שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף מט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מט עמוד א

הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא: והוא הדין דלא מרע על פה עדות שהעידו כבר על פה דכיון שכבר העידו ונחקרה עדותן כשטרא היא. אבל הכא אתי שטרא ומרע ליה לשטרא צריך לפרש מאי אולמיה דעדות שטר מעדות על פה וזהו טעמו של דבר כי מה שאמרה תורה אם לא יגיד וגו' ודרשינן מינה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות על פה הוא שמעידים העדים בבית דין ולא גמרינן מינה לענין הגדה בשטר דאלימא שאינה צריכה בית דין דלאלתר שמסרו לזה נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ועוד עד כאן לא אמרה תורה אלא שאין בית דין נזקקין לקבל עדותו לסתירת מה שהעידו ואין חוקרים עדותן שמעידים אחר כך לבטל עדותן שכבר נחקרה עדותם בבית דין אבל הם שהעידו מאליהם שלא בבית דין וחתמו ומסרו ונעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין כשיבא השטר לפני בית דין אתי עדות שנעשה כמי שנחקרה ומרע עדות כיוצא בה והוו להו כשנים אחרים שהעידו אחר עדותם של אלו. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר: מודעה היו דברינו נאמנים ואף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ואף על גב דתנן העדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כו' התם עקרי לסהדותייהו לגמרי ואומרים שלא העידו כלל לפי שאנסום להעיד מה שלא ראו אבל כאן הרי הם מודים בעיקר עדותם שסתמא שטר המכר כתבו במצות המוכר ועשו כהוגן להציל האנוס מיד אנסו הלכך נאמנים אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. ונראה דהיינו דאצטריך תלמודא לעיל לאקשויי מדרב נחמן אף על גב דמסתמא היה כתב ידו של רבה בר בר חנה יוצא ממקום אחר ומשום הכי אצטרכינן לאקשויי מדרב נחמן ומלתא דפשיטא היא דמר בר רב אשי פליג עליה אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר.
עלה בידינו המוכר באונס בין באונס הגוף בין באונס ממון מכרו קיים בין אנסוהו למכור שדה סתם בין למכור שדה זו והוא שאנסוהו למכור קרקע שאין אונאה לקרקעות אבל אם אנסוהו למכור מטלטלין כיון שיש שם אונאה כדי בטול מקח אין כאן תורת מכר. אנסוהו שיתן שדה במתנה מתנתו בטלה אף על פי שכתב את השטר באחריות כיון שאנסוהו על כך מתנתו בטלה. וגזלן שהוחזק בגזלנות על שדה זו אף על פי שהודה לו בעל השדה בפני עדים שזו השדה שלו אין הודאתו הודאה. וכן אם אמר לו הגזלן כתוב לי את השטר וכתב לו אף על פי שלא אנסוהו על כך לא במעשה ולא בדברים אין השטר ראיה דכיון שהוציאו בחזקה מתוך שדהו אימתו עליו ולפיכך לא עכב עליו מלכתוב את השטר. כתב לו בשטר אחריות נכסים כיון שלא ראו עדים שאנסוהו על כך אין אומרים מחמת פחד שיעבד נכסיו שאף על פי שהוחזק בגזלנות על השדה לא הוחזק לאנסו על שאר נכסיו כדכתבינן לעיל. ואם הוחזק הורג נפשות על עסקי ממון אין לו חזקה בשום שדה אף על פי שאמרו שאם אנסוהו ומכר מכרו קיים אם אנסוהו ומסר מודעה בפני עדים מכרו בטל. אנסוהו ובטל המודעה המכר קיים לפי שמתוך אנסו גמר ומקנה. מתנה באונס שמסר עליה מודעה אף על פי שאנסוהו ובטל המודעה המתנה בטלה שהרי מכל מקום מתנה באונס הוא ואם בטל המודעה בעצמו בלא אונס מתנתו מתנה לפיכך נהגו לכתוב בשטרי מתנה בטול מודעה שאם מוסר מודעה כיון שבטלה שלא מתוך האונס מתנתו מתנה. עליות.
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פירוש כגון נכסי מלוג דלא כתיבי עליה בכתובתה אבל נכסי צאן ברזל דכתיבי עליה בכתובתה ואם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו פשיטא דאין לו חזקה דהא ברשותיה קיימי וכתיבי עליה בכתובתה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך: הוי מצי לאוקמה כגון דאקני לה זכותיה בקנין גמור ולא הוה צריך לשקלא וטריא דשקיל וטרי השתא על ההיא דמשני כגון שכתב לה דין דברים אין לי בנכסיך אלא ניחא ליה למנקט לשון סלוק האיש מנכסי אשתו הנזכר במשנה בפרק הכותב דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכל האי שקלא וטריא דהכא אצטריכא לן על ההיא משנה כדאיתא בדוכתא התם. עליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולאו דוקא אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהם עד עולם דאי לאו הכי אכתי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אם כן תלינן הכנסת פירות בכך אלא לשון קצרה נקט ומדתנינן לה בביאור הכין בפרק הכותב כתב לה הכא בקיצור דסמיך אההיא דהתם. כן נראה לי. אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. והוא הדין דהוי ליה לאוקמה אפילו בנשואה ובשקנו מידו דמגופה של קרקע קנו מידו וכדאיתא בריש פרק הכותב אלא משום דנסיב לה כדתני לה במשנת הכותב והתם אמרינן דרבי חייא תני האומר ובאמירה בעלמא לא מצי מסתלק אתר שנשאה דהא זכה בהו נקט לה נמי הכא בכותב לה ועודה ארוסה ואפילו באמירה בעלמא מסתלק דהא לא זכה בהן עדיין ומיהו דוקא בעודה ארוסה דכבר יש לו בהן שייכות אבל קודם אירוסין לא דלית ליה בהו שום שייכות עדיין וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום: דהכי קאמר דלא כו' ערער עליך על שדה זו ואם הבטיחו שלא יערער עליו בשדה זו עדיין לא הקנה לו בכך כלום וצריך שיאמר לו שדי קנויה לך או שדי מכורה לך והיינו דאמרינן עלה בפרק הכותב אלמא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה כו'. ומיהו אם יאמר לא יהא לו כלום בשדה זו אף על פי שלא הזכיר קניתו של זה אלא שהזכיר לשון סלוק מסתלק הוא בכך מן השדה ומיד שיחזיק בה חברו יזכה בה והכי משמע במסכת כריתות דלשון אי אפשי מהני ומקשינן עלה מהא דאמרינן דלשון ידי מסולקת לא מהני ודחינן התם שאני דאמרינן כי סליק נפשיה מדין ודברים סליק נפשיה. ואשכחן נמי דמהני סלוק המקנה בלא קניית הקונה דאמרינן לקמן עכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך כל המחזיק זכה בהם כן נראה לי. וצריך עיון בסוגיא בפרק ספק אכל. הכא במאי עסקינן בכותב לה בעודה ארוסה ולשון דין ודברים אין לי לשון סלוק הוא שאינו רוצה לזכות בנכסיה כשתנשא לו ולפיכך מהני ואפילו באמירה בלא כתיבה כדתני רבי חייא האומר לאשתו ולישנא דהקנאה אפילו בקנין לא מהניא ליה בעודה ארוסה לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועד שתנשא לו ויזכה בנכסיה אינו יכול להקנות לה זכות בלשון הקנאה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא בנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אף על פי שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והכי נמי הוה ליה למימר שאינו יכול לסלק עצמו שלא יזכה בשעת נשואים בנכסי מלוג שלה שהרי אמרו חכמים שהוא זוכה בהן בנשואיה והאומר לא אירש את אבא אין בדבריו כלום אפילו הכי כיון שנכסי מלוג מדבריהם זוכה הבעל בהם יכול להקנות ולסלק עצמו באמירה שלא יזכה בהם כשתנשא לו וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם כו' כלומר מתקנת חכמים ולא מדין תורה כגון ירושת הבעל אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדתנן דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן כו' אם מתה אינו יורשה ודלא כרבי שמעון בן גמליאל דפליג התם ואמר אם מתה יורשה מפני שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ושמע מינה מדרב כהנא תלת שמע מינה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל מדקאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כלומר מתקנת חכמים הא אם התנה על נחלה הבאה לו מן התורה תנאו בטל ושמע מינה דבדרבנן תנאו קיים. ושמע מינה ירושת הבעל דרבנן וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כו' לא אצטריך לאתויי הא דרבא אלא לאשמועינן דרבא נמי קאי בשיטתיה דרב כהנא. אי נמי שלא תאמר דהא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו' לאו למימרא דירושת בעל דרבנן אלא הכי קאמר נחלה הבאה לו על ידי נשואין אף על פי שהיא מן התורה אדם מתנה עליה ולא אלימא שלא להתנות עליה כשאר הנחלות. ויש לפרש דאי לאו הא דרבא הוה אמינא שאינו מתנה על נחלת אשתו אלא בעודה ארוסה שעדיין לא חלה תקנת חכמים ליורשה אם תמות קודם נשואין ומדרבא שמעינן דלא שנא קודם נשואין לא שנא לאחר נשואין מדקאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה כמו שאשתו יכולה להתנות על תקנת מזונות אפילו אחר נשואין ושמעינן לה מדאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה כו' כך אם הבעל בא לסלק עצמו מירושת אשתו אפילו אחר נשואין שומעים לה והוא הדין לענין נכסי מלוג העתידים לבא לה בירושה ואפילו אחר נשואין. והא דאוקי מתניתין בכותב לה בעודה ארוסה היינו לענין נכסי מלוג שנפלו לה בשעת סלוק דבנכסייך קתני. כן נראה לי. עליות.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: האומר לחברו כו': דין ודברים לא אמר כלום. פירוש דאינו לשון הקנאה. בכותב לה בעודה ארוסה. דכי אמרינן לא אמר כלום הני מילי היכא דכתב על מה דאיתיה ממוניה וברשותיה כגון האומר לחברו דין דברים כו' דבעידנא דאמר לו הכי שדה דידיה הות ומשום הכי לא אמר כלום עד דאמר ליה בלשון הקנאה ואזיל היך ומחזיק אי נמי דכתב לה בלשון הקנאה בשטר ואף על גב דלא אחזיק דהא קיימא לן דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה אבל היכא דכתב הכי על מידי דלא אתא עד השתא לרשותיה קנה היאך ולא מצי היאך למהדר ביה הלכך האי בעל כיון דכתב לה כשהיא ארוסה דבעידנא דכתב בה אכתי לית בה פירי אסתלק לה מפירי ולא מצי היאך הדר ביה כדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו' כלומר נחלה שאינו ראוי עכשיו ליורשה אלא שהוא עתיד להיות ראוי ליורשה יכול להסתלק אבל אם ראוי עכשיו ליורשו אינו יכול להסתלק אלא עד דקנו מניה אבל בכתיבה בעלמא לא מסתלק והיינו דאמרינן ממקום אחר. ואי כתב לה כשהיא נשואה כיון דלא כתב לה אלא בעידנא דאית ליה פירי בתקנה דרבנן לא אמר כלום עד דקנו מניה וכיון דקנו מניה מסתלק כדאמרינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי כלומר קנו מידו כשהיא נשואה מאי ואסיקנא והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו כלומר ולית ליה פירי ולא מצי למימר מדין ודברים בלחוד הרא דאסתלקנא ולא מאכילת הפירות דגרסינן נמי בהאי פרקא השותפים מעידים זה לזה ואמאי נוגעים בעדותם הן ואוקימנא בשכתב לו דין ודברים כו' ואוקימנא בשקנו מידו אלמא כל היכא דקנו מיניה אף על גב דבההוא עידנא ממוניה הוא וברשותיה קאי כו' וליתיה מידי דעתיד למהוי ברשותיה ואכתי לא אתא לרשותיה כיון דקנו מיניה קני ליה היאך והכא נמי האי בעל דכתב לה כשהיא נשואה ואסתלק לה מפירי לא יהא כמאן דאסתלק ליה לחבריה ממוניה וכיון דקנו מיניה קנה ליה היאך כגון האי שותפא דאסתלק ליה לשותפיה מחולקיה דבעידנא דאסתלק ממוניה הוא ואפילו הכי כי קנו מיניה קנו ליה לחבריה. עכ"ל.

דף מט עמוד ב

מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל: פירש ר"ש ז"ל דאף על גב דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקנה. ואינו מחוור שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך דהא אפילו בדאיכא לאשתמוטי אסיקנא דזביניה זביני ודוקא בדיהיב זוזי ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי. ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור דהא לקח מסקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניין ובחד גוונא נינהו כאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטל ואי יהיב זוזי מקחו קיים דאגב אונסייהו וזוזי גמרי ומקני וכאן כשחזר ולקח מן האשה לא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל והוי ליה לגבי דידה כתלוהו ויהיב. ולפי מה שכתבתי אני למעלה אם נתן לה מקצת מעות כדי שתחתום לו לא הוה זביניה זביני ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר הא ראיה יש בעדים שאמרו לפנינו מנה לה כדאמרינן לעיל גבי סקריקון וכדרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני. ולא היא דבר מן דין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש וכדאיתא התם בפרק הנזקין אלא דהכא דומיא דמתניתין נסבין לה דהיינו דמחזיק בנכסי חברו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראיית חזקה שלש שנים ובכי הא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו כלומר לא לאיש חזקה בנכסי אשתו עד שיביא ראיה בשטר בקניית אשתו הוה ליה לאזדהורי בשטר דלהוי ראיה בשטר. והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.
הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. כך גרס ר"ש ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא כו' ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ועל כן הוצרך הרב לגרוס למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסי דידיה כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותם שלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה. ואין פירושו מחוור שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים דאחת שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת ואף על פי שענינם מוחלקים. ועוד דלא הוה ליה למימר כו' ככתוב בתוספות בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

יש מפרשים דבאותם שלש שדות מקחן בטל לאלתר: ונראה דבשדה שכתב בכתובתה ושייחד לה בכתובתה דהיינו אפותיקי מכרו קיים עד שעת הטריפה אבל בשדה שהכניסה לו שום משלה דהיינו צאן ברזל מכרן לאלתר בטל משום שבח בית אביה דגבי אפותיקי תניא בפרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב כו' שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים. ונראה דלא פליג רבן שמעון בן גמליאל אלא לענין שגובה מן הלקוחות שיגיע זמנה לטרוף ואין אומרים לה שתגבה משאר נכסים אלא ודאי מכרן קיים עד שעת הטריפה. ולענין נכסי צאן ברזל אמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור כו' ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה והיא אומרת שלי אני נוטלת כו' דאמרינן הדין עמה משום שבח בית אביה אלמא הא דאמרינן הבעל מוציא מיד הלקוחות טעמא דמלתא משום שבח בית אביה אבל בשדה שעשאו אפותיקי לכתובתה דלא שייך טעמא דשבח בית אביה מכרו קיים. ויש מפרשים דהא דאמרינן התם במכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור דוקא במטלטלים ולפי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אחרים את כליה אבל במקרקעי דצאן ברזל יכול הבעל למכור. וקשיא לי על זה הא דאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מפרשה לן הא דרבן שמעון בן גמליאל אלא כשמכר הבעל ואחר כך מכרה האשה ולפי שהיא יכולה לומר נחת ריח עשיתי לבעלי הלכך כיון שהמכר בטל לא שנא היא ולא שנא הוא מוציאים מיד הלקוחות ואי במטלטלים מי מצי למימר נחת רוח כו' והא לא שייך למימר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי אשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים. ואין לפרש דברי רבן שמעון בן גמליאל זול כדברי רבי אלעזר דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים כו' דהא נכסי צאן ברזל עיקרן לבעל אלא שהם משועבדים לאשה הלכך ודאי הבעל יכול למכרן כיון שאין האשה מעכבת. ובפרק האשה שנפלו לא הזכיר טעם שבח בית אביה לענין קרקעות דתנן נפלו לה זתים ועבדים ורצה הבעל למכור כו'.
ולענין דינא נראה בעיני דבאותן שלש שדות מכרו בטל לאלתר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים ואף על פי שיש שם שאר נכסים גובה מן הלקוחות ולא תימא לכשיגיע זמנה לטרוף גובה ועד אותו זמן המכר קיים אלא לאלתר נמי מכרו בטל דהכי פירושא דמלתא דרבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר עיקר כוונת האשה בעשיית אפותיקי שלא יוכל למכור אותו אפותיקי כדי שלא תהא זקוקה לחזור על בתי דינים ולטרוף מן הלקוחות אם לא יהו שם בשעת גוביינא נכסים בני חורין הלכך לא אמור רבנן דאף על פי שמכר אינה גובה משאר נכסים אלא משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וממילא מכרם בטל לאלתר כיון שפירשו הטעם דלכך אינו גובה משאר נכסים משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים ואיידי דקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט נמי רבן שמעון בן גמליאל אינו גובה משאר נכסים ולעולם מכרו בטל. ולמדנו זה הפירוש מן הירושלמי דהכי גרסינן ההם בפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשתו ומכרן מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לכתובת אשתו אינו מכור שלא עלה על דעת שתהא מחזרת על בתי דינים. הוה כשמכרן לשעה אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינו מכור. וזה פירושו העושה שדהו אפותיקי כו' מוקים לה ואזיל כשמכרן לשעה פירוש שמכרן לשנה או לשתים הלוקח יחוש לעצמו ולא החמירו לחוש שמא ימות בתוך זמן ותהא זקוקה לחזור על בתי דינים. והלוקח יחוש לעצמו על כתובת אשה קאי דאתא לאשמועינן דאף על פי שהניח לה הלוקח בני חורין ביד הבעל לגבות מהן אינו גובה משאר נכסים דעיקר עשיית אפותיקי דכתובת אשה כדי שלא יוכל הבעל למכרו שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים לפיכך אם מכרו מכירה גמורה מכרו בטל הלכך גם עכשיו שמכרה לשנה או לשתים אם הגיע זמנה לטרוף בתוך אותו זמן אינה גובה משאר נכסים אלא שלא רצו חכמים לבטל מכירתו לאלתר הואיל ולא מכרן אלא לשעה כלומר לזמן והיינו טעמא דפשיטא להו בירושלמי דפלוגתייהו כשמכרו לשעה אבל אם לא מכרן לשעה אפילו רבנן מודו דאינה מכורה משום דעל כרחך כיון דקאמרי רבנן והלוקח יחוש לעצמה אלמא סבירי להו דאינה גובה משאר נכסים ואי מכרן לעולם אפילו לאלתר אינם מכורים דאית להו לרבנן דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים דמשום הכי הוא דאמרינן דאינה גובה משאר נכסים ויחוש הלוקח לעצמו. ואין לפרש דהא דקאמר והלוקח יחוש לעצמו אבעל חוב נמי קאי והכי קאמר יחוש לעצמו שאם אין שם שאר נכסים גובה משם. דהא ודאי לא היה צריכה למימר שהרי אפילו בלא עשיית אפותיקי כך הדין בכל לוקח ממי שיש עליו בעל חוב ואף על פי שהירושלמי הזה חולק עם התלמוד שלנו דלפום ברייתא דבגמרין גובה משאר נכסים לרבנן ולפי הירושלמי לעולם גובה משם אפילו לרבנן אלא שהמכר קיים עד שיגיע זמנה לטרוף כשמכרן לשעה בלבד וכשמכרן לעולם בטל מיד מכל מקום אנו למדין מן הירושלמי לענין הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין דלבטל המכר מיד אמרו ופירושו שלא תזקק לטרוף אפותיקי שלה מן הלקוחות אלא שיהא בני חורין לפניה והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דיהיב טעמיה למלתיה. הר"ר אברהם בר' יצחק אב"ד ז"ל. וגם יש סעד לדבר מדאשכחן בירושלמי דלכולי עלמא מכרן לעולם מכרו בטל מיד וכיון דבגמרא דילן לא אפסיקא הלכתא בהדיא כמאן נקטינן כמאן דקיימא מסקנא דירושלמי כותיה. והריא"ף ז"ל הביא זה הירושלמי בהלכותיו בפרק השולח לפי שעלה בידינו לפסוק הלכה כמסקנא דידהו דמכרן לעולם מכרו בטל. ועוד נראה לי דלא פליג סוגיא דירושלמי על גמרא דילן דבירושלמי מיירי באפותיקי מפורש כההיא דפרק השולח התם גבי שמעתין דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על פי שסתם אפותיקי השנוי בכל מקום באפותיקי סתם מיירי כדמוכח סוגיא דהשולח האיך ברייתא דירושלמי מתוקמא באפותיקי מפורש מד"ח והלוקח יחוש לעצמו ובין אכתובת אשה ובין אבעל חוב קאי דאף על פי שיש שם נכסים בני תורין אינם גובים מהם ומשום הכי אוקמה בירושלמי לפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשמכרן לשעה דכתובת אשה כיון שעשה לה אפותיקי מפורש דברי הכל שאם מכרו לעולם מכרו בטל דכיון שאינו גובה משאר נכסים בטלו חכמים את המכר שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וכההיא דתניא בפרק מי שמת אחיו והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואסיקנא התם כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבון זביניה לאו זביני וטעמו של דבר דכיון דכתובתה על נכסי בעל הראשון ואינו גובה מנכסי היבם עבדינהו רבנן לנכסי בעלה הראשון כאפותיקי מפורש ואמרו שלא ימכור דאלו גבי בעל בנכסי צאן ברזל דהיינו בין שדה שהכניסה לו שום משלה בין שהכניס לה שום משלו אמרינן בפרק אלמנה המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת כו' ומשום הכי קאמרינן שאם רצה בעל למכור לא ימכור דכיון שאם תתאלמן או תתגרש נוטלת שדה שהכניסה ואין מסלקינן אותה בדמים משום שבח בית אביה אמור רבנן דלא לזבון לפי שאין דרכה של אשה לחזור כו'. ויש להביא ראיה מכאן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל לענין אפותיקי דכתובת אשה שאם מכרו מכרו בטל מדאשכחן סתמא דהך ברייתא דקאמר בנכסי צאן ברזל שלא ימכור הבעל והא נמי כאפותיקי דמי וכדאמר רבן שמעון בן גמליאל שאפילו מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה ותנא קמא נמי סבירא ליה כותיה כיון דאמר לא ימכור וכדאמרינן בפרק שנפלו כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבין זביניה לאו זביני. ופירוש מכרו שניהם לפרנסה כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. ויש לומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל בענין אפותיקי מודו הכא כיון שאין הבעל יכול לסלקה אפילו בדמים משום שבח בית אביה אין לו רשות למכור כדאמרינן גבי יבם דכיון דכתובתה על נכסי בעלה כו' וכמו שפירשנו דבאפותיקי מפורש מודו רבנן וכל שכן הכא דאין יכול לסלקה אפילו בדמים דלכולי עלמא לא ימכור. ומכל מקום יש להביא ראיה דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל באפותיקי דכיון דאוקמה רבה בר רב הונא להא דתנן לקח מן האיש כו' באותן שלש שדות. סתמן של דברים דין בטול מקח בשלשתן על דרך אחד וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלה מקחו בטל לאלתר כמו שפירשנו הוא הדין באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר ושדה שהכניס לה שום משלו דינו כדין שדה שהכניסה לו שום משלה ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו מחמת נדוניא שמכנסת לו בהא נמי יכולה לטעון משום שבח בית אביה. ובירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול מצינו שהוא משוה דין נכסי צאן ברזל לדין אפותיקי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגי רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורים אמר רבי אלעזר אוכלין תרומה מכחו ואתמר הכין עוד שם מה פליגי בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה אין תימר בשמכרן לעולם כו' נשמעיה מן דא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו' אמר הדא דרבי אלעזר כרבנן ורבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה כו' וכיון דקיימא לן בגמרא דידן דנכסי צאן ברזל אם מכרן אינם מכורין הוא הדין לאפותיקי ואשתכח דרבן שמעון בן גמליאל דגמרא דידן דאמר בנכסי צאן ברזל הבעל מוציא מיד הלקוחות אזיל לטעמיה וכשמכרן לשעה נמי מסתברא הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן בירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר ואין הלכה כתלמיד במקום רבו. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: נמצא עכשיו פסקן של דברים שבעל שמוכר קרקע שהכניסה לו בנדוניא או שהכניס לה כנגד שום של נדוניא אם מכרו לגוף ופירות מכרו בטל מיד ואם לפירות בלבד מכרו קיים. אבל קרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מכרו קיים עד שתבא לגבות כתובתה ותטרוף אבל בשאינו יכול לסלקה בדמים כלל מכרו בטל לאלתר וכפי מה שכתבנו למעלה. זו היא השטה היותר נכונה. אבל דעת הראב"ד ז"ל שאף המוכר קרקע שיחד לה בכתובתה לאפותיקי מפורש בטל מיד. ולענין נכסי מלוג אם מכר גופה של קרקע בטל מידו דמדאיבעיא לן בפרק האשה שנפלו לה נכסים בעל שמכר קרקע לפירות מהו מכלל דהיכא דמכר גופו של קרקע פשיטא לן דבטל מיד אבל היכא שמכר לפירות בזוזי דעביד בהו עיסקא מכרו קיים דקיימא לן כרבא וכדאיתא התם. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא אתמר עלה דההיא מתניתין אמר רבה בר הונא באותן שלש שדות. כלומר כי מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות בלחוד אחת שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי במוהר בתוליכי דהוא כסף זוזי מאתן ובתוספת דמוסיפנא לה שהוא כך וכך אותה שדה פלונית ואחת שיחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה בכתובתה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב לה כספים ויחד לה שדה לגבותם ממנו. ואחת שהכניס לה שום משלו כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהוציאה לו בנדוניתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהני בלחוד היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין אי ממנעה אמר לה עיניך נתת כו' אבל שאר נכסים לאו עלייהו קתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והני שאר נכסים דלא מצי אמרה בהו נחת רוח עשיתי לבעלי הי ניהו אילימא שאר נכסי דידה שהם נכסי נדוניתה ממש כיון דלא גביא להו נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין דהא כתובין הן על הבעל אי ממנעה כל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין. אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי תבא תותי בעלה דהא לא כתיבי על הבעל כי ממנעה לזבוני ליכא בהו איבה דהא ליכא למימר לה עיניך נתת כו' והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום פירוש מפני שמכר האיש קודם האשה דמציא אמרה ללוקח נחת רות עשיתי לבעלי. ופרקינן כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקי ולא מצי לוקח למימר לה מכל מקום פירי דידיה נינהו איכול אנא מידי כי איתיה בחיים משום דאמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רווח ביתא הוא דתקון דהא אפילו המוכר שדה נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום וכל שכן המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות אי נמי דזבנה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנתא דרבנן כדרבי יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שמעיקר הדין אף על פי שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים אם קדמה ומכרה הגוף ואחר כך מתה קנה לוקח ואין לו לבעל כלום לפי שמכרה אותו ולא הניחה לו מה שירש ממנה ואף על פי שבשעה שמכרה אותו ברשות הבעל היה לפירות כדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן עלה בגמרא מתניתין בחייה ולפירות הא אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי מסתלקי ליה פירות מיהא לבעל במיתת האשה קנה הלוקח גוף הנכסים כדאמרינן התם בפרק יש נוחלין אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה ריש לקיש אומר קנה לוקח כו' וכיון שמעיקר הדין מכירתה מכירה הויא עבוד רבנן תקנתא באושא שאם מכרה ומתה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות. והאי דאמרינן מוציא הבעל מיד הלקוחות לאו מכלל דבחייה ברשות לוקח נינהו אלא לפי שכל זמן שהיא בחיים יש לומר שמא הבעל ימות קודם שתמות אשתו וקנה לוקח ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא שהלוקח מעכב עליו וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו אלא במיתת האשה עכשיו תחת בעלה ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד שכיון שמעיקר הדין מעשה שמתה האשה קנה לוקח אותן נכסים לאלתר אף על פי שהן חוזרין אצל הבעל בתקנת אושא מכל מקום הוצאה מיד הלוקח מקריא שהרי מעיקר הדין נתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה וקנה אותם קנין גמור ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אימא לך דהאי דקאמרינן דהיכא דזבנה איהי ומתה דאתא איהו ומפיק לאו בתקנתא דרבנן הוא דמפיק אלא מדינא הוא דמפיק דסבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הכא נמי כיון דלית ליה אלא הגוף בלבד דהא פירי ברשות הבעל נינהו אשתכח דלא מיחד לה וכיון דלא מיחד לה זבינה לאו זביני כרבי אלעזר וכמאן דלא זבנה מידי דמי וכי מתה ירש לה בעל. ויש לפרש ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אמימר היכא דזבני תרווייהו כחדא לעלמא דזבינהו זביני ולא אמר זבינהו לאו זביני משום דקדים זביניה לזבינה הוא דקאמר לא עשו כלום אלא משום דכיון דלא מייחד לחד מינייהו לגמרי דהא איהי אית לה הגוף ולא פירות ואיהו אית ליה פירות ולא הגוף אפילו כי זבנוה תרווייהו לעלמא נמי לא הוו זבינייהו זביני דהא לית ליה לחד מנייהו מה דמזבין כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הלכך הוה ליה כמאן דזבינו תרווייהו מידי דליתיה אכתי ברשותייהו דחד מנייהו דהא לא הוו זבינייהו זביני והא הוא דאתא אמימר לאשמעינן ולאו משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי כו' הוא דקאמר אמימר דלא עשו ולא כלום דהא אפילו קדים זבינה לזביניה הכי נמי סבירא ליה דלא עשו ולא כלום משום דהא לא מיחד לחד מנייהו אבל לעולם ליכא למימר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי. ונפקא מינה לאמימר דסבירא ליה כרבי אלעזר דאי מייתי בעל ראיה דאסתלק מן הגוף דראייתו ראיה ולא מציא אמרה נחת רוח כו' ולדידיה דלא סבירא ליה כרבי אלעזר לא מבעיא היכא דזבנה איהי והדר זבין איהו דזבינייהו זביני אלא אפילו זבין איהו בנכסי מלוג והדר זבנה איהי זבינייהו זביני ולא מציא אמרה נחת רוח כו'. עד כאן לשונו ז"ל.