מגן אברהם על אורח חיים ו
(א) חלולים — פירוש, איברים חלולים. ולא יאמר חללים, דבחלל לא שייך בריאה.
(ב) כלומר — משום דגירסתם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וקשיא ליה, דאדם סותם פיו הרבה שעות. ולזה קאמר כלומר וכו'. אבל מנהגנו שלא לומר אפילו שעה אחת, כמ"ש הר"מ וכן משמע באגודה, שכתב שיש בו מ"ג תיבות, ומשמע נמי דגריס וידוע לפני כסא וכו', ולא גריס לפניך, ועיין שם. ובכתבים כתב דיש בו מ"ה תיבות.
(ג) חולי — וב"ח בשם רמ"פ ושל"ה ומט"מ כתבו, שאין לומר חולי, רק רופא כל בשר, וכן משמע באגודה.
(ד) רוחני — ובכוונות כתוב, דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, ומכוח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל.
(ה) להמתין — קבלה מרבי יהודה חסיד, היוצא מביתו לבית הכנסת קודם שיתפלל, יאמר פסוק שמע ישראל (מ"מ).
(ו) לברך — ודוקא כשהולך מיד לבית הכנסת (ב"ח). ובע"ה כתב, דאותן שאומרים תהלים קודם על נטילת ידים, לא יפה הם עושים, דהוי הפסק גדול, עיין שם ועיין סוף סימן מ"ז. כתב הלבוש, שאותם שאומרים תהלים, יאמרוהו קודם התפילה, עיין שם הטעם.
(ז) לא נהגו — כתב בדרכי משה, ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד. וכן כתב מהרי"ל בתשובה, שנהג לומר בסליחות הברכות מיד בקומו. וכתב בע"ה, שש"ץ יברך בביתו קודם התהלים, ואחר כך יברך בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי, ואף על פי שעכשיו כולם בקיאים, מכל מקום תקנת הקדמונים לא זזה ממקומה, עד כאן. ולי נראה דלא דמי, דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל הוא. ועוד, משום קדושה, כמ"ש הב"י סימן ס"ט בשם הרא"ש. אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל אחת מיד בביתו, אלא שנוהגין לאומרה בבית הכנסת. ובב"ז סימן קע"ז כתב שהוא תיקן שיאמרם הש"ץ בבית הכנסת, ויש שהיו חולקים עליו עיין שם. ואם כן, למה יאמר ברכה לבטלה במקום שאין עמי הארץ? ואפילו למ"ש סימן ס"ט, דאותו ששמע יכול לפרוס על שמע למי שלא שמע, שאני התם דחבירו שומע ושותק ויוצא בברכתו, אבל הכא כל אחד מברך לעצמו, ואם כן הוי ברכתו לבטלה. וכן משמע בדרכי משה, שכתב: בימי הסליחות ראוי לברך על נטילת ידים קודם הסליחות. ותימא, למה נהגו לברך אחר כך פעם שנית? ויש לומר, דאפשר דסבירא להו דצריך נטילה שנית. ומכל מקום אינו נכון, דאין צריך לברך, כמו שכתב סימן ד' סעיף י"ד וכו', עד כאן לשונו. אם כן סבירא ליה דאסור לברך שנית בצבור. ואם אין שם אדם שלא ברך, לא יאמרו הברכות כלל, כמנהג ספרד. ומכל שכן לפי מ"ש סוף סימן זה, דאין מכוונין לצאת.
(ח) ברכת הודאה — ואינה ברכה הסמוכה לחבירתה, ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלהי נשמה, ובבית הכנסת יתחיל אלהי נשמה (טור). והב"ח כתב דמכל מקום יאמר תכף אלהי נשמה, כמו תפילת הדרך סימן ק"י סעיף ו' וכן כתב הלבוש. וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל, משום דעל נטילת ידים קאי דוקא על תפילה, עיין שם. ואינו מוכרח, גם לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי, דהא בגמרא אומר תחילה כל הברכות ואחר כך על נטילת ידים, ומשמע אפילו אינו מתפלל תכף, כדאיתא דף י"א גבי רב. וכתב בסדר היום, דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית, יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה, וכשיקום שנית יאמר בחתימה, דהא יש אומרים דאפילו ביום כשישן יאמר אלהי נשמה, כמו שכתב ב"י סימן רל"א.
(ט) עושין — נראה לי שעושין כן כדי לענות תשעים אמנים, וכדאיתא בזוהר חדש ובתשובת מ"ע, עיין שם.
(י) שלא לצאת — והלבוש כתב, מפני שרוב פעמים אין עשרה בבית הכנסת, ואין הש"ץ מוציא בפחות מעשרה. ועיין סימן שנ"ט סעיף ד' בהג"ה.