ברכי יוסף על אורח חיים ו

►| ברכי יוסף • על שולחן ערוך אורח חיים ו |◄

סעיף א

א

דין א. יברך אשר יצר וכו' — ביאור סימן זה, פרי צדיק דף ע"ד ע"ג ודף ע"ה ע"א:

ב

שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה, ויש מפרשים וכו' — עיין מה שפירש במטבע ברכה זו הרב מגילת ספר ריש ביאורו לחלק עשין:

ג

כתב הרב הלבוש, דברכה זו אמור יאמר סמוכה לברכת על נטילת ידיים, אף דלא עשה צרכיו עתה, מכל מקום אי אפשר שלא עשה צרכיו בלילה ולא בירך וכו', עיין שם. והשיג עליו מהר"ם די לונזאנו בהגהותיו על הלבוש הנקרא עדי זהב כ"י, והביא דבריו בזה בספר מצת שמורים דף ו', וז"ל, אמר מנחם: קפסיק ותני שאם קודם ששכב עשה צרכיו ולא בירך עליהם שהוא חייב לברך אשר יצר בבוקר אף בלילי טבת הארוכות, ולא עבר זמנה. ואני אומר שלא יברך, כי עבר זמנה. ומנה אמינא לה? דתנן (ברכות נא ב): מי שאכל ושכח ולא בירך, עד אימתי הוא מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו, דהיינו שש שעות. והדברים קל וחומר, ומה ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה, כיוון שעברו שש שעות תו לא מברך; ברכת אשר יצר שאינה אלא מדרבנן, על אחת כמה וכמה שלא ימשוך זמנה מערב ועד בוקר. ומסתברא דדוקא ברכת המזון הוא שזמנה שש שעות, לפי שכל עוד שלא התעכל אותו מזון הוי זמנה; אבל ברכת אשר יצר, או האוכל תפוח אחד או השותה מים, שאין צריך כל כך זמן להתעכל, בפחות משעה אחת הוי הפסק ועבר זמנה ותו לא מברך, עכ"ל. והרב יד אהרון השיגו, דשאני ברכת מזון, דכל זמן שלא נתעכל זמניה הוא, וכיון שנתעכל, עבר זמן ההנאה ושוב לא יברך. אבל ברכת אשר יצר, דברכת ההודאה היא, כל שעתא זמניה הוא, עכ"ד. וראיתי למופת דורנו מורינו הרב בתי כהונה שכתב עליו בגליון וז"ל: חזות שוא היא, שהרי ברכת מזון אינו אלא ברכת הודאה, כמו שבא בכלל דברי הראשונים, ומפורש כתבה הרא"ש פרק כיסוי הדם, וברכת אשר יצר מודה על הצלתו והנאתו. וכבר אמרו פרק הרואה (ברכות נז ב), תשמיש נקבים מעין העולם הבא, עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים:

הנם הלום ראיתי להרב אליה זוטא לעיל סי' ד', שהביא דברי מהר"ם די לונזאנו הנזכר, וכתב עליו דיש חילוק בין ברכת אשר יצר לברכת הנהנין. וכי האי גוונא מחלק הלבוש סימן ז' סעיף ג'. גם מצינו חילוק בלבוש סימן מ"ז סעיף ו' בתשובה, שאין דמיון כלל, דהתם אחר שנתעכל וכו'. גם לא ראה בב"ח, דכתב הטעם, דהוא כשאר ברכות השחר דאף לא נתחייב בהן מברכינן, שהן על סידורו ומנהגו של עולם, עכ"ל. ואחד הרואה דברי הרב הלבוש לקמן סימן ז' סעיף ג', ובתשובתו אשר בסימן מ"ז, בעיניו יראה שאין חילוקיו מעלין ארוכה לנידון דידן. דמה שחילק בסימן ז', דברכה זו באה בטבע העולם, מה שאין כן ברכות הנהנין, דהם בבחירתו, אי בעי אכיל – אינה טענה לברכה אף אם עבר זמן הרבה שעשה צרכיו, כאשר יראה המעיין. ומה שחילק בסימן מ"ז, דמה שלמד בתורה הוי כלא נתעכל, ואסמכיה אקרא ותורתך בתוך מעי, מה יושיענו לנידון דידן? גם מה שהשיג על מהר"ם די לונזאנו שלא ראה בב"ח, וכן כתב גם בספרו אליה רבה (ריש סימן ד). וכתב שכן כתב בפרישה, והוסיף לקח, דפה בכלל הנקבים, ואם לא היה פיו פתוח לא היה אפשר לו לדבר ולברך. ובדרכי משה כתב הטעם, דאשר יצר תליא גם כן ברוח רעה, שמסיבתו היה אסור ליגע בפיו וחוטמו וכו', ע"ש. הנה מה שכתב שלא ראה בב"ח, אינה השגה כלל. חדא, דכפי סדר זמנים שהרב מהר"ם די לונזאנו חיבר סדר עבודה, שנת של"ב על הרוב, שהיתה מנוחתו קודם שנדפס הספר בית חדש אורח חיים בשנת ת'. ותו, דאטו גברא אגברא קרמית? ומהר"ם די לונזאנו יחלוק על הר' בית חדש ודעמיה דסבירא להו לברך אשר יצר בבקר אף אם לא עשה צרכיו; אי משום דהוא אמנהגו של עולם השב'ח השבי'ח, אי נמי תהילתו בפיו ועל שפתיו וחוטמ'ו אמת והמה פתיחות, אי נמי אשר לא קמה עוד רוח רעה והנה נגע זה על שפתיו, וכיוצא. דבכל האי טעמי מצי מהר"ם די לונזאנו לאפלוגי, דטעם הרב ב"ח, הוא סבירא ליה כדברי האר"י זצ"ל ודעמיה, דשאני ברכות על נטילת ידיים ואשר יצר מאינך, דאם לא נתחייב לא יברך. וטענת הרב פרישה, תקנת חכמים ממאנת למאמר'ו, דלא תיקון רבנן אשר יצר אלא בעושה צרכיו, ומהא תשובה מוצאת לטעם מור"ם בדרכי משה; ואין מכל הני השגה על מהר"ם די לונזאנו. ותו, דהרב הלבוש גופיה סבר הפך מכל הני רבוואתא, דיש בו בנותן טעם לברך אשר יצר, דאי אפשר שלא הטיל וכו'; מכלל דאי הוה ברירא לן דלית בהון צרוך, לא הוה מברך. ותו, דכולהו טעמי דהני רבוואתא הנה הנם לברך בבוקר השכם, אבל אם בתחילת היום בשלהי פרק תפילת השחר עשה צרכיו, ולא בריך עד הערב, אין מכל הני טעמי טענה להגיד כי יצ'ר בערב, משום דעביד מידי בצפרא; ואילו לפי דברי הרב הלבוש, בשגם איכא תריסר שעתי והותר בין עשיית צרכיו לברכה, לית לן בה. ואהא פליג מהר"ם די לונזיאנו, דאם עברה העברה אפילו שעה או פחות, לא יברך:

ואולם שפיר קדמי להליץ בעד הרב הלבוש, דאפשר דסבר הרב דיש חילוק בין ברכת המזון לברכת אשר יצר. דברכת המזון, מטבע הברכה היא שבח והודאה על אשר זן ומפרנס אותנו ומשביע לכל חי רצון, והנה כי כן, אם נתעכל המזון והיה כי ירעב, לא נכון לברך הודאה על השבע לאל הזן שככה השבעתנ"ו, כי לעת כזאת אזל הלחם ואין שביע"ה באוכלין, ומשום הכי אם נתעכל המזון איעכול ניבי"ה, ושוב לא יברך. אמנם מטבע ברכת אשר יצר, עניינה נותן הודאה לשעבר, דאפיק משמע; שאם יסתם, טיפה זו מה תהא עליה, וכיוצא. ומאחר שכן הנה מקום לברך אחר מופלג, כי יציאתו הנאה לו, ומטבע הברכה שופרא, שבחא להוצאה ניתנה והוא עובדא ואפיקתא, וק"ל. ומיהו לעניין דינא נקטינן כסברת האר"י זצ"ל ודעמיה, שלא לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו, ואם עשה ועבר זמן מה ולא בירך, שוב לא יברך, כסברת מהר"ם די לונזאנו והרב בתי כהונה, דספק ברכות להקל:

סעיף ג

ד

אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו' — הכוונה, כי להיותה ברכת ההודאה – אינה פותחת בברוך, וחותמת בברוך. אך ברכת ההודאה זימנין דפותחת בברוך, כברכת הגומל, ואינה חותמת. וזימנין דאינה פותחת, רק היא חותמת, כברכת אלוהי נשמה. ולמי החותמת ואין בה בפות"ח, אי נמי פתח בברכה ולא חתים, זו ברכת ההודאה. כן כתב הרב החבי"ב בתשובה אורח חיים חלק ב סימן כ"ה:

סעיף ד

ה

יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וכו' — עיין מה שכתב הרב כנסת הגדולה בתשובותיו אורח חיים חלק ב' סימן ג"ן:

שיורי ברכה ס"ק א

דין ד: יש נוהגים שאחר שברך וכו' — עיין מה שכתבנו בעניותנו לפנים לקמן סימן רצ"ה אות ה'; סי' תרע"ז אות ב' בס"ד: