שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א[עריכה]

דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא התם כיון דאמר ליה דבי סיסין ומקריא דבי סיסין זה שהוצרך להאריך ולומר כיון דמקריא דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי ולא הספיק לו לקצר ולומר כיון דאמר ליה דבי סיסין כו':    הכי פירושו כיון דאמר ליה דבי סיסין סתם ולא הוציא לו שדה זו מכלל המכר בפירוש הרי הוא בכלל המכר שהרי היה יודע המוכר דמקריא דבי סיסין ויטעון הלוקח שהוא בכלל המכר כיון שלא פירש חוץ משדה פלונית ומדלא פירש הכי היא בכלל המכר דבשלמא אם הוו שם עדים שלא היתה דבי סיסין מצי למימר אעדים סמכי שיודעים שלא היתה דבי סיסין. הכא לא יהא אלא דנקט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסי. צריכים אנו לפרש מה תשובה הוא משיב על דברי רבא דחשיב ליה להאי מוחזק כיון דאכלה שני חזקה מה שאין כן במאי דנקט שטרא. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין יותר הוא מוחזק במה שירד לשדה זו בשטר זה ממי שהחזיק שלש שנים בלא שטר ואין שם עדים שהיה המערער עמו במדינה ואפילו הכי חשו רבנן לזיופא ואמרינן ליה קיים שטרך אף על פי שכבר ירד לשדה ומוציאים השדה מתחת ידו עד שיקיים את השטר ולא חשבינן ליה מוחזק במה שירד לשדה בשטר זה כדי שיהא על הראשון להביא ראיה לפסול השטר אלא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת הכי נמי אמרינן ליה זיל ברור אכילתך. עוד יש לומר לא יהא אלא דנקט שטרא כלומר מאי טעמא קא בעית למימר שלא יצטרך המחזיק לברר אכילתו משום דכיון דאחזיק שלש שנים אין עליו פשיעה באבדת השטר דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטריה לא יהא אלא דנקט שטרא הלא יש מי ששטר בידו הרי זה נזהר ולא פשע בכלום ואף על פי כן לא קאמרינן כיון דלא פשע יזכה בשדה שמחזיק בו בשטר שבידו אלא אמרינן ליה אף על פי שלא פשעת צריך אתה להביא ראיה ששדה זו שלך הלכך קיים שטרך וקום בנכסך הכי נמי אף על פי שלא פשע צריך להביא ראיה ששדה זו שלו ומה ראיה יביא דמייתי סהדי שהיה זה במדינה דהוה ליה למחות ולא מיחה שזו היא עיקר ראיית החזקה כמו שכתבתי למעלה בענין הא דאמרינן יותר מתלת שנין לא מזדהר הילכך כל זמן שלא הביא ראיה שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה כלל שהרי לא הוטלה המחאה על המחזיק אלא אם כן היה עמו במדינה כן נראה בעיני והטעם הזה ברור וחזק ומחזק מה שפירשנו ופסקנו עמו שעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה. והא דאמרינן דאית ליה סהדי דכל שתא ושתא אתי לשוקא נראה לי כגון שבא לשוק אחר שהחזיק זה שלש שנים והיה לו למחות שאם בתוך שלש בלבד בא שם הרי עדיין לא היה זקוק למחות ובסוף שלש בשוקי בראי היה במקום שאין ראוי למחות משם על חזקה זו. הר"י בעליות.
פירש רשב"ם ז"ל דהאי עובדא בשיש לו למערער בית אחר בעיר שהיה מתאכסן בו דאי לאו הכי אין לך אדם שמניח ביתו ומתאכסן בבית נכרי עד כאן. וזה נראה לי שהכל תלוי לפי מראית עיני הדיין שאם היה לו אוהב או קרוב בעיר שרגיל להתאכסן עמו ולא לשבת בביתו יחידי לא הפסיד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
עלה בידינו שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה לפי שסתמן יש חירום ביניהם ואין השיירות מצויות מזו לזו ואין הבעלים הראשונים זקוקים למחות אף על פי שהן יודעים שזה מחזיק בקרקע שלהם לפי שאין מגיד ואין משמיע על המחאה. החזיק שלש בשדה של חברו בגליל טען חברו ואמר אני ביהודה הייתי דר על המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שיש פשיעה ביד בעל הקרקע שהיה לו למחות ולא מיחה לפיכך כל זמן שלא נתברר לנו בעדים שהיה עמו במדינה אינה מזקה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שהיה מוטל עליו למחות. לא היה במדינה כל שלש שנים ויש שם עדים שהיה עמו במדינה אחר שלש שנים וכבר שמע שהחזיק זה שלש שנים היה לו למחות מיד ואם יש עדים שהיה טרוד משבא והיה עמו במדינה או באותה העיר כגון שבא לשוק הרי כל זמן השוק לבו טרוד בסחורתו ועסקיו לפיכך אם טען ואמר בשוק הייתי טרוד ולא נזכרתי למחות נאמן. היה עמו במדינה אחת אלא שהיה בעיר אחת והמחזיק בעיר אחרת וטען ואמר כבר מחיתי בפני עדים באותה העיר אשר גרתי בה אינו נאמן דכיון שהיה עמו במדינה והוזקק למחות עליו להביא ראיה שמיחה. היה עמו בגליל והחזיק שנה או שנתים ויצא משם והלך ליהודה אינה חזקה שלא הוזקק למחות בעבור שהיה עמו בגליל שלא החזיק עדיין שלש שנים ולאחר שהיה ביהודה לא הוזקק למחות כיון שאין מחאה נשמעת משם. ומי שהיו לו שדות הרבה לקוחות בידו מאיש אחד ומכרן לחברו ואמר ליה כל שדות פלוני מכורות לך והיתה שדה אחת שנקראת גם היא על שם המוכר ככל שאר השדות שלקח ממנו כגון שקוראין אותה שדה פלוני וטען המוכר ואמר אף על פי שקורים אותה על שם פלוני לא היתה שלו מעולם ולא מכרתי לך אלא השדות שלקחתי ממנו אם אין עדים שיודעים אינו נאמן שכיון שידע המוכר כי זאת השדה גם היא נקראת על שם האיש ואין הדבר ידוע בעדים אם היתה לקוחה ממנו אם לאו היה לו לפרש בשעת המכר ולומר חוץ משדה פלוני שאף על פי שנקראת על שם פלוני לא לקחתיה ממנו וכיון שלא פירש ומכר לו בסתם חזקה שזו השדה שנקראת גם היא על שם האיש ההוא לקוחה. היתה של אבותיו של מוכר והיתה כל הימים בחזקתו הרי זו אינה מכורה כו'. עליות הר"י ז"ל.

ההוא דאמר ליה לחבריה כו':    אמר ליה מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא מנאי זבינתה אם כן לאו בעל דברים דידי את. על מה שכתוב בתוספות והביאו ראיה מההוא דדר בקשתא בעליתא כו' כתוב בגליון תוספות והא דאמר רב התם וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה סלקא דעתיה דרב דהא דקאמר דזבנה מינך היינו כלומר קמל דידי זבנה מינך ואפילו הכי לא רצה רבי חייא להאמינו במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה משום דאם איתא דאותו פלוני זבנה מיניה אי אפשר דאין עדים בדבר ולהכי קאמר וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה כשנותנים לו ריוח לסוף העלה רב על דעתיה וקאמר דחזיתיה לדעתיה דלא המניה משום דלא אמר קמי דידי זבנה אבל אי הוה אמר הכי הוה האמינו במגו דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. ועל מה שכתבו עוד התוספות היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם כו' כתוב שם וזה לשונו: נראה דבדר בה חד יומא יש להסתפק כמו שמסתפק ר"י ז"ל בסוף התוספות אף על גב דמהימן במגו דדר חד יומא בה ונאמן המוכר לומר שקנאה במגו דהוי אמר לא היתה שלך מעולם שמא לא יועיל זה למחזיק כיון דאם המוכר היה רוצה לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח עד כאן.

האי מעשה לאו אכלה שני חזקה דהא לא טעין ואידך נמי לא הוו ליה סהדי דדידיה הואי מדקאמר ליה מי לא קא מודית לי כו':    אלמא צריך הוא להודאתו של זה. עתה הוכרחתי לפרש האיך היתה הודאתו של זה כי נראה מדלא קאמר ליה ואת לא מודית לי וקאמר מי לא קא מודית לי משמע שכבר יצאה מפיו דמי שאומר ולא כבר מודית בדבורך שהיה שלי. ועוד אם היה צריך לשאלה אם יודה אם לאו גם כן היה צריך לתשובתו ולא מצינו שהשיב לו הן אלמא כבר שמע ההודאה מפיו ועתה צריכים אנחנו לברר מהיכן יצאה לו הודאה מפיו של זה. ונאמר כי מאחר שזה אמר מפלוני זבינתה דאמר לי דזבנה מינך כבר נתברר לו מפיו כי של זה היתה ודקאמר ליה דזבנה מיניה אינו נאמן בזה ומשום הכי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואם יתמה המתמיה ואיך לא נאמר בכאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאמר שלך היתה הוא אמר שלקחה ממך והלכה רווחת היא זו. נשוב ונאמר למתמיה הרפה מעט ואל תבהל ברוחך כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני וכל השנוים במסכת כתובות לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו על זה כי הודאת בעל דין נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לו הודאה זו ודאי וכי הדר אמר ליה אנא זבינתה מניה זה הדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו על כן אמר ליה מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על יכותו אם כן הוי ליה גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. והנוטה מזה טועה בדרך האמת והשכל. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ויש לומר שהיתה הודאת המחזיק מכלל מה שבא רעהו וחקרו ואמר ליה ולא קא מודית דארעא דידי היא וכיון שזה ידוע לך ולא נודע לך שלקחם המוכר ממני אלא ששמעתו אומר כן אין לך לסמוך על דבריו בלא עדות ולהניח הודאי ממני הספק ושתק לו המחזיק על טענה זו ושתיקה כהודאה או שהודה אליו בפירוש על כך שיודע הוא שהיתה שלו כבר ועל זה דן רבא דדינא קאמר ליה. עד כאן.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין כתב הרב רבינו שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן ליה מיניה וטעמא דמילתא דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה דאי בעי אמר לא היתה שלך ובהא הא קא מודה זה והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבכי הא מוקמי לה בידא דלוקח דכל כי הא טוענים ללוקח כל מאי דמצי טעין שמכרה לו כיון דאתברר דלוקח הוא דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא דאי לא תימא הכי מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים ומת ראובן והרי הכלי ביד יורשיו אבל לא ראה ואלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך ואלו ראה לא היה נאמן דהא איכא עדים וראה מי לא טענינן להו מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחותי ידייהו הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה וגם ראיה זו צריכה ראיה ומסתברא דאף בזו מוציאים מיד היורשין ונותנין למפקיד והויא כההיא דשב מרגניתא דרב מיאשא דפרק הכותב וכן הא דאמרינן באיזהו נשך והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא וכדכתב נמי רבנו חננאל ז"ל והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על מה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני דהתם אלו הוה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה ופשוט הוא. עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות דההוא שעשה סימן לאחר שכיב ושבק אפוטרופוס ומסקנא אי אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו וכתב הריא"ף ז"ל והוא דהויא ארעא בידיה שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה כיון דלא ידיעא ארעא למערער אלא על ידי הודאתו שעשאה סימן לאחר כי אמר לקחתי ממנו נאמן משום מגו דכי היכי דאבוהון נאמן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי שיש עליה כמה תשובות חדא שהיורשים לא היו מרדים שהיו יודעים בכך שהאב מכרה לו אלא מפני שעשאה סימן לאחר ודכותה הכא לא מפקינן לה מיניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתה דאמר לי דדידך הות ומינך זבנה דהכי ודאי הוה אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בבית דין שמאמינים אותו בכך ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה אמר שאין אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורים במקום זה דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל בההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הות וכמו שכתב הריא"ף ז"ל וכיון שכן טוענים ליורש ואפילו תמצא לומר לא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין מכל מקום יורש הוא וטוענים ליורש בכענין זה ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד נראה לי דעל כרחך כשאכלה שני חזקה היא דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואותו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים ואלו רצו גם הם גם אביהם להכחיש לא היו יכולים דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו והוא הדין ליורשיו אלא על כרחך בשאכלוהו שלש שנים היא ולפיכך טוענים ליורש שהרי אינם צריכים לטענת הכחשה וזה נראה לי פשוט. ומעתה איו אנו צריכים לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת ותמה על עצמך האיך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעים דטוענים ליורש תנינא ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינו גובה מן היורשים והאיך שויתיה לרבא טועה חס ושלום בדבר שהתנוקות יודעים ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער יכול לדון עם המערער ולומר אין שלך היתה ולקחתיה ממך והיה נאמן בכך בעל דברים דידיה הוא וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת לה מיניה עלאי דידי הדר ואסיקנא אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה תרעומת עילואי והכי נמי דכותה היא ולכי זכי בה מוכר בבי דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי הואי דהא זכה בה המוכר בבית דין.
ולענין האחריות כתב רש"י ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.

עלה בידינו:    ראובן שאמר לשמעון מה אתה עושה בתוך הקרקע שלי ואין לו לראובן עדים על קרקע זו שהיא של אבותיו אמר ליה מלוי לקחתיה והוא אמר לי שלקחה ממך אמר ליה ראובן והלא אתה יודע שקרקע זו שלי היתה או של אבותי והודה לו שמעון בזו או שתק זכה ראובן בקרקע שהרי אם היו לראובן עדים על קרקע זו שהיתה של אבותיו אין אחד נאמן לטעון עליה לקוחה היא בידי אלא בשטר או בחזקה גם עכשיו שמודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן אין לו להאמין שום אדם עליה לומר שלקחה ממנו אלא בשטר או בחזקה ואין ספק מוציא מידי ודאי. קבל עליו לוי אחריות מכירת זו הקרקע והרי היא יוצאה מתחת יד שמעון בדין מחמת מה שהודה שהוא יודע שהיתה של ראובן מתחלה כמו שביארנו יכול שמעון לטעון ברי לי שלקחתיה ממנו והרי אני נאמן הייתי לומר שלקחתיה ממנו מתוך שהייתי יכול לומר שלא היתה שלו מעולם אלא שהדין נותן שתצא מתחת ידך הואיל שאתה יודע שהיתה של ראובן ואין אתה יודע במקח שלקחתיה ממנו. לא הודה שמעון לראובן שהוא יודע שקרקע זו של אבותיו אלא כך טען ואמר לו לוי מכרה לי ואמר לי שלקחה ממך הואיל ולא ידע שהיתה של ראובן אלא לוי המוכר יש להאמין מן הדין את לוי על מקחו שהפה שאמר ליה שהיתה של ראובן הוא הפה שהתיר ואמר ליה לקחתיה ממנו. החזיק בה שמעון שלש שנים אפילו שהוא יודע שהיתה של ראובן הואיל ולא מיחה ראובן ודר בה לוי המוכר יום אחד זכה בו שמעון. עמד בדין לוי המוכר עם ראובן על קרקע זו קודם שמכרה לשמעון וטען לוי ואמר שלך היתה ולקחתיה ממך והאמינוהו בית דין לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואחר כך מכרה לשמעון אף על פי שהודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן ואינו יודע במקחו של לוי בקרקע זו כלום אלא מפי לוי זכה שמעון בקרקע הואיל וזכה בה לוי בבית דין והאמינוהו מתוך שהיה יכול לטעון שלא היתה של ראובן מעולם. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

דף ל עמוד ב[עריכה]

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא שגזלה היא בידו שגזלה ממני כו':    כמו שפירש רשב"ם ז"ל. ולישנא לא משמע הכי דהוה ליה למימר פלניא גזלה כיון שלא היו עדים על כך. הר"י בעליות.

ועוד דקאמר השני נוח לי והראשון קשה ממני אם כן נראה שהיתה בידו של ראשון ודר בה חד יומא:    לפיכך רואה אני מה שפירש ר"י שהיה לו עדים למערער שהיתה שלו וקאמר ליה האי מפלניא זבינתה שידוע שהיתה בידו ואכלה חד יומא ואכלתיה אנא שני חזקה ואמר ליה פלניא גזלנא הוא כלומר ידוע ומוחזק הוא לגזלן כו ככתוב בתוספות. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ואיכא דקשיא להו על זה אם כן האיך היה הנתבע מביא ראיה מה שנמלך בו ואמר זיל זבין ומאי האי דקאמר תלמודא נמי דינא קאמר ליה דמשמע דאי לאו האי טענה הוה מפסיד לה מערער בכך והלא אפילו הודה לו התובע בפירוש אין הודאתו ראיה כדאמרינן לקמן גזלן ובן גזלן אין להם חזקה אף על גב דאודי ליה דאי לא אודי ליה הוה ממטי ליה ולחבריה לשחוור. ונראה לי שעל פי הודאתו לא היה ראיה דאיכא למימר דמחמת יראה הוא דקא מודי ליה אבל ממה שהשיאו עצה ליקח את השדה היה ראוי להביא ראיה אי לאו טעמא דאמרינן השני נוח לי והראשון קשה ממני לפי שאין לומר מחמת יראה השיאו עצה שאלו נמנע להשיאו עצה ליקח את השדה לא היתה עלילת הגזלן עליו ובלבד שיודה שהקרקע של גזלן וכהאי גוונא אמרינן לקמן בענין תלוהו וזבין דקא סלקא דעתיה דתלמודא למימר דבשדה זו זביניה לאו זביני דאמרינן עלה ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי אבל הוה ליה לאשתמוטי לא דכיון דהוה מצי לאשתמוטי ולהסיר מודעה ולא משתמיט לאו מחמת אונסא זבין. ועוד נהי דהיכא דאודי בפני הגזלן אמרינן דמחמת יראה מודה אבל בפני הבא ליקח מה לו להודות הלא היה לו לאשתמט ולשתוק. אמר ליה והא אית ליה סהדי דאתאי אמלכי בך כו'. פירוש שאף על פי שהוחזק אותו שמכרה לו בגזלנות על שדה זו מתחלה כיון שנועצתי בך ואמרת לי זיל זבין אלמא בתר הכי זבנתה את ניהליה. עד כאן מעליות הר"י ז"ל והרשב"א.
ושמעינן מהכא דאלו כפר בו ואמר לא היו דברים מעולם והביא זה עדים שיעצו בכך מחייבינן ליה למערער בכך דראיה גדולה היא שאינה שלו. הרשב"א ז"ל.

עלה בידינו:    אמר ליה ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי ויש לראובן עדים שהיתה של אבותיו אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתיה בה שלש שנים ויש שם עדים שדר בה לוי יום אחד אמר לו ראובן והלא יש עדים שגזלה לוי ממני ואין חזקה לגזלן כיון שהחזיק בגזלנות על שדה זו אמר לו שמעון הרי יש לי עדים שבאתי ונועצתי בך אם אקח שדה זו מלוי ואמרת לי שאלך ואקחנו ממנו ואלמלא שמכרת לו לא היית משיאני עצה ליקח שדה שלך מאחר יכול ראובן לטעון ולומר שרצוני היה שתקח שדה שלי מן הגזלן כדי שאוציאה מידך בדין שאתה נוח לי ולוי קשה הימני. לא טען ראובן כלום אלא שאמר מפחד הגזלן לא ראיתי להשיאך עצה שלא תקח שדה זו ממנו אין זו הטענה כלום שאף על פי שאמרו הודה לגזלן בפני עדים שמכר לו שדה זו אין הודאתו ראיה כל שלא הודה לו ראובן בפירוש בפני עדים ששדה זו מכרה לאותו גזלן אחר שגזלה ממנו וכיון שכן אין הודאת ראובן ראיה שיכול לומר לו אלמלא הודתי לך היה הגזלן מוסר אותי ביד אדונים קשים אפילו הכי היה לו לשתוק וכמו שבארנו. עליות הר"י ז"ל.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתא ואכלתי שני חזקה והמערער היו לו עדים שהיתה של אבותיו ולפיכך הוצרך לטעון המחזיק שאכלה שני חזקה והויא ליה למחזיק עדים דדר ביה ההוא דזבנה ניהליה חד יומא. אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלי. פירש רש"י ז"ל שהמחזיק בא אצל התובע הזה לקנותה ממנה והיה התובע מביא ראיה מזה שהוא בעצמו הודה שהוא שלו ועד עכשיו בגזלנות ירד לה. ורבינו חננאל פירש ואמרת לי זבנה ניהלי כלומר קנה אותה לי והרי שהודית שעד עכשיו לאו בתורת מקח היתה בידך ואני הלכתי ולקחתיה וקניתיה לעצמי אחר שאמרת לי לקנותה לך ועכשיו אתה חוזר וטוען אחר שקניתיה שהיא שלך. אמר ליה דאמינא איזבון דינאי. פירוש לפי שאבדתי את השטר והיה המוכר בא לערער עלי הייתי רוצה ליקח ממנו שיחזור ויכתוב לי את השטר. ונראה לי כי מה שהוסיף רבינו חננאל ז"ל על הטענה הסדורה בתלמוד לומר שהתובע היה טוען שקנאה הוא לעצמו אחר כך אין צורך לכך אלא המערער היה לו עדים שהיתה של אבותיו והיה מביא ראיה ממה שאמר לו הנתבע לקנותה לו מאותו שטוען שמכרה לו כי עד עכשיו לא בתורת מקח היתה בידו הלכך אין החזקה שהחזיק בה ראיה שהיתה של מוכר ולפיכך זוכה בה המערער בעדים שהיו לו שהיתה של אבותיו שאין שום חזקה מועלת אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון שלקחה מן המערער או מאחר ואלו הוכחש זה במה שטען מפלניא זבנה שוב לא היתה חזקה זו לראיה וגם לא היה יכול לחזור ולטעון לאריס הורידני שם והחזקתי בשבילו. ומצאתי במקצת ספרים ואמרת לי זיל זבנה ניהלי ולשון זיל מכריע כי לקנותה לו מיד אמר היה אומר. עליות הר"י ז"ל. מעשה שני דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה יש ספרים דגרסי ביה אמר ליה פלניא גזלנא הוא וכאותו מעשה שלמעלה מזה הוא ולא בא אלא לחדש טענת אמינא אזבון דיני ולאשמועינן דטענה הוא דעביד איניש דזבין דיניה. ואית דלא גרסי ליה אלא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית לאורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלאי ודברי המערער הן ופשיטא הוא. הרשב"א ז"ל. ורביבו האלפסי ז"ל לא גריס הכא והא פלניא גזלנא הוא. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו:    אמר לו ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתי בה שלש שנים וגם לוי שמכרה לי דר בה יום אחד אמר לו ראובן והלא יש לי עדים שבאת אתמול אצלי ואמרת לי שאמכרנה לך ואלמלא שידעת שהיתה גזולה ביד לוי שמכרה לך לא הוצרכת לבקש ממני למכרה לך וטען שמעון ואמר לכך בקשתי לקנותה ממך לפי שידעתי שאתה המערער עליה ורציתי להסיר מעלי ריב ומדון הרי זה נאמן. טען ראובן ואמר יש לי עדים שהלכת אצל לוי ובקשת ממנו שימכור לך שדה זו ואלו לקחת אותה ממנו כמו שאתה אומר לא היית לוקח אותה ממנו פעם שניה אם טען ואמר להסיר מעלי ריב ומדון נתכונתי לפי שהיה לוי המוכר מערער עליה נאמן לא טען כן אלא אמר לו לא היו דברים מעולם והעדים מעידים אותו שבקש מלוי אתמול למכרה לו הרי נתברר שגזלה שמעון מלוי ובגזלנות אכל שלש שנים ואין אומרים תחזור השדה ללוי שהרי לוי לא החזיק בה שלש שנים אלא תחזור השדה לראובן טען ואמר לוי שמכרה לך הרי יש עדים שהוחזק בגזלנות על שדה זו ואין חזקה לגזלן ולא לבאים מכחו אמר לו שמעון והלא יש עדים שבאת אלי ואמרת לי שאמכור לך שדה זו יכול ראובן לטעון ולומר לא הייתי חפץ לריב עמך ולפיכך בקשתי לקנותה ממך. עליות הר"י ז"ל.

ודוקא שבע:    פירשו רבינו חננאל ורשב"ם ז"ל שצריך להביא ראיה על חזקת השבע כלומר על אכילת השלש שנים של קודם שטרו של זה. ויש מרבוותא ז"ל שפירשו דאינו צריך להביא ראיה אלא על השלש האחרונות ובכך נאמן לומר שאכלה שבע במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה. וכבר אמרתי שאין כאן מגו. ועוד שהם צריכים לדחוק הרבה לשון הגמרא שאמרו אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו ואומרים דגריע טפי מביא ראיה על שית ממביא ראיה על שלש דמביא ראיה על שית אינו יכול לומר עוד מינך זבנתה שהרי כבר היתה בידו קודם שקנאה זה והיאך ממנו קודם שקנאה הוא. ואינו מחוור בעיני דיכול הוא לומר מתחלה בתורת פירות ירדתי ואחר כך קניתיה מינך. ונראה לי דברי רבינו חננאל ור"ש ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ועוד דמדאמרינן והני מילי דאכלה שבע אלמא לא משתכחת לה שיהא נאמן המחזיק אלא כשאכלה שבע ולא כשאכלה שש ואין עדים אלא על שלש שנים האחרונות. ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל שכתב הכין היה מעשה ראובן אמר ליה לשמעון מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה זבנתה מלוי דזבנה מיהודה ואכלתה שני חזקה אמר ליה ראובן הא אית בידי שטרא דאנא זבנתה להאי ארעא מן הדין יהודה ארבע שנים ואת זבנתה מלוי מאי דלאו דיליה דהא כבר זבנתה אנא מיהודה מקמי דזבנתה את מלוי. וגירסת הגאון דזבנה ליה מיניה דפירש. ונראה לי שפירש הגאון כך לפי שאין כאן עוד למחזיק מגו וכגון שטען המחזיק זבנתה מלוי דאמר לי דזבנה מיהודה דנהי דמהימנת ליה במגו על טענתו שטוען שלקחה מלוי הוא עצמו אין לו לסמוך על דברי לוי כיון שמיחה בו יהודה קודם שהחזיק שתי שנים דכיון שמכרה לראובן אין לך מחאה גדולה מזו. עד כאן לשונו.
ומסתברא לי שאף המוכר שדהו בעדים בלא כתיבת שטר אית ליה קלא דכל מאן דמזבן בפרהסיא זבין ואין לך מחאה גדולה מזו והוה ליה להאי לאזדהורי בשטריה עד שיביאנו בדין עם עדי המכירה ויוכיחנו שאותה מכירה בגזל היתה. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידנו:    אמר לו ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתי בה שלש שנים אמר לו והלא יש בידי שטר שמכרה לי לוי זה ארבע שנים והרי קדם מקחי למקחך ולוי דבר שאינו שלו מכר לך חזר שמעון וטען זה שבע שנים שלקחתיה והחזקתי בה וקדמה חזקה שלי למקחך והלך והביא עדים שהחזיק בשדה זו שבע שנים אינו נאמן שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים וכבר הודה שמעון שלא החזיק בה אלא שלש שנים. ואם טען שמעון מתחלה מלוי לקחתיה ואכלתיה שני חזקה אמר לו ראובן והלא יש בידי שטר שמכרה לי לוי זה ארבע שנים הרי שקדם מקחי לחזקה שלך אמר לו שמעון לא כאשר דמית על שני חזקה שאמרתי שהם שלש שנים בלבד אלא שבע שנים החזקתי בה וקדמה שלש שנים חזקתי למקחך ויש לו עדים לשמעון שהחזיק בה שבע שנים הרי הוא נאמן שאין זה סותר טענתו הראשונה שיש במשמע שני חזקה שנים רבות. לא אחזיק בה שמעון אלא שש שנים אין חזקה שלו כלום שהרי לסוף שתי שנים שהחזיק בה שלא עלתה לו חזקה עדיין מכרה לוי לראובן ואין לך מחאה גדולה מזו ושוב אין חזקה עולה לשמעון. ואף על פי שאמרו צריך למחות בסוף כל שלש ושלש בזה יפה כח המכירה מן המחאה שכיון שמכרו בעלים הראשונים את השדה קודם שעלתה חזקה למחזיק אין המוכר ואין הלוקח זקוקים למחות אלא צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. ולמה אין שמעון המחזיק נאמן לומר שלקחה קודם מלוי והחזיק בה שלש שנים מגו שהיה יכול לומר שירד בה שתי שנים הראשונות לפירות ואחר שנמכר לראובן לקחה מראובן והחזיק בה שלש שנים לפי שאין להאמין לשמעון מן הטעם הזה שהרי היה ירא לטעון שלקח מראובן פן יאמר לו ראובן אחר כך אין בידי שום שטר ולא לקחתיה מלוי לעולם ויבא לוי ויאמר הרי הודית שלקחתה מראובן ואינה לקוחה בידך ממני וכיון שיש עדים ללוי שהיתה של אבותיו יוציאנה מיד שמעון בדין לפיכך ירא שמעון לטעון שלקחה מראובן ובעל כרחו שלקחה מלוי. באיזה מכירה אמרו שהיא מחאה במכירה בשטר שהיא פרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להזהר בשטרו אבל מכירה בעדים אינה פרהסיא כל כך כמו המחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראיותיו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק שלש שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחלת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה. עד כאן מעליות הר"י.