולא מיחו כו'. אע"פ שלא כתב בלשון תוספת, אלא ארבע מאות דחזו ליכי, וקא סלקא דעתך דלא תגבה דלא חזו [לה], ובלשון תוספת לא כתב, קמשמע לן דמנהג טוב [הוא] וראוי להיות בכהונה, ושייך בהו דחזו ליכי. תוס':

(ו)

(יז) (על המשנה) לא כי. אי אפשר לפרש שמכחישה בברי, דמהיכא ידע, ועוד, למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר, שמא לא כי:

(יח) (על הברטנורא) אפילו מנה. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמ':

(יט) (על המשנה) נאמנת. דמוקמינן אתתא אחזקה. דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי, והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה הוא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמ':

(כ) (על הברטנורא) הר"מ. אבל בחיבורו כתב, ויש לו להחרים סתם על מי שוטען שקר כו'. וזה עיקר, דכיון שאינו טוען עליה בברי, אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת, שלא מצאנוה אלא בברי:

(כא) (על הברטנורא) גמ'. וכתב הרא"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי, דלא בעיא למפסל נפשה מכהונה. ואין להאמין במגו דמוכת עץ, דלא שכיח. אי נמי, לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא:

(כב) (על הברטנורא) פירש רש"י, ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת' שאם היה שונאה מתחלה לא היה טורח בסעודה בחנם, אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר"ן דאין להקשות דתיפוק ליה דהואיל ואיהו מוען נמי ברי, מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל, דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר, לה להביא ראיה, הרי היא קלה בעיניו להוציאה, הלכך צריך למעמא דחזקה וכו':

(כג) (על המשנה) לא כו'. דהכא נמי אוקי סמונא בחזקת מריה:

(ז)

(כד) (על הברטנורא) כדפירש במשנה ג' דאית לה מנה אפילו לא הכיר בה. ומשום הכי אצטריך למתני פלוגתייהו במוכת עשן אע"ג דשמעינן בנאנסתי, לאשמעינן הא דמנה יש לה. ונאנסתי אצטריך לאשמעינן דאם הודית מקחה מקח טעות ואין לה כלום. גמרא:

(כה) (על הברטנורא) והכי נמי באשת ישראל וקיבל בה אביה קידושין בפחות מבת שלש, וטעמא, דליכא אלא חד ספיקא. וכתב הה"מ, וספק דשמא מוכת עשן היא אינו מצוי ואין חוששין לו. ועתוי"ט:

(ח)

(כו) (על הברטנורא) ותני לה להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דלא ראוה שנבעלה, פסולה. גמ':

(כז) (על המשנה) טיבו. טיב היא סיבה כמו טיב גיטין וקידושין. הר"מ:

(כח) (על המשנה) נאמנת. לפי שהיא בחזקת כשרות:

(ט)

(כט) (על המשנה) מעוברת. להודיעך כחו דרבן גמליאל. ועוד, דאפילו בתה מכשרינן:

(ל) (על הברטנורא) רוצה לומר היא, אבל בתה הא פסקינן הלכה כאבא שאול בפרק ד' דקידושין, דלכתחלה הקילו. וטעמא, לפי שאפשר דאפילו לקהל פסולה, ואם היו מחמירין בה שלא לבוא בקהל לא היה לה תקנה, הלכך לא החמירו שלא תנשא לכתחלה. הר"נ והמגיד. ועיין תוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) אבל בעיר, אפילו פירש הבועל ואזיל לגבה, לא אמרינן כל דפריש כו', אלא חשבינן ליה כקבוע דכמחצה על מחצה דמי, גזרה אטו היכא דאזלא איהי לגבייהו. גמרא:

(י)

(לב) (על המשנה) העין. כדכתיב [בראשית טז] על העין בדרך שור:

(לג) (על המשנה) משיאין. בנותיהן ואלמנותיהן. שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן. רש"י:

(לד) (על הברטנורא) ובמתני' דלעיל הלכה כרבן גמליאל ולא פירש דבעינן תרי רובי. מחלקים הרא"ש והר"ן, דלעיל בטוענת והכא באינה טוענת. וסתמא דמלתא הכי איתא, דתינוקת הוה ולא ידעה למטען, כיון דהוי ליה שמא, אפילו לרבן גמליאל בעי תרי רובי. ועתוי"ט פירוש אחר:

(לה) (על הברטנורא) רש"י פירש, רוב סיעה של כשרים הבאים ממקום אחר עוברים שם. והר"מ מפרש דרוב סיעה הם שפרשו מן המקום הזה ועוברים שם בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות. ועיין תוי"ט. פירוש סיעה, שיירא. מלשון ואחוזת מרעהו [בראשית כו] תרגם אונקלוס וסיעת מרחמוהי: