שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פז עמוד א[עריכה]

פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן:    פירוש דנפקא מינה לענין דאי אמרת פת וקטנית תנן (אין) מערבין בה דלא איקרי פת. הריטב"א.

הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעינן מינה דכל כהאי גוונא לא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אלא כל היכא דתרווייהו היה להם לפרש אי נמי תרווייהו לא היה להם לפרש משמנים ביניהם וכן במוכר כדשיימי בי תלתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן ז"ל.

לאתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל:    והיינו דקאמרי במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומר לוקחים השני מנהגים והולכים אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזה פירוש הירושלמי שהביא הריא"ף מנהג מבטל הלכה אף על פי שהלכה רווחת היא המוציא מחברו עליו הראיה וכן השוכר טוען בפחות שבשכירות רצית לומר הבינותי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ולא יתן לו אלא כפי הפחות לפיכך בא המנהג שבדרך בעלי בתים לפעמים לשכור ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכל פועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות משאר פועלים ולא פירש דבריו יפסיד הוא חצי טענתו כיון ששניהם היו יודעים המנהג. אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתנו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתן אלא עד אמר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואף על פי שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת החמה דמנהג מבטל הלכה. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרמ"ך: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה שבכל מקום המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו שמשמנים ביניהם מפני המנהג ולא אמרינן דדעתו דבעל הבית אתרעא זילא אף על גב דאמר להו הרי אני שוכר אתכם כשנים ושלשה מפועלי העיר ואין הכי נמי אי תפסו טפי מממונו דבעל הבית אית לאהדורי ניהליה ההוא טופיאנא וצריך עיון. עד כאן.

וחכמים אומרים משמנין ביניהם:    פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני. רבינו חננאל ז"ל.

והריטב"א פירש בענין אחר וזה לשונו: משמנין ביניהם כלומר שנותן שכר הבינונים ואי איכא תרי בינונים או תלתא נותן מן האמצע. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: משמנים ביניהם. כלומר מן הבינונים ולא מן היתרים ולא מן הפחותים וזהו הכל כמנהג המדינה כלומר שתופסין המנהג השוה שבמדינה. עד כאן.

וכתב הרא"ש די וידש וזה לשונו: כן נראה מסברא שאם נוהגים במדינה קצתם בבינונים וקצתם למעלה או למטה שראוי לידבק בצד השוה שבהם אבל אין זה הוראת לשון הכל כמנהג אבל מצד שעוזב אותו למנהג יש לנו להתנהג על דרך זה במקום שיהיה המנהג על דרכים שונים. עד כאן. ויש מפרשים שמין ביניהם את המלאכה אי שויא ביותר שבשכירות. הראב"ד.

בירושלמי אמרו לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לגורן חייב להעמיד לו שער בינוני איזהו שער בינוני היו לו פירות משמונה מתשעה מעשרה נותן לו מתשעה. עד כאן.

ודוקא בהא אבל המוכר שור או בית סתם ויש לו שוורים ובתים הרבה מראהו גרוע שבהם וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך שור בשוורי אני מוכר לך מראהו מת מראהו נפול ולאו דוקא באומר בית בביתי ושור בשוורי אלא אפילו באומר שור או בית סתם וכדמשמע במסכת נדרים. ומיהו הא דאמרינן פרדס אני מוכר לך אף על מי שאין בו רמונים הגיעו ההיא משום דקאי בגווה כדאיתא בפרק המקבל. ובשכירות פועלים נמי דוקא לפי שאמר כאחד וכשנים הא לאו הכי אין לו לתת לו כפחות שבהן כדכתיבנא בריש פירקין. הריטב"א.

מתניתין: אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה פירוש בשעת לקיטת הפירות שהוא נותן לכליו של בעל הבית ולאפוקי עודר ומנכש וכל שאר המלאכות שהם קודם לקיטת הפירות. והעושה בתלוש בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כלומר שלא נגמרה מלאכתו לקבעו לתרומה ומעשר דלבתר הכי לא זכי ליה רחמנא וטעמא מוכח בגמרא וזו לא נצרכה אלא היכא שהיה רוצה לעשר ולאכול או בזמן שאין המעשר נוהג דאי לא פשיטא דאפילו בעל הבית אינו אוכל עד שיעשר. הריטב"א.

כתוב בתוספות משום דאיירי מעיקרא בפועלים וכו'. ומיהו בסוף פרקין משמע דנקט הכא מן התורה משום דקתני סיפא שומרי גנות ופרדסין אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה גיליון תוספות.

דף פז עמוד ב[עריכה]

גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות מה לקמה שכן חייבת בחלה:    פירוש לאו למימרא דהא קולא היא דאדרבה חומרי נינהו אלא בתורת טעמא אתא מה להני שכן יש בהן קולא לממונא של בעל הבית שחייבו הכתוב לתת לאחרים חלה ועוללות וכשם שזיכה לאחרים בכך זיכה בו לפועל. הריטב"א ז"ל.

וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: מה לכרם שכן חייב בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים אבל שאר הדברים שאין בהם לעניים כלום מנין. עד כאן.

אתיא קמה קמה וכו':    קשיא וכי אדם דן גזרה שוה מעצמו. ועוד דהא לא קיימא הך גזרה שוה. ואיכא למימר מפני שיד פועל על התחתונה גמרינן להך קמה מההיא בבנין אב אלא דגלי רחמנא בדוכתא אחרינא דבכל קמה אוכל. הראב"ד ולהלן תמצא עוד בזה.

ואם תאמר ונילף מקמה דניזקין דכתיב ונאכל גדיש או הקמה ודרשינן בהכונס לרבות כל בעלי קומה. ויש לומר דמסתברא למדרש בקמת מבקמת ולא מהקמה. אי נמי ילפינן קמה האמורה אצל חרמש מקמה האמורה אצל חרמש. מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח. אף על גב דכוסמין ושבולת שועל ושיפון אין בהם צד מזבח מכל מקום צד דגן מקרו. ואתי נמי זית במה הצד. תימה אמאי לא קאמר מה להצד השוה שבהם שיש בהם פרט ולקט מה שאין כן בזית כדאיתא פרק הזרוע. ויש לומר דניחא ליה לעשות הצד השוה בצד מזבח שהוא שוה בזה כמו בזה אבל פרט ולקט אינם שוים בשמם. ועוד יש לומר דאהני קרא דכרם זית לרבותא דפועל אוכל בו במה הצד שיש בו צד מזבח אבל אי לא כרם זית הוה אמינא אותו צד דפרט ולקט למעוטי זית. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות ריש פרק כיצד מברכין.

וחרמש לרבות כל בעלי חרמש:    פירוש דהאי קרא יתירה הוא ואתא לדרשא. ואם תאמר והא איצטריך לגופיה שלא יקטוף ויאכל בכליו ואף על גב דהא כתיב וקטפת מלילות בידך איצטריך וחרמש לעבור עליו בלא תעשה. יש לומר דאם כן לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה. ועוד דכל היכא דאיכא למדרשה לא מוקמינן בלאו כיון דאיכא עשה בר מהכי. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.

אימא דבר חרמש אבל וכו':    ואם תאמר אמאי לא נילף מחרמש וכו'. ויש לומר דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוי להו שני כתובין וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגיליון תוספות אך קשה דטפי הוה לן למידרש מהלכותיו מלשני כתובים הבאין כאחד וכן בשיטת רבינו ברוך. עד כאן.

ואכתי מיבעי ליה דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא:    כלומר דבר שנלקט ביד לא תיכול. ואין לשון מיבעי ליה האמור כאן נאמר בדקדוק דהא קיימא לן דאפילו מוסק וגודר ביד אוכל והכי הוה ליה למימר ודילמא הכי קאמר קרא דבר חרמש אכול וכו' והכי פירושו אלא לא תילף מחרמש בלחוד נילף מחרמש ומקמה תרווייהו שבא זה ולימד על זה וכדמפרש ואזיל. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. ואם תאמר אמאי דרשי ליה הכי לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. ויש לומר דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך ואי ללאו בלחוד הוה ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתו דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בעל הבית שוב אינו רשאי לאכלן דהוה ליה תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצור בחרמש משמע ליה וחרמש שאתה קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך והכי נמי מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ממיעוט דכליך. אי נמי משום דתרווייהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אף על גב דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה.

וקטפת בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם תלמוד לומר וכו'. והכי נמי תניא אידך התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה ומהדר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית כלומר אותה שעה אתה אוכל ולא בשעה שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכו דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי לר"ם הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו. וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינך אתא ואכילת פועל במחובר באכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו.

אלא דאשכחן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה רבי יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען מפני גזל מלאכתו של בעל הבית ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ורבי יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבטל ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסבר רבי יהודה תקנת חכמים היא שלא לאכול בזמן מלאכה כל זמן שאפשר לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהשבת אבדה דמתניתין פליגי דרבי יהודה סבר תקנו שיאכל בשעה שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכה ורבנן סברי. תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשעת מלאכוע ולא שאסרו עליהם כלום והלכתא כרבנן.

ובנוטת משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולם לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השבת אבדה לבעליה אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אף על פי שהוא קודם מלאכה ובחזרתן מן הגת אף על פי שהוא לאחר גמר מלאכה. ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומצינו להר"ם במז"ל שכתב העושה במחובר אינו אוכל עד שיגמר מלאכתו והמבטל ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל. עד כאן.

ויש אומרים דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה קרא ומסיק ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשמע ליה למרן ז"ל דכיון דדריש ליה מעיקרא ודריש ליה לבסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש ליה שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש ליה שלא יאכל אלא אחר שיגמור מלאכתו והכי נמי תניא התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית עד כאן.

ומפרש לה מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו. וזה תימה גדול דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו ומפני השבת אבדה לבעלים אמרו ז"ל שיאכל פועל כשהולך מאומן לאומן ובכוליה פרקין לא דרשינן הני קראי אלא למעוטי העושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשי ותרתי דרשי דחרמש לא תניף חדא מילתא היא והתם אורחין הוא לפרושי מעיקרא ולמהדר לפרושי לבסוף ובהדיא גרסינן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל וכו'. והילכתא כרבנן ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא מדרבנן מפני השבת אבדה לבעלים עד כאן. עיין לקמן בדבור המתחיל וכולן לא אמרו וכו' בלשון הר"ן.

ההוא מואל כליך נפקא:    תימה מנין לן בקמה דבעינן גמר מלאכה דמכרם לא ילפינן שכן פטור מחלה וחייב בעוללות. ויש לומר דמסתבר לדמויי כל האכילות יחד שיהיו דוקא בשעת גמר מלאכה. הרא"ש ז"ל.

והא אמרת קמה קמה לגזרה שוה:    ואם תאמר והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני וכיון דלא קיימא היכי הוו דרשי לה מעיקרא. יש לומר דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש אלא כעין מה מצינו דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה.

ורש"י כתב שהמקשה אומר גזרה שוה זו כדי להקשות ולומר דגזרה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו עליו השלום קמה קמה לגזרה שוה אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זו מהם נאמרה ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: אתיא קמה קמה. פירוש אפשר דהאי מקשה גמרא גמיר לה להאי גזירה שוה ולהכי פריך בה להדיא דאי לא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו. אי נמי דלאו גזרה שוה קפריך אלא בילמד סתום מן המפורש. עד כאן.

אמר רבא להלכותיהן:    תימה דמכל מקום למה נכתב כרם וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון דבעי למכתב ענבים לדרשא אורחיה למכתב כרם תחלה. ותימה קמה נמי דכתיב וקטפת מלילות אורחיה למכתב קמה. ויש לומר הא כתיב חרמש ועליה שייך למכתב מלילות. הרא"ש.

הניחא למאן דאמר גזל גוי אסור:    פירוש איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא אלא למאן דאמר גזלו מותר מאי איכא למימר. הריטב"א.

כתוב בתוספות תימה למאן דאמר גזל הגוי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו וכו'. ואפילו תאמר שלא ידרוש ידקדק עם קונהו מכל מקום מפשטיה דקרא תיקשי ליה שאין העבד יכול להפקיע עצמו מתחת ידי הגוי עד שיגיע היובל ועל כרחך איירי כשידינו תקיפה וכו' ויש לומר דאפילו למאן דאמר גזל הגוי מותר היינו דוקא היכא דליכא חילול השם כגון מחשב עמו בלא דקדוק או כגון שציערו הגוי או פועל שנותן לכליו אבל היכא דאיכא חילול השם אסור דאי לא תימא הכי בזמן שהיתה יד ישראל תקיפה על אומות היאך היה נשאר ביד גוי פרוטה הילכך כיון שהגוי בתן מעות לישראל וקנאו לעבד והאמין בו שיעבדנו וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

רעך ולא הקדש:    כלומר שיצטרך הגזבר לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל כדי שבעו להכי בא רעך למעט הקדש דלא זכתה לו תורה. ה"ר יהונתן ז"ל.

אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רעך ולא הקדש. ואם תאמר הקדש למה לי קרא למיסריה והלא יש בו מעילה מן התורה כיון שתלשו. יש לומר דאתיא אפילו כשהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין. ולמאן דאמר גזל גוי אסור תרתי שמעת מינה רעך ולא של גוי ושל הקדש דלאו רעך הוא. עד כאן.

על מה שהקשו בתוספות דלמה לי רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו, כתב הרא"ש ושמא לא הוה דרשי דישו הראוי לו אי לאו דאשכחן רעך למעוטי הקדש. ור"מ תירץ דאלו לא כתיב אלא דישו לא הוה מוקמינן ליה אלא במידי דמאכל אדם דבמידי דאדם אכיל בהמה נמי אכיל אבל פרה הדשה בכרשינין אימא לא אכלה וכל שכן אי לא כתיב אלא כרם רעך והוה אמינא דוקא במאכל אדם להכי אייתר דישו למימר דאף במידי דלאו מאכל אדם עובר בבל תחסום. עד כאן.

ואכלת ולא מוצץ:    כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא. אי נמי יש לפרש שאף על פי שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם ועל כרחך צוהו שיאכל הכל גם הקליפה. ה"ר יהונתן.

כנפשך כן נפשו של פועל:    קשיא לי והלא בפועל עצמו הכתוב מדבר. ואיכא למימר רעך כנפשך קא דריש וכיון דרעך כנפשך אף נפשך כרעך דלמאי הלכתא איתקש רעך לנפשך אלא ודאי לאקושי נפשך לרעך. הראב"ד.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש מקשין היכי דרשינן כנפשך גבי בעל הבית גופיה דהא קרא בנפש פועל מיירי. ולא קשיא דאנן הכי דרשינן ואכלת ענבים בכאן כאלו היו משל נפשך. ע"כ.

שבעך ולא אכילה גסה המזקת לך כדאמרינן בעלמא כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן כי יאכל פרט למזיק שכל אכילה שהיא יותר על כדי שבעו מזקת לו לאדם. ה"ר יהונתן ז"ל.