שולחן ערוך אורח חיים ו ב

^י^דיש נוהגין ^ה^ד^ג^זלהמתין ^ו^חלברך על נטילת ידיים עד בואם ^ה^דלבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד ^ז^טלא נהגו כן.

הגה: ועל כל פנים לא יברך שתי פעמים; ומי ^ישמברכם בביתו, לא יברך בבית הכנסת, וכן מי שמברכם בבית הכנסת לא יברך בביתו (כל בו סימן ב').

ומי שלומד קודם שיכנס לבית הכנסת, או מתפלל קודם, יברכם בביתו ולא יברך בבית הכנסת. ^הואפילו ^ו^ה^יאבכהאי גוונא, יש נוהגין לסדרם עם שאר ברכות בבית הכנסת ואין מברכין בביתם (מהרי"ל הלכות תפלה):

מפרשים

באר הגולה

עריכה

(י) יש נוהגין להמתין — כל בו בסימן כ' בשם הר"מ.

(ד) יש נוהגין להמתין כו' — טעמא, מאחר שהברכות אחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ומניחים אותם לבית הכנסת, תדחה גם נטילת ידים עמהם. ובני ספרד סבירא להו דנטילת ידים צריך לעולם להקדימה עובר לעשייתן, כדין כל ברכת מצות, אלא שממתינין עד אחר הנטילה, דגברא לא חזי. אבל האחרות שהם ברכות השבח, יכול לאומרן אחר עשייתן. וכתב בדרכי משה, שהוא נהג עצמו כבני ספרד.

(ה) ואפילו בכהאי גוונא כו' — היינו מה שנוהגים רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות, ושם מוזכרים כמה פסוקים, ואחר כך מברכים על נטילת ידים והתורה. ולענין ברכת התורה יש ליישב, דאותן פסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפילה ולא נתחייבו בהם בברכות התורה. אך לענין נטילת ידים, שמפסיקין בהפסקה כזאת, צריך עיון ליישב. וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר, ודאי הוצרך לברך אז על נטילת ידים ואשר יצר, אם כן היאך יברך אחר כך שנית? ובדרכי משה כתב על זה, אי איישר חילי אבטליניה, שלא לברך שנית. ואחר כך בא ליישב קצת, ומסיק: והרוצה לצאת ידי ספק, יצא לחוץ אחר גמר הסליחות, ויטיל מים וישפשף, ואחר כך יוכל לברך עם הצבור. ואפילו בזה יש לפקפק, כדלקמן סימן ז', עכ"ל.

ונראה לי ללמוד זכות על הש"ץ דסליחות, שמה שמברך שנית הוא להוציא את מי שאינו בקי בברכות. ואף על גב דאין שם בבית הכנסת מי שאינו בקי, מכל מקום שפיר עביד, וכמ"ש בית יוסף סימן קכ"ד בשם אבודרהם בשם הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ התפילה בבית הכנסת אף שכולם בקיאים, דמעיקרא ניתקן בשביל ספק, שמא יהיו קצת אינם בקיאים, עיין שם. והכי נמי כאן, אלא שהקהל שעונים אחריו ברכת על נטילת ידים אין להם על מה שיסמכו, כיון שבירכו תחילה, ואמאי יברכו שנית? ואי לא ברכו תחילה, הוי הפסקה גדולה. ומכל מקום יותר טוב שלא יברכו תחילה ממה שיעשו ברכה לבטלה, וזה פשוט, כנ"ל.

מגן אברהם

עריכה

(ה) להמתין — קבלה מרבי יהודה חסיד, היוצא מביתו לבית הכנסת קודם שיתפלל, יאמר פסוק שמע ישראל (מ"מ).

(ו) לברך — ודוקא כשהולך מיד לבית הכנסת (ב"ח). ובע"ה כתב, דאותן שאומרים תהלים קודם על נטילת ידים, לא יפה הם עושים, דהוי הפסק גדול, עיין שם ועיין סוף סימן מ"ז. כתב הלבוש, שאותם שאומרים תהלים, יאמרוהו קודם התפילה, עיין שם הטעם.

(ז) לא נהגו — כתב בדרכי משה, ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד. וכן כתב מהרי"ל בתשובה, שנהג לומר בסליחות הברכות מיד בקומו. וכתב בע"ה, שש"ץ יברך בביתו קודם התהלים, ואחר כך יברך בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי, ואף על פי שעכשיו כולם בקיאים, מכל מקום תקנת הקדמונים לא זזה ממקומה, עד כאן. ולי נראה דלא דמי, דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל הוא. ועוד, משום קדושה, כמ"ש הב"י סימן ס"ט בשם הרא"ש. אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל אחת מיד בביתו, אלא שנוהגין לאומרה בבית הכנסת. ובב"ז סימן קע"ז כתב שהוא תיקן שיאמרם הש"ץ בבית הכנסת, ויש שהיו חולקים עליו עיין שם. ואם כן, למה יאמר ברכה לבטלה במקום שאין עמי הארץ? ואפילו למ"ש סימן ס"ט, דאותו ששמע יכול לפרוס על שמע למי שלא שמע, שאני התם דחבירו שומע ושותק ויוצא בברכתו, אבל הכא כל אחד מברך לעצמו, ואם כן הוי ברכתו לבטלה. וכן משמע בדרכי משה, שכתב: בימי הסליחות ראוי לברך על נטילת ידים קודם הסליחות. ותימא, למה נהגו לברך אחר כך פעם שנית? ויש לומר, דאפשר דסבירא להו דצריך נטילה שנית. ומכל מקום אינו נכון, דאין צריך לברך, כמו שכתב סימן ד' סעיף י"ד וכו', עד כאן לשונו. אם כן סבירא ליה דאסור לברך שנית בצבור. ואם אין שם אדם שלא ברך, לא יאמרו הברכות כלל, כמנהג ספרד. ומכל שכן לפי מ"ש סוף סימן זה, דאין מכוונין לצאת.

ביאור הגר"א

עריכה

יש נוהגין כו' — להוציא עמי הארץ, כמו שכתב הרא"ש.

ובני כו' — דלכתחילה יש לברך עובר לעשייתן, מכל מקום לא יאחר יותר מדאי.

ועל כל פנים כו' — דכולם בקיאין בהם, וחששא בעלמא הוא.

ומי שלומד כו' — דהפסק גדול הוא.

באר היטב

עריכה

(ד) להמתין — קבלה מר״י חסיד, היוצא מביתו לבית הכנסת, קודם שיתפלל יאמר פרשת "שמע ישראל". מט״מ:

(ה) לבית הכנסת — כתב הב״ח, דווקא כשהולך מיד לבית הכנסת. ובע״ת כתב דאותן שאומרים תהלים קודם "על נטילת ידיים" לא יפה הם עושים, דהוי הפסק גדול, עיין סימן מ״ו. כתב הלבוש, שאותם שאומרים תהלים יאמרו קודם התפילה, עיין שם הטעם:

(ו) בכהאי גוונא יש נוהגין וכו׳ — היינו מה שנוהגין רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות, ושם מזכירים כמה פסוקים, ואחר כך מברכים על נטילת ידיים והתורה. וכתב ט״ז: לעניין ברכת התורה יש ליישב, דאותן הפסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפילה ולא נתחייבו בהם בברכת התורה. אך לעניין נטילת ידיים שמפסיקין בהפסקה כזאת צריך עיון ליישב. וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר, ודאי הוצרך לברך אז על נטילת ידיים ואשר יצר, ואם כן היאך יברך שנית אחר כך? עיין שם. והב״ח הכריע דיש לברך בביתו מיד בקומו, ואין לברך בבית הכנסת. וש״צ שבירך בביתו, אין לו לחזור ולברך בבית הכנסת, מגן אברהם, ע״ת, ה״ב, יד אהרן, דלא כשל״ה וט״ז שלימדו זכות על הש״צ שיברך שנית כדי להוציא את מי שאינו בקי. ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן למ״ד ובספר ברכת אברהם מסימן י״ט עד סימן כ״ז:

שערי תשובה

עריכה

(ג) להמתין — עיין באר היטב, והוא מהמגן אברהם בשם מטה משה. ומה שכתב "פרשת שמע ישראל" צריך עיון, כי לעניות דעתי הכוונה על פסוק שמע ישראל. ועיין סימן מ"ו, שהטור כתב שר"י החסיד נהג לומר אחר קריאת שמע קטנה שקודם "לפיכך" – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לפי שהיה מתיירא שיעבור זמנה. וקרוב לומר שהנזכר במטה משה בשם ר"י החסיד אין כל חדש, דלפעמים שהיה מתיירא שהציבור יעכבו הרבה ויעבור זמן קריאת שמע היה קורא אותה קודם שהלך לבית הכנסת, ולפעמים היה ממתין על הקריאת שמע שאחר "לפיכך", על כן היה נראה גם כן שכוונתו על כל הפרשה. ועיין סימן מ"ו מה שכתבתי בשם תשובת רש"ל סימן ס"ד, והמטה משה תלמידו של רש"ל ורוב קבלתו ממנו, והרש"ל שם כתב שהיה אומר כל הפרשה. ועל כל פנים נראה שהדברים הן בסגנון אחד, בכדי לצאת ידי חובת קריאת שמע בזמנה. אבל ממשמעות דבריהם שכתבו: "קבלה מר' יהודה החסיד" כו', משמעות הדברים שאינו מצד הדין, רק מצד קבלה לתועלת או שמירה; ואם כן יש לומר שלא באה קבלה זו רק על פסוק הראשון לבד. ואם קבלה הוא נקבל. ונראה לפי זה שאין צריך רק לומר פסוק "שמע ישראל" לבד ואין צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" גם כן. ועיין בטור סימן מ"ו:

(ד) לבית הכנסת — עיין באר היטב. והסכמת כל האחרונים שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים להנטילה, ומיד שנוטל צריך לברך על נטילת ידים. אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב, כמו שכתבנו לעיל סימן ד', ולא נהגו כן. ואם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו, שאפילו בדברי תורה אסור, ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה, אין לברך על נטילת ידים עד שיעשה צרכיו ויברך על נטילת ידים ואשר יצר וכמו שכתוב בסימן ד'. ועיין סימן צ"ב. ועיין באליה רבה סימן ד' סוף ס"ק ה' מה שכתב שם על דברי סדר היום. ובשיורי כנסת הגדולה כתב בשם ברכת אברהם שיש לברך תחלה אשר יצר ואחר כך על נטילת ידים עיין שם. ולכאורה נראה שהדין עמו, כיון שברכה זו חיובה עתה, וברכת על נטילת ידים היא תשלומין, מבעיא ליה לברוכי חובת שעתיה ברישא. אבל מלשון הפוסקים שלא דקדקו בכך נראה דשפיר דמי לאקדומי על נטילת ידים, ונראה טעמא, אף על גב דגבי תפילה חובת שעתא קדים, כמבואר בסימן ק"ח, מכל מקום כאן, כיון דבלאו הכי יש פוסקים הסוברים דעל עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים ואשר יצר, אף על גב דאנן לא עבדינן הכי, מכל מקום כשצריך לברך על נטילת ידים מחמת נטילת שחרית רשאי להקדימה לברכת אשר יצר, ולכן מאן דמקדים הא או הא אין מעכבין על ידו:

(ה) בכהאי גוונא — ונראה, שאותם המסדרים בבית הכנסת הוא כדי להשמיע לחבריהם שיענו אמן וישלימו כל אחד צ' אמנים, וכן מבואר בשולחן ערוך לקמן סעיף ד' מנהג זה. והמנהג הזה נתחדש בימי רבינו הבית יוסף ז"ל, הנהיג כן חכם אחד, והמבי"ט חלק א' סימן קי"ז וסימן ק"פ האריך הרבה בסתירת המנהג, וכן מהרשד"ם בחלק אורח חיים סימן א' האריך לבטל המנהג, ודעתם שאחד יברך ושאר יכוונו לצאת ולא יכנסו עצמם בחשש ברכה לבטלה. ומשא מלך כתב שכל מקום יעשה כמנהגו, שכל אחד יש לו על מה שיסמוך. ודעת מהרמ"ע סימן ק"ע, שהמברכין בבית הכנסת זה אחר זה לזכות את הרבים שיענו אמן בכנופיא, וכולן בכוונה שלא לצאת, וכן המברך יכוין שלא להוציא, טוב עושים, ועיין שם שכתב שעצתו זאת שישתדל האדם בכל כחו להיות צדיק גמור (כוונתו כלפי מה שכתב שם בשם התקונים בראשי תיבות צ' היינו צ' אמנים כו'). ומה טוב להנהיג שש"ץ יברך ברכות השחר בקול רם כו', ולא זו בלבד אלא חברים הישנים בחדר אחד ישכימו לברך כו', עיין שם. ועיין בתבואות שור סימן י"ט ס"ק ח' הביא תשובות המבי"ט. ומה שכתב המבי"ט לחלק במה שנוהגים שמברך כל אחד בפני עצמו על תפילין וציצית ולא אמרינן שאחד יברך לכולם, משום שאין כולם מזומנים יחד, וכן נתן טעם בספירה וברכת כהנים שכל אחד מברך לעצמו, מפני שצריך כוונה שלא יטעה בספירה, גם במלת "יברכך" כו' עיין שם. ובתבואות שור שם מסיק לחלק בין אם כולם מזומנים לשחוט כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו, אז אחד יברך ויוציא את אחרים; מה שאין כן אם אין מכוונים להחיש מעשיהם וזה מקדים וזה מאחר, ראוי שיברכו כל אחד בפני עצמו. ועיין שם שכתב, לעניין שחיטה אין ראוי לעשות לכתחילה שיתכוין לתכוף זה לזה שיהיה אחד מברך לכולם, דשמא דמי לספירה וברכת כהנים משום שצריך כוונה שלא יפסיד השחיטה כו' עיין שם. ולכאורה בברכת השחר שפיר יש לומר דאם מתאספין בכנופיא יחד אין ראוי שיתכוונו שלא לצאת ויברך כל אחד לעצמו, אלא יתכוונו לצאת כמו שכתב מהרמ"ע ויהיה אחד מברך לכולם, דאין כאן עשיית מצוה שנאמר שמחמת טרדת המצוה שאחריו יפסיד הכוונה. אבל נראה דמכל מקום אין לעשות כן לכתחילה, כיון דאיכא דעות דעדיף שכל אחד יברך לעצמו, וגם עתה נהגו שלא יצא אדם בשמיעה מחבירו. ולכן נראה שאין לעשות כסדר הזה שיתאספו יחד ויאמרו הברכות, כי אם בחוזר חלילה. רק אם כל אחד עומד על מקומו, אף על פי שכל אחד אומר בקול רם וכל העם עונים ממקומם אמן, או בשעה שאמר זה עומדים סביביו, מכל מקום אין העומדים מתחילין בתכיפה, רק חוזר למקומו ואומר שמה בשעה שרוצה והשומעים אומרים אמן, לית לן בה וכמו שכתב התבואות שור, שכשאין מכוונים להחיש מעשיהם רק זה מקדים וזה מאחר ראוי שיברכו כל אחד בפני עצמו. ועיין שם בתבואות שור ס"ק ט', דאם אחד מכוין לצאת בברכת חבירו ומכוין להוציאו, יצא אף על פי שלא ענה אמן כמו שכתב הבית יוסף ושולחן ערוך אורח חיים סימן רי"ג, אף שבלאו הכי צריך לענות אמן כיון ששומע הברכה, עיין שם. ועיין בסימן רי"ט לעניין ברכת הגומל, ובתבואות שור סימן א' ס"ק ס'. ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה שומע הברכות מהמסדרים בבית הכנסת, אפילו היו ק' היה עונה אמן אחריהם, ואפילו באמצע פסוקי דזמרה היה מפסיק ושותק ועונה אמן. והוא ז"ל עצמו היה אומרם בבית ואפילו בלילה, כל ברכה משנתחייב בה, כמו שכתוב בש"ס וברמב"ם כו' עיין שם. ועיין לקמן סימן נ"א. ועיין בסימן מ"ו הטעם שלא נהגו עתה לומר כל ברכה בשעתה, לפי שאין הידים נקיות, וגם מפני עמי הארץ נהגו לסדרם בבית הכנסת:

משנה ברורה

עריכה

(ז) להמתין - קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לבהכ"נ קודם שיתפלל יאמר פסוק שמע ישראל אבל יכוין שלא לצאת בזה המ"ע דק"ש אא"כ ירא שיעבור זמן ק"ש ועיין לקמן בסוף סימן מ"ו מה שכתבנו במ"ב שם:

(ח) לברך - ודוקא אם הולך מיד לבהכ"נ אבל אם לומד אחר הנטילה וכ"ש כשמפסיק בשיחה בטלה ואח"ז הולך לבהכ"נ ומברך שם ענט"י לכו"ע לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכדלקמיה ע"כ אותם שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול. כתב הלבוש אותם שאומרים תהלים טוב יותר שיאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם:

(ט) לא נהגו כן - והסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד שלא להפסיק לכתחלה בין ברכת ענט"י והנטילה אלא מיד שנוטל ידיו צריך לברך ענט"י אך אם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפילו בד"ת אסור ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לו לברך ענט"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י ואשר יצר [שערי תשובה] ועיין לקמן בסי' צ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב שם ועיין לעיל בסימן ד' במשנה ברורה שכתבנו שם בשם הח"א שלכתחלה יותר טוב להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יוצא לכו"ע ועיין שם בביאור הלכה שכתבנו דטוב שאז יסדר אחר ברכת ענט"י ואשר יצר גם שאר ברכות השחר ובאופן זה מיירי הח"א שכתב דיוצא לכו"ע. ועיין שם בביאור הלכה שבמעשה רב כתב ג"כ כהח"א ומ"מ העושה כהשע"ת יש לו ג"כ על מה לסמוך:

(י) שמברכם בביתו - עיין במ"א ופמ"ג ושארי אחרונים שהסכימו דאפילו ש"ץ שבירך בביתו שוב לא יברך בבהכ"נ דבימינו הכל בקיאים וכל אחד מברך לעצמו ואין רוצה לצאת בברכת הש"ץ ע"כ במקום שהמנהג שהש"ץ אומר כל הברכות בצבור כמו במקומותינו שהמנהג כן בימים נוראים שמברך בצבור גם ענט"י ואשר יצר וברכת התורה יזהר מתחלה שלא יברך אותם בביתו. ואם אירע שכבר בירך אותם בביתו יראה לבקש לאחד מהשומעים שעדיין לא בירך שיכוין לצאת בברכתו אך אז יהיה זהיר הש"ץ מאוד להשמיע כל לשון הברכה ולא כמו שנוהגין באיזה מקום שהש"ץ משמיע רק לשון תחלת הברכה וסופה דכיון שכונתו אז בהברכה להוציא צריך השומע להשמיע כל לשון הברכה:

(יא) בכה"ג וכו' - היינו מה שנוהגין רוב המון העם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירין כמה פסוקים ואח"כ מברכין ענט"י וברכת התורה ולענין ברכת התורה יש ליישב קצת דאותן הפסוקים אין אומרים אותן אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בבה"ת לפי דעת איזו פוסקים כמו שנתבאר בסימן מ"ו ס"ט בהג"ה ועיין שם במ"ב אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב והסכימו האחרונים שלא לעשות כן אלא יש לברך בביתו מיד בקומו ושוב אין לברך ענט"י בבהכ"נ וכמו שנתבאר בסימן זה ס"א או שבעת קומו לא יברך ענט"י אלא אחר גמר הסליחות יבדוק עצמו לנקביו או יטיל מים וישפשף ואז יברך ענט"י ואשר יצר ויתפלל וכמו שכתבנו לעיל בשם הח"א:

כף החיים

עריכה

(ב) סעיף ב: יש נוהגין להמתין וכו' — והסכמת כל האחרונים שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידיים להנטילה, ומיד שנוטל צריך לברך על נטילת ידיים, אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב, כמו שתבנו לעיל סימן ד', ולא נהגו כן (עיין בדברינו לעיל סימן ד' אות ח'). ואם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו, שאפילו בדברי תורה אסור, ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לברך על נטילת ידיים אלא עד שיעשה צרכיו ויברך על נטילת ידיים ואשר יצר. שערי תשובה אות ה' יעויין שם. ואף על פי שאין מברך על נטילת ידיים סמוך לנטילת ידיים צריך גם כן להגביה ידיו למעלה כלפי הראש וכו' בשעת ברכת על נטילת ידיים, כמו שכתבנו לעיל סימן ד' אות ט"ז והוא פשוט.

(ג) שם: ובני ספרד לא נהגו כן — אלא כל אחד מברך בביתו על נטילת ידיים ואשר יצר, ובבית הכנסת מתחילין מאלהי נשמה. בית יוסף, וכתב וכן עיקר. מיהו לדעת האר"י ז"ל צריך לסמוך ברכת אלהי נשמה לברכת אשר יצר לפי שהיא כנגד אמא המחוברת תדיר עם אבא, עיין בשער הכוונות דרוש ברכת השחר. וכן כתב בספר פרי עץ חיים בשער הברכות פרק ה' ובמצת שמורים דף ו'. סו"ב אות א'. קשר גודל סימן ה' אות ו', וכן כתב בן איש חי פרשת וישב אות ב'. מיהו אין למחות ביד הנוהגים שלא לסומכה. ש"צ דף מה עמוד ג, קשר גודל שם אות ז'. ומנהג האר"י ז"ל היה מסדר כל השמונה עשרה ברכות בקומו ממטתו בביתו קודם הליכתו לבית הכנסת, עיין בשער הכוונות שם, וכשהיה איזה אדם מברך ומסדר הברכות בבית הכנסת היה עונה אחריו אמן, ואפילו אם היה באמצע הזמירות היה מפסיק לענות אחריהן אמן, אף אם היו המברכין רבים, שער הכוונות שם, שערי תשובה אות ו'.

(ד) שם בהג"ה: ועל כל פנים לא יברך שתי פעמים וכו' — דין זה לא שייך אצלנו, כי מנהגנו כהאר"י ז"ל שכל אחד מברך בביתו בקומו ממטתו קודם בואו אל בית הכנסת, וגם השליח ציבור אינו מברך ברכת השחר בבית הכנסת, על כן לא הארכנו בו.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}