שולחן ערוך אורח חיים ו ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ו · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כברכת "אלהי נשמה" אינה פותחת בברוך, מפני שהוא חיבברכת זוההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת הגשמים.
מפרשים
(כ) ברכת אלהי נשמה וכו' — טור ותוספות בברכות יד א, מו, ובפסחים קד ב.
(ח) ברכת הודאה — ואינה ברכה הסמוכה לחבירתה, ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלהי נשמה, ובבית הכנסת יתחיל אלהי נשמה (טור). והב"ח כתב דמכל מקום יאמר תכף אלהי נשמה, כמו תפילת הדרך סימן ק"י סעיף ו' וכן כתב הלבוש. וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל, משום דעל נטילת ידים קאי דוקא על תפילה, עיין שם. ואינו מוכרח, גם לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי, דהא בגמרא אומר תחילה כל הברכות ואחר כך על נטילת ידים, ומשמע אפילו אינו מתפלל תכף, כדאיתא דף י"א גבי רב. וכתב בסדר היום, דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית, יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה, וכשיקום שנית יאמר בחתימה, דהא יש אומרים דאפילו ביום כשישן יאמר אלהי נשמה, כמו שכתב ב"י סימן רל"א.
ברכת כו' — כן כתבו תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו', דלא כהרא"ש ריש כלל ד' שכתב מפני שסמוכה לאשר יצר, וסתר בטור דבריו, דהא בגמרא אמרינן: כד מיתער אומר כו', וכן כתבו תוס' בפסחים ק"ד ב' ד"ה כל כו'.
ד
אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו' — הכוונה, כי להיותה ברכת ההודאה – אינה פותחת בברוך, וחותמת בברוך. אך ברכת ההודאה זימנין דפותחת בברוך, כברכת הגומל, ואינה חותמת. וזימנין דאינה פותחת, רק היא חותמת, כברכת אלוהי נשמה. ולמי החותמת ואין בה בפות"ח, אי נמי פתח בברכה ולא חתים, זו ברכת ההודאה. כן כתב הרב החבי"ב בתשובה אורח חיים חלק ב סימן כ"ה:
(ז) ההודאה — ואינה ברכה הסמוכה לחברתה, לכך רשאי לומר בבוקר עד אלהי נשמה, ובבית הכנסת יתחיל "אלהי, נשמה". טור. והב״ח כתב דמכל מקום יאמר תיכף "אלהי, נשמה", עיין שם, וכן כתב הלבוש. וע״ת כתב לומר כל הברכות עד "לעמו ישראל", וכתב המגן אברהם עליו: לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי, עיין שם. כתב בסדר היום, דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית, יאמר "אלהי, נשמה" ו"המפיל[2] חבלי" וכו׳ בלי חתימה, וכשיקום שנית יאמרם בחתימה, דהא יש אומרים דאפילו ביום כשישן יאמר "אלהי, נשמה". מגן אברהם:
(ו) ההודאה — עיין באר היטב. ומה שכתב בשם סדר היום דהמשכים לקום כו', היינו אם הוא קם ממיטתו לומר תיקון חצות או ללמוד, אלא שרוצה לחזור לישן. אבל אם אינו מתעורר לקום, אף על פי שעתה ניעור ודעתו לישן, אין צריך לומר כלל, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ז הלכות תפילה: בשעה שיקיץ בסוף שינתו מברך, וכתב הכסף משנה דדווקא בסוף שינתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה, וכן כתב בעטרת זקנים סימן מ"ו. והפרי חדש שם כתב, דהקם לומר חצות ורוצה לחזור ולישן יניח ברכת אלהי נשמה עד הבוקר מחמת דברי הכסף משנה. ואין ראיה, דקימה שאני דכבר כלתה שינתו, ומה שחוזר לישן לא חזי לאצטרופי ושפיר הוי סוף שינתו בעת קימה ראשונה, ולכן יש לעשות כמו שכתב המגן אברהם. ומכל מקום נראה דאם רוצה לומר אלהי נשמה בקימה הראשונה שפיר דמי, ואחר כך בבוקר יאמר בלא חתימה.
ומה שכתב המגן אברהם: "יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי" כו' וכן העתיק הבאר היטב, לעניות דעתי הוא טעות סופר וצריך להיות "המעביר חבלי שינה" כו'. ואף שאנו אומרים "המעביר שינה", מכל מקום נוסחת הש"ס שלפנינו והרמב"ם והאבודרהם "המעביר חבלי שינה", ובמעדני מלך כתב שכן עיקר, ועל זה קאי הסדר היום. ובמחצית השקל ראיתי שמפרש על ברכת המפיל, לפי שחוזר לישן; וליתא, דלא מיירי מזה, אלא לעניין מה שיש להסתפק אם זה מקרי סוף שינה, דהיינו אלהי נשמה והמעביר חבלי, שיאמר עתה בלא חתימה, וכשיקום שנית יאמר בחתימה ברכת אלהי נשמה והמעביר חבלי שינה. ואמנם מה שכתב "בלא חתימה" לא שייך גבי ברכת המעביר כו', ונראה שיש לומר בלא הזכרת השם.
ועיין בפרי חדש סימן נ"ח, שמי שהתפלל קודם שאמר ברכת השחר יכול לברכם אחר התפילה, חוץ מברכת אלהי נשמה שכבר יצא בברכת מחיה המתים. ואזיל לטעמיה בסימן מ"ו, שכתב דמשמע מירושלמי שאם אמר מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא, והביאו בבאר היטב לקמן סימן מ"ו ונ"ב. ובשלמי צבור כתב שבמאמר מרדכי פקפק בזה, ומכל מקום לעניין מעשה לא מלאו לבו לחלוק עליו. ולדידי צריך עיון, שנראה דברכה זו נתקנה על ההוה דהיינו שהחזיר הנשמה אחר השינה דטעים טעם מיתה, כמו שאמרו: שינה אחד מס' במיתה, וכן בכתוב: "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי" כו' וכמו שכתב הרב דוד אבודרהם, ואין זה עניין לברכת מחיה מתים שהוא עתיד להיות. ואין ראיה מהירושלמי, דהתם אומר "ברוך אתה י"י מחיה המתים" על כוונה זו שהחזיר נשמתו אחר השינה, מה שאין כן במה שאמר בתוך התפלה מחיה המתים על שם העתיד מסתברא דלא יצא בזה, שלא בירך רק על תחיית ישיני עפר לעתיד ולא על ישינים על מטתו שהתחיה הוא עתה בהווה. ונראה דמי שהתפלל והיה בדעתו לברך אחר כך ברכת אלהי נשמה רשאי אחר כך לברך, ואפשר גם הפרי חדש מודה בזה.
ועיין בעטרת זקנים סימן מ"ו בשם הרב דוד אבודרהם, שצריך להפסיק מעט בין תיבת "אלהי" לתיבת "נשמה". ובעטרת זהב כאן כתב שאין לומר "אתה נפחת בי", רק "אתה נפחת" כו', עיין שם, ובשלמי צבור כתב שתיבת "בי" איתא בש"ס ופוסקים וכן המנהג. ומה שכתב כי לא נאמרה נפיחה רק באדם הראשון, לדבריו היה לו לתקן "אתה נתת בי", אך באמת אנו אומרים "ונשמה שנפחת באפינו" עיין שם. ובצל"ח סוף ברכות כתב שלא יאמר "אתה יצרת בי", רק "אתה יצרת, אתה נפחת בי", עיין שם פירוש העניין ויוטעם לך.
ועיין בשלמי ציבור, דגירסת הרי"ף "טהורה היא", אבל בש"ס וכן ברמב"ם והרא"ש והרב דוד אבודרהם אין שם תיבת "היא", רק "טהורה, אתה" כו', וכן הוא לפי מה שכתב בכוונות שיש מ"ז תיבות כמספר שמות הוי"ה אהי"ה, גם כן אין לגרוס תיבת "היא". ומזה הטעם יש לומר "אדון כל הנשמות", מלבד הטעם שכתב הרב דוד אבודרהם עיין שם. וגם אין לומר הנוסח כרמב"ם "שהנשמה תלויה בקרבי", דבש"ס ליתא לתיבת "תלויה". ועיין שם בשם מהרש"א בחידושי אגדות, כי "אתה בראת" על הנפש הטבעיות שנאמר בו "ויברא" כו'. "יצרת" על רוח החיוני שנאמר בו "וייצר" כו' ."ואתה נפחת בי" על הנשמה השכלית, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", עד כאן:
(יב) ברכת ההודאה - ואינה ברכה הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלהי נשמה ובבהכ"נ יתחיל אלהי נשמה [טור] ומ"מ יש לעשות על צד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר ועיין בביאור הגר"א בסימן מ"ו שדעתו ג"כ דברכת אלקי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר ע"כ נכון ליזהר בזה לכתחלה. אם לא בירך ברכת אלהי נשמה עד אחר שהתפלל י"ח אינו מברך עוד לאחר התפלה שכיון שכבר אמר מחיה המתים הוא דומה למחזיר נשמות [פר"ח] ובשע"ת מפקפק מאוד בדין זה ומסיק דעכ"פ אם בעת שאמר ברכת מחיה מתים היה בדעתו לברך אלקי נשמה אחר התפלה רשאי אח"כ לברך עי"ש הטעם וכן משמע בפמ"ג סי' נ"ב ועיין מה שכ' שם בביאור הלכה. בנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת בי:
(ה) סעיף ג: ברכת אלהי נשמה וכו' — כבר כתבנו למעלה בשם האר"י, שצריכה להיות סמוכה לברכת אשר יצר. ושאר דיני ברכה זו יתבארו בסימן מ"ו בסייעתא דשמיא עם שאר דיני ברכת השחר.