שולחן ערוך אורח חיים מו א
שולחן ערוך אורח חיים · מו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה כשישמע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה. כשלובש יברך מלביש ערומים. כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים. כשישב יברך מתיר אסורים. כשזוקף יברך זוקף כפופים. כשיניח רגליו בארץ יברך רוקע הארץ על המים. כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. כשהולך יברך המכין מצעדי גבר כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה.
- הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה (בית יוסף בשם הראב"ד).
כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה. כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים. כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו'. ויהי רצון וכו' עד ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום הגומל חסדים טובים לעמו ישראל שהכל ברכה אחת היא:
מפרשים
ידיו על עיניו. קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי"ד ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר עי"ל דכאן מיירי שמניח ידיו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א ס"ס מ"ז משמע שכל אלו אלו נאמרו על הסדר:
אוזר ישראל בגבורה. הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה היא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י וכובע היא משום צניעות כדאי' בשבת פרק מי שהחשיך כסי ראשך מפני אימתא דמרך:
קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]:
(א) כשיניח ידיו: פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':
(ב) כל צרכי: וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו:
(ג) המכין: ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין:
(ד) ויהי רצון: יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר אות אמת כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א:
(ה) שהכל ברכ' א': דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו:
ס"א כשיעור כו'. כ"ז סידור הרא"ש וטור אבל רי"ף ורמב"ם סידור אחר וגירסא שלנו בגמ' ג"כ סידור אחר:
או לובש כו' או מצנפת. שלכן הוזכרו בשתי ברכות אלו ישראל שהם מצווין על כך:
בא"י גומל כו'. כ"ה גי' הרא"ש וטור וכ"ה בספרים שלנו אבל הרי"ף והרמב"ם לא גרסי לעמו ישראל:
ואין לענות כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך ולכן יש לומר ויהי רצון כמ"ש בש"ע תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו':
(א) נשמה: אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח.
(ב) כשלובש: ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח.
(ג) עיניו: פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד'.
(ד) המכין: ומנהגינו אשר הכין.
קודם בואו לבהכ"נ בעוד שהוא עדיין בהחצר בהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. וירגיש וירתע עצמו בהכנסתו לבהכ"נ מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואח"כ יכנס [שע"ת בשם פע"ח]:
(א) כשיעור וכו' — כל הברכות האלו הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ותירצו ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה היא לד' ואסורים לך כהקדש שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם הברכה היא לד' הרי הכל קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך תקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:
(ב) משנתו — ר"ל דוקא סוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה:
(ג) יאמר אלהי נשמה — צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ודיני ברכת אלהי נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:
(ד) לשכוי — הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:
(ה) מלביש ערומים — ל"ד שישן ערום אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו:
(ו) על עיניו — פי' ע"י החלוק דאסור להניח ידיו על עיניו קודם הנטילה כמ"ש סימן ד':
(ז) המכין — ובאגודה כתוב אשר הכין:
(ח) האבנט — אבנט דהכא הוא מכנסים וכן האבנט שהזכיר השו"ע בריש סימן צ"א דאע"ג דבלשון תורה פי' אבנט הוא החגורה כדכתיב ובאבנט בד יחגור מ"מ בלשון חכמים לפעמים קוראין המכנסים אבנט ולכך נקט לשון לובש ולא חוגר [מטה יהודא]:
(ט) עוטר ישראל — הזכיר ישראל בברכה זו וכן באוזר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הוא להנאת העולם שהכל שוין בהן משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה וכובע היא משום צניעות כדאיתא בשבת ד' קנ"ד כסי ראשך מפני אימתא דמרך:
(י) ויהי רצון וכו' — שתרגילנו בתורתך לשון רבים [אחרונים]:
(א) סעיף א: כשיעור משנתו וכו' — מה טוב ומה נעים אם יוכל עמוד שלא ידבר שום דבר ותהיה תחילת דיבורו בעמדו משנתו מתחיל במצוה לברך ליוצר נשמתו הנה טוב מאוד. חס"ל אות ב'. ועיין מורה באצבע אות ס"ג, ומה שכתבתי לעיל סימן א' אות מ' יעו"ש:
(ב) בטור כתב: ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות וכו' — וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות כ"ו שהאר"י ז"ל היה מסדר כל ברכות של שחר עד פרשת העקידה, ואחר כך היה מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל, יעו"ש:
(ג) שם: כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה — ברכה זו אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכות ההודאה אין פותחות בברוך כמו שכתב מרן ז"ל סימן ו' סעיף ג' יעו"ש. מיהו צריך לסמוך אותה לברכת אשר יצר, כמו שכתבתי לעיל סימן ו' אות ג' ואות ה' בשם האר"י ז"ל, יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות ז':
(ד) שם: יאמר אלהי נשמה — צריך להפסיק מעט בין "אלהי" ל"נשמה", שלא ישמע שהנשמה הוא אלהיו חס ושלום. ספר אבודרהם. עטרת זקנים. אליהו רבה אות א'. הש"ץ דף מ"ה ע"ד. בית עובד אות א'. חס"ל אות ג'. יפה ללב אות ב'. בן איש חי פרשת וישב אות ב':
(ה) אין לומר "טהורה היא", רק "טהורה, אתה בראת" וכו', מטעם דעל הרוב חטא ואינה טהורה. קשר גודל סימן ה' אות ח'. וכן כתב ש"ץ דף מ"ו ע"א מטעמים אחרים, יעו"ש. סידור בית עובד אות ב'. חס"ל שם. בן איש חי שם. ועיין יפה ללב אות ד' מה שהאריך בזה, יעו"ש. וכן במסכת ברכות דף ס' ע"ב ליתא תיבת "היא". והביאו הש"ץ שם. ואף על גב דבשער הכוונות דף ב' ע"א איתא "טהורה היא", יש לומר דלאו דווקא. וכן הוא המנהג, דאין אומרים תיבת "היא":
(ו) שם: יאמר אלהי נשמה — ברכה זו צריך להיות בה מ"ז תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה שהם או"א אבא ואמא דלא מתפרשן לעלמין. עיין נהר שלום דף י"א ע"ג הנדפס מחדש ומה שכתבתי לעיל סימן ו' אות ג'. וכן כתב ש"ץ דף מ"ו ע"א. חס"ל אות ג':
(וזהו הנוסח)
אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. חס"ל שם. ודלא כהעטרת זהב סימן ו' ונמשך אחריו סידור בית עובד אות ג' שכתב דצריך לומר "אתה נפחתה" ולא יאמר "אתה נפחתה בי". וכן הש"ץ שם דחה דברי העטרת זהב וכתב דכן הוא מנהג העולם וכן עיקר יעו"ש. וכן הוא בש"ס ברכות דף ס' ע"ב. וכן הוא בשער הכוונות כמו שאכתוב באות שאחר זה:
(ז) שם: יאמר אלהי נשמה — ברכת אלהי נשמה שנתת בי וכו' ברכה זו סמוכה לחברתה, לפי שהיא כנגד אמא המחוברת תמיד עם אבא, והבן זה. והנה אף על פי שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה, עם כל זה הנה יש לו חלק בנשמת אדם הראשון שהיה כולל כל הנבראים, אף על פי שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו. ואומרו טהורה (היא) כנגד עולם האצילות, אשר משם נשמה לנשמה. אתה בראת כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה. אתה יצרתה הוא סוד הרוח הבא מן היצירה. אתה נפחתה בי הוא סוד הנפש שבעשיה. ונמצא כי באומרו נשמה שנתת בי כולל כל הד' חלקים הנזכרים, וקראם כולם בשם נשמה. ואתה עתיד ליטלה ממני וכו' הוא בסוד מ"ן מיין נוקבין, כי לעתיד תקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד חדשים לבקרים וכו' כדי שיהיו בה בבחינת מ"ן. ואחר כך אתה עתיד להחזירה בי בבוקר בסוד חדשים לבקרים. שער הכוונות דף ב' ע"א. ועיין בדרושי הלילה דרוש ג' דף נ"ג ותבין. ועיין ש"ץ דף מ"ה ע"ד ודף מ"ו ע"א שכתב בזה עניין אחר, יעו"ש. ועיין בסידור בי"ע וחס"ל ושאר סידורים שכתבו, כשאומר אלהי נשמה יכוין בשילוב אותיות נשמה עם אותיות שמו, ועיין יפה ללב אות ג'. ולפי שהאר"י ז"ל לא כתב זה ואין אנו נוהגין בו על כן לא כתבנו בזה כלום:
(ח) שם: יאמר אלהי נשמה — ואם בירך "מחיה המתים" במקום "אלהי נשמה" יצא. פרי חדש. יד אהרן בהגהת הטור. קשר גודל סימן ה' אות ע'. ש"ץ דף מ"ו ע"ב. סידור בית עובד בדיני ברכות השחר אות ב'. שתילי זיתים אות א'. והגם דהמאמר מרדכי אות א' פקפק בדברי הפרי חדש, מכל מקום בסוף סיים דיש לחוש לדבריו, יעו"ש. והביא דבריו הש"ץ שם. ובפרט דספק ברכות להקל. וכך פסקו האחרונים:
(ט) שם — שכח ולא בירך ברכות השחר קודם תפילה, יברך אותם אחר תפילה, חוץ מברכת "המחזיר נשמות" שלא יברך, שכבר נפטר בברכת "מחיה המתים", וחוץ מברכת התורה, שכבר נפטר ב"אהבת עולם" כמו שיתבאר בדברינו לקמן בסייעתא דשמיא על סימן מ"ז סעיף ז' וסעיף ח' ועל דברי מור"ם ז"ל שבסוף סימן נ"ב יעו"ש. ואם לא בירך אותם גם אחר התפילה, עד אימת נמשך זמנה ויכול לברך, עיין לקמן בדברינו לסימן ע"א אות ד' יעוש"ב. אמנם לכתחילה פשיטא דאין להניח ברכת השחר עד אחר התפילה, דהא מהפך סדר התיקון הנעשה על ידם, עיין פרי עץ חיים שער הברכות פרק ג ונהר שלום דף י"א ע"ג הנדפס מחדש. ועוד עיין לקמן סוף אות ל"ב:
(י) שם: השומע קול תרנגול יברך וכו' — אף על גב דקיימא לן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ברכות אלו פותחות בברוך. והטעם כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו דף מ"ו ע"א, משום דמעיקרא לא נתקנו לברכם סמוכות זו לזו, כי שמע תרנגול, כי אסר המייניה, וכן כולם. ועוד, דהוו (קצרות)[7] קצרות והוויין כברכת הפירות. והביא דבריהם בית יוסף. ולפי זה, השומע קדיש או קדושה או ברכה בין ברכה לברכה בברכות הללו צריך לענות קדיש או קדושה או אמן, אבל באמצע הברכה לא יענה, כמו שכתבנו לעיל סימן ה' אות ד' דבברכות הקצרות לא יפסיק באמצען, יעו"ש:
(י2) שם: כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה — רש"י פירש שכוי, תרנגול, דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בראש השנה דף כ"ו ע"א. והרא"ש כתב דהלב נקרא שכוי בלשון, דכתיב: "מי נתן לשכוי בינה" (איוב לח, לו), והלב הוא המבין, ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שהתרנגול מבין גם כן, וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי, תקנו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול, עכ"ד, והביאו הטור וב"י, יעו"ש. ויש אומרים דלכך נתקן על התרנגול, מפני שמבין אימת חצי הלילה ואימת חצי היום. עולת תמיד אות א'. ובשער הכוונות דף ב' ע"א כתב דשכוי הוא גבריאל, סוד הגבורה, ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה בגבורה, וזה מה שאומרים הנותן לשכוי בינה, ואז היא מתמתקת בסוד מה שאמר הכתוב "ויבא לו יין וישת", דארמי ביה מיא בסוד יין המשמח והוא סוד היום. אבל הגבורה בעצמה הוא יין המשכר והוא סוד הלילה, וזה מה שאומרים "להבחין בין יום ובין לילה", שהוא על ידי היין המשמח הנמשך מבינה, הוא המבחין בין יום ובין לילה, עכ"ל. ועיין נהר שלום דף י"ז ע"ג הנדפס מחדש מה שכתב בזה. ולפי זה הדבר ברור דגם החרש מברך ברכה זו, וכן כתב הרב החסיד בן איש חי זלה"ה פרשת וישב אות ד' יעו"ש. ועיין לקמן אות ן' וסימן מ"ז אות ל':
(יא) שם: כששומע קול תרנגול יברך וכו' — והוא הדין אפילו כי לא שמע מברך. טור, וכן כתבו התוספות שם ד"ה כי שמע וכו', וכן כתב הרא"ש סוף פרק הרואה. ועיין ב"י וב"ח, ולקמן אות מ"ט, ובסימן מ"ז אות ל':
(יב) שם: כשלובש מברך מלביש ערומים — עיין לקמן אות מ"ז מה שכתבתי בשם האר"י ז"ל:
(יג) שם: כשיניח ידיו על עיניו וכו' — קשה, מדחשיב אחר כך כי משי ידיה, משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו, והא אז אסור ליגע בעיניו כמו שכתב בסימן ד' סעיף ג'. וצריך לומר דלא נקט על הסדר. עוד יש לומר, דכאן מיירי שמניח ידו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו, ודרך המלבוש הוא מניח ידו. וגם מדברי רמ"א סוף סימן מ"ז משמע שכל אלו נאמרו על הסדר. ט"ז ס"ק א. וכן כתב מגן אברהם ס"ק א, דהא שכתב כאן מניח ידיו על עיניו הוא על ידי מפה. מט"י אות א'. ס"ב אות א'. ועיין לעיל סימן ד סעיף כ"ג ובדברינו לשם אות ק"ז:
(יד) שם: כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי — והטעם כתב הרד"א ז"ל לברכה זו, שכל זמן שהוא יחף, אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון שלובש מנעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו. וכן כתב הלבוש, וזה לשונו: שכיון שיש לו לאדם מנעלים ברגליו, הרי הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וזהו כל צרכי, עכ"ל. ש"ץ דף מ"ט ע"ג, ועיין בשער הכוונות דף ב' ע"ג:
(טו) שם: שעשה לי כל צרכי — ויש אומרים צָרְכָי[8] לשון רבים. ולי נראה דאין לשנות הנוסחא. מגן אברהם ס"ק ב. סולת בלולה אות ד'. ר' זלמן אות ב'. ש"ץ שם, מ"כ[9] וזה לשונו: צריך לומר צרכי הכף דגושה, כמו שאנו אומרים מן חשך חשכי, וכן בספרים ישנים, עכ"ל. ש"ץ שם. וכן כתב החס"ל אות ג' שצריך לומר צרכי בלשון יחיד והכף דגושה, וכן כתב הרב חיים פלאג'י בספרו כף החיים סימן ט' אות י"א שהכף תהיה בחיריק ודגושה:
(טז) שם: שעשה לי כל צרכי — כתב הפר"ח, זה לשון הרמב"ם ז"ל: שעשית לי כל צרכי. ואינו נראה, שכל הברכות כך הם מדברים בנמצא והדר נסתר. יד אהרן בהגהת הטור. פרי מגדים אשל אברהם אות ב'. ש"ץ שם. וכן כתב בביאור הגר"א שעשה לי כל צרכי בלשון עבר על פי סוד. פתחי עולם אות ה':
(יז) שם: שעשה לי כל צרכי — אין לברך בט' באב וביום הכיפורים, אף שלובש מנעל של לבדים. והאבל מברך אף אם הולך יחף, כן נראה לי אחר שראיתי מה שכתב הרב המגיה בש"ץ דף ן' עד דף נ"ג יעוש"ב, וכן המנהג להולכים אחר עקבות האר"י ז"ל. קשר גודל סימן ה' אות י"ט. זכ"ל חלק א' בהלכות ברכות אות ש', ובחלק ג'. סידור בית עובד אות יו"ד. שערי תשובה אות י"ב. כף החיים להרב חיים פלאג'י סימן ט' אות י"א. יפה ללב חלק ג' סוף אות ד'. בן איש חי פרשת וישב אות ט', ועיין שם שכתב דבספרו מקבציאל דחה סברת מהר"א שרעאב"י שכתב בספר דברי שלום על שער הכוונות דהאבל אין מברך יעו"ש, ועיין לקמן אות מ"ט:
(יח) שם: כשהולך יברך המכין וכו' — בגמרא שלפנינו הגירסא איתא "המכין" קודם "שעשה לי כל צרכי", וכן הוא בגירסת הטור שלפנינו. והב"ח אף על פי שהיה לו גירסא אחרת בטור, שהיה כתוב "שעשה לי" וכו' קודם "המכין", כתב שצריך לומר "המכין" קודם "שעשה לי" וכו', מפני שכן הגירסא בגמרא שבידינו, וכן היה כתוב בכל הסידורים, וכן סדרן הרוקח בסימן ש"ך והאגודה בפרק הרואה והסמ"ג בסוף הלכות ברכות ריש דף קי"ד. וסיים הב"ח: מה שנהגו עכשיו לשנות על פי סידורים הנדפסים, עתידים ליתן את הדין, עכ"ד. וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות א' דהמנהג פשוט בינינו כמו שכתוב בסידורים שלפנינו, תחילה ברכת "המכין מצעדי גבר" ואחר כך "שעשה לי כל צרכי". יד אהרן בהגהת הטור, מאמר מרדכי אות ד', סולת בלולה אות ג'. ועיין מגן אברהם ס"ק ב, שכתב דהכל לפי הזמן והמקום, דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו, עכ"ל. ועיין ש"ץ דף מ"ט ע"ב וקשר גודל סימן ה' אות י"ח ויפה ללב אות י"א:
וזה לשון הרש"ש בספר נהר שלום דף י"ט ע"א בהנדפס מחדש: גם יכוין בח"י ברכות אלו, שהם מן הנותן לשכוי בינה וכו' עד סוף ברכת התורה, לתקן כלים ואורות דאור ישר וחוזר די"ב פרצופים הכוללים דז"א דאצילות ודעשיה ולהמשיך להם מוחין ונרנח"י דמ"ה וב"ן דאור ישר וחוזר באופן זה:
ברכת הנותן לשכוי וברכת פוקח עורים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דעתיק דכורא הנקרא חכמה והם בניקוד פתח. ברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דעתיק הנקרא בינה והם בניקוד צירי. ברכת מלביש ערומים והנותן ליעף כח הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דא"א ונוק' הנקרא דעת והם בניקוד מוצא[10]. ברכת רוקע הארץ והמכין מצעדי גבר הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאבא הנקרא חסד, והם בניקוד סגול. ברכת שעשה לי כל צרכי ואוזר ישראל הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאימא הנקרא גבורה והם בניקוד שבא. ברכת עוטר ישראל בתפארה ושלא עשני גוי הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דישסו"ת הנקרא ת"ת והם בניקוד חולם. ברכת שלא עשני עבד ושלא עשני אשה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דז"א הנקרא נצח והם בניקוד חיריק. ברכת המעביר וברכה ראשונה של התורה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דז"א הנק' הוד, והם בניקוד קובוץ. ברכת והערב נא ואשר בחר בנו הם באור ישר ואו"ח דמ"ה וב"ן דיעקב ורחל הנק' יסוד והם בניקוד שורק, עכ"ל. ועיין בשער הכוונות דף א' ע"ג ד"ה גם הי"ח ברכות שיש וכו' ובדף י"ז ע"ד ופרי עץ חיים שער הברכות פ"ה ושער הזמירות פ"ד ופ"ה. ועיין בשער הקדמות דרוש דעת דף נ"ג ע"ג והובא בנהר שלום הנדפס מחדש דף ל"ב ע"ג ותבין:
נמצא לפי דברי הרש"ש ז"ל דסדרם הוא כך. הנותן לשכוי. פוקח עורים. מתיר אסורים. זוקף כפופים. מלביש ערומים. הנותן ליעף כח. רוקע הארץ. המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. אוזר ישראל. עוטר ישראל. שלא עשני גוי. שלא עשני עבד. שלא עשני אשה. המעביר. על דברי תורה. והערב נא. אשר בחר בנו. וכן כתב בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל ואין לשנות מזה הסדר:
(יט) שם: המכין מצעדי גבר — ובאגודה כתב "אשר הכין". והביאו מגן אברהם ס"ק ג וכתב וכן נוהגין. וכן כתב הלבוש. סולת בלולה אות ג'. מיהו בגמרא שלפנינו איתא המכין, וכמו שכתב מרן ז"ל. וכן כתב מחצית השקל ז"ל שיש לומר המכין, וכן כתב בביאור הגר"א, והביאו פתחי עולם אות ה'. וכן כתב הש"ץ דף מ"ט ע"א, דאנן בדידן מנהגינו לומר המכין, וכן כתבו בכל הסידורים וכן העתיקו גורי האר"י ז"ל וכן עיקר, עכ"ל. וכן כתב בסידור הרש"ש ז"ל. מיהו אם שינה לא עיכב. ש"ץ שם:
(ך) שם: כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל וכו' — הזכיר ישראל בברכה זו, וכן בעוטר ישראל, מה שאין כן באחרות. הטעם, שהשאר הן להנאת העולם, שהכל שוים בהם; מה שאין כן באלו שנים, הם בישראל לחוד משום צניעות. דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה, כמו שכתב בית יוסף. וכובע הוא משום צניעות, כדאיתא בשבת פרק מי שהחשיך דף קנ"ו: כסי ראשך מפני אימתא דמרך. ט"ז סק"ב. ה"ב[11] אות ב'. שתילי זיתים אות ד'. פתחי עולם אות ו'. ועיין בלבוש, ובש"ץ דף נ"ג ע"א, ולקמן אות מ"ט:
(כא) שם: כשחוגר חגורו וכו' — מרן ז"ל הביא משם הראב"ד, שהיינו כשלובש המכנסיים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דהיינו כשחוגר וכו'. והרב הפרי חדש נתעצם להוכיח דפירוש המייניה דאמרו בש"ס הוא חגור, עיין שם ביאורו. ונראה דמר כי אתריה ומר כי אתריה, שהראב"ד היה בארץ עכו"ם שאין לובשים חגורה, ומשום הכי אף דידע שפיר ד"המייניה" חגורו, כתב דיש לברך ברכה זו כשלובש המכנסיים, וללמד יצא למנהג גלילות ארץ מצרים. והרמב"ם היה בארץ ישמעאל, דנוהגים ללבוש חגורה כבני בבל, ומשום הכי כתב כשחוגר וכו'. וכבר כתב הפרי חדש גופיה, דאי ליכא אזור יברכנה במכנסיים, יעו"ש. ברכי יוסף אות ג'. ועיין לקמן אות מ"ט. ובסימן ע"ד אות כ"ג:
(כב) שם: כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים — עיין מה שכתבתי לעיל סימן ד' אות א' ואות ק"ז:
(כג) שם: המעביר חבלי שינה מעיני וכו' — כן הוא גירסת הגמרא שלפנינו, כולם בלשון יחיד: "המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון וכו' שתרגילני בתורתך ותדביקני במצותיך" וכו'. וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' תפלה דין ד'. וכן הוא בטור, ובלבוש סעיף ד'. אמנם בספר אות אמת כתב שצריך לאומרה בלשון רבים, דאיתא בפרק תפילת השחר, אמר אביי: לעולם לישתתיף אינש בהדי ציבורא וכו'. והביאו כנסת הגדולה בהגהת הטור, ועולת תמיד אות ב', ומגן אברהם ס"ק ד, ומטה יהודה אות ו'. ועיין שלמי ציבור דף נ"ד ע"ד. והרב החסיד בן איש חי ז"ל פרשת וישב אות י"א כתב דיש לומר כולם בלשון יחיד, כנוסחת רז"ל בש"ס, וכתב דכן הוא בסידור הרש"ש ז"ל, יעו"ש. מיהו בסידורי הרש"ש שבידינו, יש מהם כתוב בלשון יחיד, ויש שכתוב בהם בלשון רבים. על כן אין ראיה מזה, שכל מכוין אמר לסופר שיכתוב לו נוסח כפי סברתו. אבל מכל מקום אין לשנות מנוסח הש"ס שבידינו שהוא בלשון יחיד, וכן הוא ברמב"ם וטור ושולחן ערוך ולבוש, כנזכר לעיל. ומה שכתב אות אמת שצריך לאומרה בלשון רבים, דאיתא בפרק וכו', אין ראיה מזה, דיש לומר דזה דווקא היכא דלא איתמר בש"ס בהדיא בלשון יחיד, כמו בנידון דידן, אין לשנות, דאפשר שיש סוד בדבר, וכמ"ש האר"י ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג, דכל הי"ח ברכות הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים, וכאשר נעתיק לשונו לקמן אות מ"ט:
(כד) וראה זה חדש מצאתי בסידור הרב מהר"ב הלוי ז"ל, שצריך לומר בנוסח "שתצילני היום" י"א דברים, לא פחות ולא יותר: "מעזי פנים ומעזות פנים. מאדם רע. מיצר רע. מחבר רע. משכן רע. מפגע רע. מעין הרע. מלשון הרע. מדין קשה. ומבעל דין קשה". וכו'. והם כנגד י"א קליפות. י"א סימני הקטורת. והנה י"א מימין[12] גימטריא מ"ת, שהם הקליפות הנקראים מתים, מפני שבאו משבירת הכלים הנקראים מלכין דמיתו, דכתוב "וימת וימלוך", ואנו מתפללים שהקב"ה יצילנו מידם וימית אותם, בסוד "בלע המות לנצח". וסוד מימי"ן אלו הם של ראש מות שנתחברו לו"ת כמ"ש בזוהר, עכ"ל. ושוב ראיתי שכתב הר"ן שפירא כן. ש"ץ דף נ"ה ע"ב:
(כה) שם: ואין לענות אמן אחר המעביר וכו' שהכל ברכה אחת היא — דאילו היו שני ברכות היו פותחות בברוך, דלאו סמוכות הם, שכל אחד נתקנה בפני עצמה. ואע"ג דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה, יש לומר ד"תגמלני חסדים טובים" היינו החסד שעושה הקב"ה שמעביר חבלי שינה מעיניו. מגן אברהם ס"ק ה. ועיין בלבוש סעיף ד' ובית יוסף:
פירושים נוספים
- ^ צ"ל [ברכות]
- ^ נראה לי שצריך להיות "צְרָכָי" - ככה לפחות מופיע במ"א בחלק מההוצאות.
- ^ אולי הוא ר"ת "מצאתי כתוב".
- ^ אולי צ"ל קמץ. ויקיעורך. וציי"מ.
- ^ אולי הוא "ס"ב", והיינו סולת בלולה.
- ^ 11 פעמים 40
- ^ צ"ל [ברכות]
- ^ נראה לי שצריך להיות "צְרָכָי" - ככה לפחות מופיע במ"א בחלק מההוצאות.
- ^ אולי הוא ר"ת "מצאתי כתוב".
- ^ אולי צ"ל קמץ. ויקיעורך. וציי"מ.
- ^ אולי הוא "ס"ב", והיינו סולת בלולה.
- ^ 11 פעמים 40