שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף לא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לא עמוד א

ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק אמאי והא כל טענת יורש הכי הוא ואפילו אייתי האי סהדי דאבהתיה נטעון ליה אנן דלמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך דקיימא לן טוענים ליורש כו' דעל כרחנו אנן צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בו אבותיו אפילו חד יומא ולפיכך אין טוענים לו דאין זה יורש וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי ראיה בעי כלומר שדר בה אבוה חד יומא ואם תאמר אם כן כי חזר ואמר של אבותי שלקחוה מאבותיך היאך נאמר יש לומר בטוען ברי כלומר דקמאי דידי זבניה מאבותיך ומיהו אין זה נכון בעיני דכיון דאמרינן האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דאכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא. ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נ"ע שאין טוענים לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת ברי אלא כל זמן שהוא טוען בספק דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן וזה שטען של אבותי ברי טען שלא הוה ליה למימר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענים ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם כי שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנים וכן יש להוכיח מעובדא דהכא דעשאה סימן לאחר דבפרק שני דייני גזרות ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

אמר רבה מה לו לשקר: רבה גרסינן ולא גרסינן רבא דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנן בפרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהנומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ואמאי נהימניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. יש לומר דרבה נמי אית ליה כאביי אלא אלים ליה מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן ניקום ונטעון ונתקן דבוריה ונימא דסמכי עלה כדאבהתי קאמר אי נמי של אבהתי שלקחוה מאבותיך. הרשב"א ז"ל.

וכן ההיא דשלהי השוכר את האומנים ההוא גברא דאוגר חמרא ואמר לא תיזיל באורחא דנהר פקוד כו': וסבר רבה למימר דמהימן למימר לא הוו מיא בנהר פקוד מגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי התם נמי אין עדים גמורים שהיו שם מים אלא קלא בעלמא משום דברוב פעמים יש שם מים. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ואם תאמר מאי במקום עדים דהא אפילו הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלים מיניה. ויש לומר דלישנא דקאמר של אבותי ולא אמר מאבותי ירשתיה מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
על מה שתירצו בתוספות דשל אבותי משמע מעולם כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: ולא טענינן ליתמי דבר שאינו מתבאר מתוך הלשון אף על פי שהוא בעצמו יכול לתקן טענותיו אנן לא טענינן ליה כי היכי דאמרינן לקמן פרק המוכר את הבית דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אף על פי שהוא יכול לטעון כן. עד כאן.

ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דהא מקיים כל דבוריה: ודוקא בדלא נפיק לברא הא נפיק לברא אפילו בכהאי גוונא חיישינן דלמא טענתיה אגמרוהו. הר"י בעליותיו והרשב"א ז"ל.

עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא: פירש הרשב"ם ז"ל אף על פי שחוזר וטוען בבית דיו טענות העוקרות את הראשונות לגמרי דלא מגלי טענתיה שלא ילמד מהם מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו לבית דין להשיב עליהם. ונראה מדבריו שאף על פי שטוען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך יכול לטעון אחר כך של אבותי שלקחו מאבותיך אי נמי מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. ונראה בעיני שאם טען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך הרי הוא כמי שטוען לא לקחתיה ממך לעולם כגון הא דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכיון שהודה חוץ לבית דין שלא לקחה ממנו שוב אינו יכול לשוב ולטעון מינך זבינתה דהודאה אפילו חוץ לבית דין מהניא ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך בכהאי גוונא אף על פי שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו וכענין זה כתבנו פירוש אחד בשמעתא דהקובע זמן לחברו. עליות הר"י ז"ל. וכן כתוב בהגהה מימונית פרק י' מהלכות טוען ונטען. וכן כתב הרב המאירי ז"ל בפרק זה בורר משם הגאונים ז"ל. עיין בפסקי הרא"ש דף קצ"ג ע"ב.

והלכתא טוען וחוזר וטוען: ודוקא היכא דלא הדר מטענתא קמייתא אלא לבתר דאתו סהדי כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ודייקא נמי דאמרינן הדר אמר ליה אין דאבהתך היא אלמא לבתר דאתו סהדי ואסהידו דאבהתי דהיאך הוא קא הדר האי ואמר אין דאבהתך היא כו' שמע מינה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

עלה בידנו: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו' אינה חזקה אתה מכרת לי כו' הרי זו חזקה. שתק ולא השיבו דבר אינה חזקה וכיון שיש עדים לתובע שהיא של אבותיו מורידים אותו לתוך השדה. והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה והוא שדר בו אביו יום אחד שכיון שהוחזק אביו בשדה זו והבן החזיק בה שלש שנים ולא מיחה בו המערער טוענים ליורש ואומרים אביו לקחה מזה או מאבותיו. במה דברים אמורים כשטען היורש מאבי ירשתיה ואיני יודע על אודות השדה כלום אבל אם היה טוען בטענת ברי ואמר של אבותי היתה הרי הוא כמי שטוען של אבותי ולא של אבותיך לפיכך אם הביא התובע עדים שהיתה של אבותיו זכה בה ולמה אין טוענים לו שאלו רצה לומר כן היה לו לטעון כן בפירוש מאחר שהוא אומר שיודע בברי זכות אביו בשדה זו אף על פי שאין להם לבית דין לטעון לזה שאבותיו לקחוה מאבותיו של תובע אבל הוא עצמו יכול לחזור ולטעון אחר שהביא התובע עדים שהיא של אבותיו ולומר כדבריך כן הוא שהיתה של אבותיך לפיכך אמרתי שהיא של אבותי לפי שאבותי לקחוה מאבותיך או לקחוה ממך שאין זה סותר דבריו הראשונים אלא שמבארם ומעמידם. ואפילו אם חזר ופירש דבריו הראשונים פירוש רחוק ומשמעו שאינו ברור על אופניו ועל לשון שאמר מתחלה כגון שחזר וטען זה שאמרתי שהיא של אבותי לפי שסמך לבי עליה כאלו היתה של אבותי לפי שלקחתיה ממך הרי זה נאמן הואיל ומתחלה היה יכול לטעון כך כיון שהחזיק בה שלש שנים. במה דברים אמורים כשלא יצא המחזיק מבית דין אחר שטען של אבותיו עד שחזר וטען שנית לפרש דבריו הראשונים אבל טען ואמר של אבותי ויצא חוץ לבית דין וכשבא לבית דין פירש ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אינו נאמן. טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי וכשבא לבית דין פירש דבריו ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אף על פי שלא פירש דבריו במעמד הראשון נאמן שאין לנו לתלות שלמדוהו בני אדם לטעון בדברי שקר לפי שאדם עשוי לטעון בטענות מסותמות חוץ לבית דין ואינו מגלה טענותיו אלא בבית דין. טען מתחלה ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען שאבותי לקחו מאבותיך שאין זה מפרש דבריו הראשונים אלא טוען טענה אחרת שהראשונה סותרת אותה אפילו אם טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען בבית דין שאבותי לקחו מאבותיך שמע מינה האומר של אבותי ולא של אבותיך כאומר לא לקחוה אבותי מאבותיך ונמצא שהודה חוץ לבית דין שלא לקחוה אבותי מאבותיו של תובע והודאת בעל דין לחובתו אפילו חוץ לבית דין הרי הוא כמאה עדים אף על פי שהמודה לחברו שהוא חייב לו מנה כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך זה שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לומר משטה הייתי בך שהרי לזכות עצמו הוא בא והרי הוא הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו כמו שבארנו. במה אמרו שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הראשונים במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו הראשונה אבל אם לא היה מתחייב בטענתו הראשונה יכול לטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה ואמר לו לא היו דברים מעולם ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי ואין לומר הרי הודה מתחלה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאלו היה עומד בטענתו הראשונה היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענתו שנית. עליות הר"י ז"ל.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת האי דאסהידו סהדי דאבהתיה היא. ולא אמרינן בכי הא כל דאלים גבר דלא אמרינן אלא היכא דשוו תרווייהו להדדי כגון דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואית ליה למר סהדי דאבהתיה היא אי נמי כגון דאית ליה למר סהדי שאכלה שני חזקה ואית ליה למר סהדי דאכלה שני חזקה דשוו תרווייהו להדדי אבל היכא דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה ולמר אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה ולית ליה סהדי דאבהתיה היא כיון דלית ליה להאי סהדי דאבהתיה ואית ליה לחברו סהדי דאבהתיה הויא לה הך חזקה דיליה דקא מסהדי לה עלה חזקה שאין עמה טענה שהרי הטענה שטען באו עדים והכחישוה ומשום הכי מוקמינן לה לארעא בידיה דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה היא ואפילו קיימא ארעא בידיה דהאי דלית ליה סהדי דאבהתיה מפקינן לה מיניה דאידך ולא אמרינן בכי הא ארעא היכא דקיימא תיקום דלא אמרינן הכי אלא היכא דשוו טענתייהו להדדי דליכא ראיה לאפוקה מיניה אבל הכא דלא שוו תרווייהו להדדי דהאי אית ליה ראיה דאבהתיה היא ולהאיך לית ליה ראיה דאבהתיה היא מפקינן מיניה דהיאך דלית ליה ראיה אמר ליה האי עדות מוכחשת היא. כלומר אלו לא אתכחוש באכילה אלא הני מסהדי דשל אבותיו היא ולא קמסהדי דאכלה שני חזקה והני מסהדי דאכלה האי שני חזקה הוי לה דינא כדקאמרת דמוקמי לה לארעא בידא דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה ולא איכפת לן בהנך סהדי דקא מסהדי דאכלה שני חזקה משום דחזקה שאין עמה טענה היא וכדפירשתי לעיל השתא אתכחוש באכילתה דהא הני קא מסהדי דאכלה האיך שני חזקה והני סהדי אחריני מסהדי דאכלה האיך ומכל מקום חד כת מינייהו הא קא מסהדי בשקרא ולא ידעינן הי מנייהו היא והיכי מקבלינן סהדותא דחד מנייהו דלמא האי ניהו דקא מסהדי בשקרא וכיון שכן ליחזינהו להני כמאן דלית ליה סהדי לחד מנייהו כלל ולוקמא לארעא היכא דאיתא כדקיימא לן היכא דקיימא תיקום והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ואם ליתא בידא דחד מנייהו לימא כל דאלים גבר ולהוי האיך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא איכא למידק והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ואמרינן בבבא קמא דהיכא דאסהידו דגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה אטביחה ואמכירה דאיתזום איתזום הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאאכילה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש. ויש לומר דגנבה וטביחה כשתי עדיות הן דעל גנבה לא משלם אלא כפל ועל טביחה משלם ארבעה וחמשה והלכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה לא איתזום על עדות גנבה אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי דהכל להעיד דשלו היא וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך וכדאמרינן. ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא על עדות אחרת אבל לאותה עדות לא כלומר דהכל עדות אחת היא ועדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה. אי נמי יש לומר דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך אבל הכחשה לאו חדוש הוא והלכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"נ ז"ל: ויש לומר דודאי למאי דקסלקא דעתין הכא מעיקרא דרבא אפילו בשאר עדיות אמר כלישנא קמא דהתם סבירא לן דטעמיה דרבא משום דעד זומם חדוש הוא פיהו האי חדוש לאו משום פיסולו של מוזם אלא משום הכשרו של מזים דמדינא הוה ליה למיפסלא תרווייהו כדפסלינן להו הכא בהכחשה אלא דחדשה תורה והכשירה את המזים וכיון שכן שמע מינה שנשתנה דין הזמה מהכחשה ואף את המוזם לא נפסול אלא משעת הזמתו ואילך דכל ענין הזמה חדוש הוא ואין לך בו כו': אבל בהכחשה שלא חדשה תורה כלום אנו פוסלים את שניהם ואפילו למפרע. ומיהו הני מילי למאי דקסלקא דעתין מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן דרבא לא אמר אלא לאותה עדות נקטינן מלתא כפשטיה חדוש עד זומם משום פיסולו הוא ומשום הכי בהכחשה שניהם כשרים אלא דהכא כיון דבאותה עדות עצמה הוכחש נפסל בה וללישנא בתרא דהתם דאמרינן דמשום פסידא דלקוחות הוא אתי נמי שפיר דהכא משום הכי פסיל ליה רבא בהנך סהדותא אף על גב דאכתי לא אתכחוש משום דלבסוף בהך סהדותא גופא אתכחוש. עד כאן לשונו.

דף לא עמוד ב

ורבא דאמר כרב חסדא: משמע דסבר רבא כרב חסדא וכן בפרק כל הנשבעים משני רבא מלתיה דרב חסדא. וקשה דאם כן אמאי חשיב רבא עד זומם חדוש כו'. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. ומיהו משמע הכא דמתרץ דברי רבא אף לדברי רב הונא וכל שכן דסבר כרב חסדא. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ובגליון תוספות כתוב על מה שתירצו בתוספות וזה לשונו: תימה לי דהא כי מוקי רבא כרב חסדא לא אתי אלא ללישנא דחדוש דללישנא דהוי טעמא דרבא דהתם משום פסידא דלקוחות לא פליג הכא רבא אדרב נחמן כדפירשו בתוספות. עד כאן מהגליון.
וריצב"א ז"ל תירץ דלעולם סבר כרב חסדא ועד זומם חדוש הוא הוי כמו בשר וחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשיל ליה אסור פירוש על ידי שרייה הוא בולע ואפילו הכי הוא מותר ועל ידי בשול הוא אסור והיינו חדושו דמה לי בליעת בשול מבליעת שרייה והכי נמי חדוש הוא מה שהמזימים כשרים אם המוזמים פסולים דמה לי הני ומה לי הני הלכך כיון שהמזימין כשרים ראוי היה שיהיו גם המוזמים כשרים הלכך חדוש הוא. תוספי הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן דאף על גב דאתכחוש באכילתיה באבהתיה לא אתכחוש דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ועביד בה עובדא אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן דהכא וקיימא לן דעדים זוממים למפרע הם נפסלים כאביי וכי איתזום אטביחה ומכירה אבל לא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמים על הכל ואפילו אגנבה דלא איתזום. ויש לומר דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי אבל מידי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה הלכך על אכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתיה דלא אתכחוש לא אתכחוש. הרשב"א ז"ל.

אנן אחתיניה ואנן אסקיניה: וכיון דשניהם שוים אמרינן כל דאלים גבר כלומר בין בראיות לפסול עידיו של זה אי נמי בכח ואם מכרו אחד מהם מכור ואין חברו רשאי לתבוע ממנו פלגא במעות דהמוציא מחברו עליו הראיה. רבינו יהונתן ז"ל.

מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים כו': אבל נשאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא אלמא אף על גב דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק אשת איש היא מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו אשת איש היא ולא מפקינן לה מתותיה האי בעל שני אלא בראיה ברורה דהך בעל ראשון לא מת אי נמי לא גרשה הכא נמי אף על גב דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה נחתינן ליה להאיך כיון דלבתר דאחתי ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמא בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אילימא ערער חד כו': נראה לריצב"א דהכי פירושו אי לימא מערער דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפילו הכי מעליא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפילו בערער חד אין מעלים כדאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא רבי יוחנן כו' וטעמא דרבי יוחנן לההוא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערער תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכולי עלמא בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלגינהו בהא דכולי עלמא ערער חד הוי אם כן לא משכחת פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. עד כאן גליון תוספות.