מגן אברהם על אורח חיים מו

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים מו |◄

סעיף א

קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]:

(א) כשיניח ידיו:    פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':

(ב) כל צרכי:    וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו:

(ג) המכין:    ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין:

(ד) ויהי רצון:    יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר אות אמת כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א:

(ה) שהכל ברכ' א':    דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו:

סעיף ב

(ו) וגם מפני:    דאלו משום ידים שאין נקיות די בכל מידי דמנקי כמ"ש סוף סי' ד':

סעיף ג

(ז) חייב אדם:    ואם היא מ"ע ע' ברמב"ם ורמב"ן ובספר שתי ידות דף ק"א ע"ב:

(ח) מאה ברכות:    כתב הרב"י אנן מברכין בכל יום ק"ה ברכות אך בתענית חסרו ח' ברכות נמצא יש צ"ח ברכות עכ"ל וטעות סופר הוא דאינן אלא צ"ז ולדידן שמברכין גם הנותן ליעף כח ועל תפילין ב' ברכות הרי צ"ט וגם ברכת יראו עינינו לא מנה הרב"י וא"כ הוי ק' אף ביום התענית ומי שמפסיק מבעוד יום התעני' חסר עוד ח' ברכות מסעוד' א' אפשר שיוצא כששומע חזרת התפלה מהש"ץ, ובשבת חסר מג' תפלות ל"ו ברכות וב' ברכות מתפילין וברכת יראו עינינו, וכתב הרב"י דאנו מוסיפין ברכת מעין ז' וצ"ע דא"כ נחשב כל חזרת הש"ץ של ג' תפילות וי"ל דשאני ברכת מעין ז' דהיחיד לא אמרה ודוחק דהא עכ"פ אומר אלקינו וכו' רצה דהוא עיקר הברכה. ועוד דהרב"י חשיב קידוש חדא ובאמת הוא ג' למי שמברך על היין תרי דלילה וחד דיממא, לכן נ"ל דשבת חשבי' ג' דקידוש וז' דמוסף וט"ז ברכות בשני הסעודות דהא גם ביום התענית יש ק' ברכות לדידן הרי כ"ו חסרו י"ג וממלא להו בפירות כמ"ש סי' ר"ץ ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר היינו מי שאין לו פירות תדע דאטו ר' אבהו דממלי להו באספרמקי ומגדי לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר אלא כדאמרן וגם צריך שיכוין וישמע וכמ"ש סי' רפ"ד דהא דמי למי שמחויב בברכה דצריך שישמע כמ"ש סי' קכ"ד ע"ש דלא כמ"ש ב"י כאן. אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סי' קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות ומיהו כתב דביה"כ מוטב לצאת בעניית אמן מלהריח א"כ ביה"כ שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' הרי מ"ז ברכות נגד זה יש ברכת שהחיינו ומוסף ונעילה הרי ט"ו ובשחרית קורין ז' עם מפטיר ובמנח' ג' הרי כ' וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' הרי מ"ה יחסרו ב' ברכות יאמר ברכת מקדש שמך ברבים בשם ומלכות וגם ברכת מודים דרבנן יאמר בשם ומלכות עכ"ל כ"ה ול"נ דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים ק' ברכות גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע אין נ"ל להרבות בברכות עמ"ש סי' רט"ו ולמנהגנו שא"א במנחה על התורה חסר עוד א' ובשבת שקורין ז' לבד ממפטיר א"כ ניתוספו ב' ברכות וגם בשל"ה כתוב שלא להריח אבל בסדה"י כתוב דיש להריח ועיין ביורה דעה סי' רס"ה איתא בהדיא דמותר להריח ביה"כ מדקאמר ובט"ב לא מייתי אסא משמע דביה"כ שרי אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עיין סימן רי"ז:

סעיף ד

(ט) שלא עשני גוי:    כצ"ל וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים וכתב ב"ח יש מקשי' אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות שמברכין על הטובה פוקח עורים וכדומה ומתרצים משום דנוח לאדם שלא נברא משנברא ולכן קאמרי' הלואי שלא עשני ועכשיו שעשני אני מברך שלא עשני עכו"ם או עבד או אשה ול"נ דאם היה מברך שעשני ישראל לא היה יכול לברך שעשני בן חורין שעשני איש שהכל בכלל וכוונתו לברך על כל דבר בפ"ע כו' עכ"ל ב"ח ומשמע מדבריו דאם טעה ובירך שעשני ישראל שוב לא יאמר שלא עשני עבד או אשה, ול"נ דאע"ג שאמר ישראל או יהודי אשה בכלל דכל התורה נאמרה בלשון זכר ואפ"ה אשה בכלל כמ"ש התוס' דדוקא היכא דכתיב בני ישראל אמרי' ולא בנות ישראל, מיהו בסנהדרין דף פ"ד משמע דהיינו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש ע"ש ובב"ק דף ט"ו ובמנחות דף צ"ג וריש עירכין וכב"י דיש להקדים עבד לאשה כדאי' בגמרא דעבד זיל טפי ומשמע בב"ח דלפמ"ש ס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש:

(י) ואפי' גר:    פי' שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן [ד"מ] ושל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו אלא השנים עבד ואשה עכ"ל. ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו ואף על גב דתחלת בריאה היה גרוע מעבד מ"מ אלו היה עבד לא היה יכול להתגייר אא"כ שחררו רבו ולפי מ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן:

סעיף ה

(יא) לא יברכנה:    שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ורש"ל סי' ס"ד כ' שיברכנ' וכ"כ הב"ח ול"נ להקל בספק ברכות:

סעיף ו

(יב) ואין דבריהם נראין:    ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:

סעיף ז

(יג) יש נוהגין:    ובלבוש כתוב ברכת מגביה שפלים, וכב"ח דכך היתה נוסחתו בגמ' ולכן האומרו אין גוערין אותו אבל אם אמר ברכת סומך נופלים גוערין אותו:

סעיף ח

(יד) וי"א דאפי' לא נתחייב כו':    וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עיין סוף סי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם:

סעיף ט

(טו) לא יקרא פסוקים:    ובלבוש כ' סי' תקפ"א וז"ל דוקא בני אשכנז שנוהגין לומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד א"כ ס"ל דמותר לומר פסוקים קודם ברכת התורה אבל לדידן שאומרים ברכת התורה מיד אחר אשר יצר א"כ ס"ל דאסור לומר פסוקים קודם ברכת התורה א"כ גם בימי הסליחות יאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ עכ"ל וכנ"ל לנהוג וכמ"ש סי' ו' ס"ב ואם יש א' שלא אמרה ירד לפני התיבה ויאמר' אח"כ:

(טז) כי לפעמים כו':    פי' משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי' ולסמוך גאולה לתפל' ועיין סוף סי' נ"ו ובזה מתורץ קושי' הב"י [ב"ח] ואף על פי שהוא כתב שלא יאמר בשכמל"ו נ"ל דאין בכך כלום כיון שאין מתכוון לצאת בזה ורש"ל בתשו' כ' לו' ג"כ פ' ראשונה של שמע ונ"ל דדוקא כשירא שיתעכבו הצבור, יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא יאמר עד שלא בראת העולם (של"ה ב"ח):