בתנועה הציונית ישנן כמה גישות שונות למדינת ישראל: הגישה המצומצמת רואה במדינת ישראל מקלט בטוח ליהודים, שנועד להגן עליהם מהפרעות שפגעו בהם בכל העולם, החל מ"הסופות בנגב" ועד השואה. הגישה המרחיבה טוענת שמדינת ישראל צריכה להיות הרבה יותר ממקלט בטוח - היא צריכה גם להיות מרכז רוחני ליהדות, אור לגויים, ויש אומרים שהיא גם התחלת הגאולה, יסוד כיסא ה' בעולם ועוד.

בדברי ה' לדוד, ניתן למצוא ראיה דווקא לגישה הראשונה:

(שמואל ב ז י): "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל, וּנְטַעְתִּיו, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה"

בתחילת הפרק, בא דוד אל נתן הנביא ואמר לו שהוא רוצה לבנות בית מקדש לה'; הוא לא מסתפק בתפקיד החומרני של ממלכת ישראל - הוא רוצה שיהיה גם מרכז רוחני של עבודת ה'. ה', באמצעות נתן הנביא, אמר לדוד שלא יבנה!

לדברי ה', מלכות דוד ממלאת תפקיד חשוב מאד. באמצעותה שמתי מקום לעמי לישראל - דאגתי לכך שלעם ישראל יהיה מקום בטוח, מקום קבוע שממנו לא יגרשו אותו, ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד , ולא ישפילו אותו ויכאיבו לו כמו שהיה בעבר לפני הקמת המלוכה, ולא יוסיפו בני עוולה לענותו כאשר בראשונה .

ה' רוצה ללמד את דוד (ואותנו), שהתפקיד הזה, לספק לעם ישראל מקלט בטוח, הוא תפקיד מספיק חשוב! לא צריך להרגיש, שאם עדיין לא בנינו את בית המקדש, אז אין לנו זכות קיום; עצם העובדה שלעם ה' ישנו מקום בטוח היא הישג עצום.

רק בדור הבא, דורו של שלמה, אחרי תקופה ארוכה של שלום ושלוה, אחרי שעם ישראל נרגע מכל העינויים שעבר בתקופת הגלות - רק אז הגיע הזמן לעבור לשלב הבא ולבנות את בית המקדש.