שולחן ערוך אורח חיים ג יא
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ג · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
לא יקנח בחרסמיח, משום כשפיםיו. ולא בעשביםט יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולט בו, שיניו התחתונות נושרות. ולא בצרור שקינח בו חבירונייאיט, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניותי.
מפרשים
באר הגולה
(מ) לא יקנח בחרס — שבת פב א, חולין קה ב.
(נ) ולא בצרור שקינח — ברכות סב א.
ט"ז - טורי זהב
(י) בצרור שקנח בו חבירו — אמרינן בגמרא: אבל הוא עצמו, לית לן בה.
מגן אברהם
(ט) בעשבים — ואפילו האידנא דלא חיישינן לכשפים, אסור, מפני שמחתכים הבשר. ועיין סי' שי"ב סעיף ד'.
(י) תחתוניות — ואם קנח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקנח מצד אחר, לית לן בה (הג"א). עיין סימן שי"ב סעיף א'.
(יא) וכן נהגו — וטעמא על זה לא ידענא, וכיון דדשו בה רבים, שומר פתאים ה' (דרכי משה). ולי נראה דטעמא משום שעושין בו כישוף, ששיניו נושרות; והאידנא לא חיישינן שיבא הדבר לידי המכשפים.
ביאור הגר"א
לא יקנח — שבת פא ב.
ולא בעשבים — שם פב א.
ולא בצרור — ברכות נה א, שבת פא א, ועיין בה"ג.
וכן נהגו — כמו שכתוב שם בסוף פרק י"ח: כיון דדשו ביה כו'. ד"מ.
ברכי יוסף
ו
לא יקנח אדם בחרס משום כשפים וכו'. הקשה הרב נחלת צבי לקמן סי' שי"ב דכיון דהטור ומרן סברי דאית ביה משום כשפים איך התירו לקמן סי' שי"ב לקנח באזני חרס חלקים דאין בהם משום סכנה הלא אף שאין בו משום סכנה מ"מ משום כשפים יש בו בשלמא להרי"ף והרא"ש י"ל שתפסו עיקר דטעמא משום סכנה ומסיק בצ"ע. ולא ידעתי איך נחה דעתו לומר דהרי"ף והרא"ש לא סברי טעם כשפים הרי הרי"ף והרא"ש הביאו שם שני הטעמים דסכנה וכשפים ומייתו עובדא דמטרוניתא דמוכח מיניה טעמא דכשפים ותו ק"ק דכוליה יומא שמעתיא דרביה הרב ב"ח בפומיה והכא לא זכר מ"ש בסי' זה ובי' שי"ב דהכא בסי' ג' כתבו משום כשפים לומר דבחול אסור אף באזני חרס משום כשפים ובסימן שי"ב כתבו משום סכנה להורות דבאזני חרס דליכא סכנה יקנה בחרס אף דאיכא חששא דכשפים ולא בצרור דאסור לטלטלו ע"ש:
וראיתי להרב ב"ח כאן שכתב וז"ל ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ירוחם בנתיבי י"ג ח"ב צרור וחרס מקנח בחרס וכו' ולשם לא קעסיק בה' שבת אלמא דאפילו בחול יקנח בחרס וזה סותר לשונית התלמוד פ' המוציא יין וצ"ע עכ"ל והרב אליה זוטא כתב בסי' זה וז"ל נ"ל פי' הש"ס ס"פ המוציא דהמקנח באוגני כלי חרס אין בו משום כשפים ובזה ניחה כל הקושיות הב"ח ונ"ץ וע"ת כאן וסי' שי"ב גם מה שהקשה הב"ח שם על פירש"י והשתא ניחא דפסק ררבינו ירוחם אפי' בחול דיקנח באוגני כלי חרס ולא בצרור דלא כב"ח שכתב שהוא נגד הש"ס עכ"ל ולפום ריהטא הגם דנפרש כפירושו דבאוגני כלים לית ביה משום כשפים אכתי לא שמיע לן ישוב הדעת קדושים הטור ומרן במה שנתקשו האחרונים הנז' דהכא כתבו טעם כשפים ובסי' שי"ב כתבו טעם סכנה:
וכבר ראיתי להרב כנ"הג סי' שי"ב שהקשה לו דבר הרי"ף ופירש כפירוש הרב אליה זוטא דבאוגני כלים ליכא משום כשפים וכתב דלא יגהה מזור לדברי הטור דכתב הכא משום כשפים דאין לומר דלא מיידי הכא באוגני כלים דא"ה הול"ל נמי טעם הסכנה ע"ש וזה מסכים למה שכתבנו דבהא לא נתישבו דברי הטור ומרן:
איברא דיש לי לדקדק בדברי הרב כנ"הג במה שהק' על הרי"ף וז"ל ק' על רבינו בע"הט דבגמרא מוכח דאסור ג"כ משום כשפים וכו' ל"ק וכו' הנה לדעת רב הונא מקנחין באוגני כלים ולא חיישינן לכשפי' אבל ק' דבסי' ג' כתב משום כשפים וצ"ל דס"ל דלא אהני טעם כשפים לקנח בצרור שיש בו איסור טלטול ולא בחרס משום כשפים דטפי עדיף לחוש לאסור טלטול ולא לחוש לכשפים דאין עוד מלבדו כתיב אבל בחול דליכא איסור טלטול ודאי דלא יקנח בחרס משום כשפים ומיהו ק' כשכתב רבינו בע"הט מפני הסכנה למה לא כתב ומשום כשפים וכו' וכן על הרי"ף קשה שכתב אח"כ היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס דאוגני כלים ותימא כיון שחיישינן לכשפים מאי אהני היותו מקנח באוגני כלים וכו' ואפשר דבאוגני כלים אין בם משום כשפים ומיהו אין לומר שזה דעת רבינו בע"הט וכו' עכ"ל בקיצור עש"ב וק"ק מאי קשיא ליה על הרי"ף שכתב דהוא מזכי שטרא לבי תרי והוצרך לומר דבאוגני ליכא משום כשפים דהוא עצמו כתב שהוא דוחק הרי מ"ש הרי"ף היו לפניו צרור וכו' בשבת קאי דהרי כתב מקנח בחרס ולא בצרור ואי בחול בצרור אמאי לא דליכא למ"ד דבחול בצרור לא ומוכרח דקאי בשבת וכמו שמבואר בש"ס בהדיא דהא היו לפניו צרור וכו' מיירי בשבת והרי הוא עצמו כתב בסמוך דאף דבאוגני כלים איכא משום כשפים חשו בשבת לאיסור טלטול ולא חשו לכשפים והן הן דברי הרב ב"ח והרב עולת תמיד אלא דהרב כנ"הג הקשה על זה על הטור דהול"ל בסי' שי"ב טעם כשפים כמ"ש הרי"ף ואיך סמוך לזה הוקשו לו דברי הרי"ף הרי להרי"ף מתורץ שפיר במה שסיים עתה כמדובר וגם מה שהקשה להטור לק"מ די"ל כמ"ש הרב ב"ח דמשום דבעי להתיר בשבת באוגני כלים לא נקט טעם כשפים ובחול סמך עמ"ש כאן סי' ג' טעמא דכשפים לאסור אף באוגני כלים וזו היא דרך ישרה בעד הטור ומרן כמ"ש האחרונים. ולא להניחם בקשיא כדאסיקנהו הרב כנ"הג. והרי הרא"ש כתב בפסקיו כדברי הרי"ף והטור בקיצור פסקי הרא"ש ביאר דהיו לפניו בשבת צרור וחרס וכו' וזה מבואר כמו שכתבתי בעד הרי"ף ופשוט:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי בס' אליה רבה סימן שי"ב הנדפס מחדש ושם ביאר דעתו דמ"ש סי' שי"ב משו' סכנה היינו סכנת כשפים ונסתייע מדברי הרב הלבוש וכתב דבחרס דלית ביה משום סכנה שאינו חד יש בו משום כשפים כל שאינו מר טלטול ע"ש באורך ודבריו דחוקים ועוד שהוא עושה אוקמתות מדעתו אשר לא נתבארו בדברי הש"ס והראשונים. וגם מה שרמז בס' אליה זוטא דעל פי דרכו נתישב מה שהקשה הרב בית חדש על מה שפירש"י בשבת סוף דף פ"א. הרואה יראה דמלבד שדבריו דחוקים ק"ק לפי' מ"ש רש"י דף פ"ב באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר ולפי מה שפירש בלשון רש"י דדלעיל הו"ל לרש"י לפרש דבאוגני כלים אין בם משום כשפים נמי ומפי' רש"י משמע דמשום סכנה הוי סכנה כפשטה ולא משום סכנת כשפים ומדבריו באליה רבה נראה דזו היתה כונתו באליה זוטא כמ"ש כאן באליה רבה דשם קיצר ויתבאר סימן שי"ב. ובאליה זוטא מחתינהו בחדא מחתא להטור ורש"י ורבינו ירוחם ויהי הקצ"ר אמיץ:
וחזה הוית להרב שמלה חדשה דף קי"א ע"ג שכתב וז"ל כתב הא"ז דחרס דאינו חדוד לית ביה משום כשפים ואין כן דעת כל האחרונים וכן מלשון רש"י לא משמע כוותיה שפירש באוגני כלים ואינן מקרעין ואלו כשפים שבקיה וה"ל להשמיענו חידוש זה ומה שרצה הא"ז לתרץ בזה דברי רבינו ירוחם דמשמע מיניה דאפי' בחול יקנח בחרס ולא בצרור עדיין לא נתישב דלא אשתמיט בשום מקום לאסור צרור בחול עכ"ל ומה שדייק מלשון רש"י הוא כדדייקנין בעניותין אלא דלא השיגו שהוא הפך מה שפירש בעד רש"י כמו שכתבנו. ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י תנא נמי דטעמא דאוגני כלים שאינן חותכין. ומ"ש דאין כן דעת כל האחרונים לפק"ד יש להכריח קצת הדבר גם מהש"ס דילן דמייתי בריתא דקתני היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור ואוקמה אליבא דרב הונא באוגני כלים ואי אמרת בשלמא דבאוגני כלים איכא משום כשפים היינו דאשמועינן דלא ליחוש לכשפי' במקום איסור טלטול דצרור אלא אי אמרת באוגני כלים אין בה אף משום כשפים פשיטא דיקנח בחרס דאוגני כלים דליכא סכנה וכשפים ולא בצרור דיש בו איסור טלטול ואין לומר דהיא גופא קמ"ל דבאוגני כלים ליכא משום כשפים חדא דאי להא אתא תנא הול"ל בהדיא אוגני כלים. ותו דהו"ל למשרי בחול באוגני כלים ומכ"ש בשבת דיקנח בהם ולא בצרור דאסור לטלטל ובודאי דתנא בשבת קאי דבחול ליכא למ"ד דאסור בצרור:
ותו דהרי מפורש בירושלמי שם פ' המוציא א"ר יוסי בר בון לא סוף דבר חרס אלא אפי' אזני חביות וכל דבר הנכנס באור ויוצא ומשמע דאפי' באזני חביות איכא משום כשפים הפך דברי הרב כנ"הג והרב א"ז. וכבר הרב עצמו תבריה לגזיזיה מהך ירושלמי בס' אליה רבה סימן שי"ב ע"ש ונעלם הירושלמי הזה מהרב שמ"ח דלא מצא כנגדו אלא דעת האחרונים דקדוק דברי רש"י והרי גם הירושלמי להפך וגם מתלמודין הכי משמע כדאמרן:
ואשר בזה דייק הרב שמ"ח על מה שפירש בדברי רבי' ירוחם דהיכן מצינו בחול לאסור צרור. דיא קמשתעי וק"ק נמי על הרב ב"ח שלא הקשה על רבינו ירוחם הא נמי:
וראיתי להרב יד אהרן בסימן זה שכתב וז"ל רבינו ירוחם כתב אסור לקנח בחרס משום סכנה וכו' היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס והוא תימא דבתחילה כתב דלא יקנח בחרס ואח"כ כתב דאם היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס והתם בחול מיירי והב"ח הקשה שהוא הפך הגמ' ועדיפה מינה הו"ל לאקשויי וכמ"ש ונראה דט"ס וצ"ל אסור לקנח בחול בחרס משום סכנה ומשו' כשפים היו לפניו בשבת צרור וחרס מקנח בצרור וכמ"ש רבינו סימן שי"ב עכ"ל ומה שתמה על רבינו ירוחם מיניה וביה ועל הב"ח שלא הקשה כן. אין כאן תימה כלל דהרי בסיפא סיים דהחרס יהיה אוגני כלים והא תו מאי תימה שייך מרישא וסיפא הרי רישא מיירי בחרס שאינו מאוגני כלים ויש בו סכנה וכשפים ובסיפא התיר באוגני כלים ואימא דלית בהו מידי לזה השיג עליו הב"ח מהש"ס דמשמע דאיכא באוגני משום כשפים ודווקא בשבת הותר כדי שלא לטלטל צרור וזה פשוט:
אמנם מה שהגיה ברבינו ירוחם נראה דכן הוא האמת וא"צ להגיה כי אם בסוף תיבת בשבת וצ"ל היו לפניו בשבת. ואפשר דא"צ להגיה כלל וכונתו לשבת ולא הוצרך לבאר דסמך על מה שסיים כך פשוט בשבת פ' המוציא ונקט היו לפניו צרור וכו' כלשון הש"ס והרי"ף והרא"ש וכונתם בשבת כמש"ל. ומכל האחרונים הנז"ל נעלם מ"ש רבינו ירוחם נתיבי י"ב חלק י"ג בדיני שבת היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ולא בצרור ודוקא בחרס של אוגני כלים ע"ש והתם בשבת קאי וא"כ גם מ"ש בנתיב י"ג בשבת קאי אלא דאגב כתבו פעם אחרת ואין כונתו בחול כמ"ש הרב ב"ח והא"ז ופשוט:
ומה שדקדקנו לעיל בראשית מאמר על הרב נחלת צבי שכתב שלהרי"ף והרא"ש יש לומר דתפסי עיקר טעם סכנה והוינן בה דהרי כתבו טעם כשפים נראה דכונתו מפרשי הרי"ף והרא"ש דלרב הונא דשרי באוגני כלים ליתא לטעם כשפים וכ"כ הרב כנ"הג לדעת הטור בריש דבריו וסבר הרב נ"ץ דעל זה סמכו הרי"ף והרא"ש במה שהתירו אח"כ באוגני כלים. ובהכי ניחא דלא קשיא ליה להרב נ"ץ בש"ס גופיה היכי שרי באוגני כלים. אלא דבש"ס איכא למימר דמאן דשרי לא סבר לטעם כשפים. וא"כ הרי"ף והרא"ש פסקו כוותיה:
וכן ראיתי להר"ן בחידושיו לשבת כ"י שכתב וז"ל היו לפניו צרור וחרס פי' בשבת רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום סכנה דילמא קורע אבל לכשפים משמע דלא חייש לפום מאי דאוקמינן לקמן באוגני כלים. ורב חסדא אמר מקנח בחרס ופליג אדר' יוחנן דלעיל באוגני כלים שהם חלקים ולא קרעי מהכא משמע דלא חייש לכשפים דהא לא פריק אלא דלית ביה סכנה עכ"ל ופשטן של דברים משמע דכונתו דרב הונא לית ליה טעמא דכשפים וזה כשיטת הרב נ"ץ והרב כנ"הג בריש דבריו:
ומ"מ נראה דהגם דנימא שיטה זו בש"ס ואף אנו נאמר שדברי הר"ן הנז' כפשטן הא מיהא אין לומר כן בדעת הרי"ף והרא"ש. דאי הא דהיו לפניו צרור וחרס הוו מיתי לה משמיה דרב הונא ופסקו כוותיה הוה מצינן למימר דפשיטא להו דרב הונא פליג אטעמא דכשפים וקי"ל כוותיה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו ברישא תרי טעמי דסכנה וכשפים ומייתו עובדא דמטרונתיא והדר כתבו סתמא במילתא פסיקתא היו לפניו צרור וחרס וכו' ומשמע דהם דברים אחדים [ושפה אחת] עם מ"ש ברישא כיון דסתמא נקטוה. והיינו דהרב כנ"הג הגם דברישא כתב שיטה זו הדר קשיתיה דברי הרי"ף ולא תרצינהו בשיטה זו:
ולכן עיקרן של דברים כמ"ש הרב ב"ח וזהו דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והטור ומרן ורבינו ירוחם דתרי טעמי איתנהו דסכנה וכשפים אלא דבשבת שרו באוגני כלים אף דאיכא טעמא דכשפים דהא עדיף מאיסור טלטול וככל אשר כתבנו. וכן משמע מדברי רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י. וכן יש לפרש דברי הר"ן בחידושיו הנז' דמ"ש דרב הונא לא חייש היינו בשבת דוקא כדי שלא יעשה איסור טלטול בצרור. והגם שדבריו קצת סתומים הלא טוב לנו לפרשם כן ולהסכימם עם כל הפוסקים דהכי רהטי וגם סוגייא דשמעתא הכי רהטא דטעם כשפים בחול אמת ויציב וכמ"ש בהדיא הטור ורבינו ירוחם ומרן. והכי משמע מהבריתא דמיתי דאצטריכא למשרי בשבת חרס ולא צרור ואי אמרת דליתא לטעמא דכשפי' אפי' בחול מאי קמ"ל וכדדיקי לעיל לשיטת הרב א"ז. וכל זה ברור ועלה בידינו דבחול אף באוגני כלים אין לקנח משום כשפים ולא כהרב א"ז ועיין בסמוך:
ז
הגהה. ועכשיו שבתי כסאות שלנו וכו'. שרש דברי הגהה זו הוא מדברי האגודה. וראיתי להרב נחלת צבי סי' שי"ב שכתב וז"ל פשוט לי דאגודה דכתב תחילה דבחרס איכא חשש סכנת כשפים ואח"כ כתב ומקנח בתבן וכו' ועתה אין נזהרין וכו' דמ"ש ועתה אינו קאי אתבן אלא קאי אחרס כלומר דבחרס איכא חשש כשפים ועתה אין נזהרין וכו' דדוקא בשדה היו חוששין משום כשפים וד"מ כתב אדברי אגודה וטעם ע"ז לא ידענא וכו' וממה שהגיה לעיל סימן ג' נראה דהבין דברי אגודה דכתב ועתה אתבן לכן כתב בד"מ וטעמא לא ידענא ודבריו תמוהים בהבנת אגודה וכן דמה שייך בחשש סכנה דשיניו נושארות לחלק בין בתי כסאות בשדה וכו' עכ"ל וק"ק דאמאי הוצרך לדקדק מדברי הגהה זו והלא בד"מ הביא דברי אגודה על הא דשיניו התחתונות נושרות כמבואר אל עין הקורא. ותו מאי קאמר ודבריו תמוהים וכו' והלא היא גופא תמיהת מור"ם שכתב וטעם על זה לא ידענא וכן תמה הר' הלבוש כאן. ותו ק"ק עליו שתמה על מור"ם בהבנת האגודה שהרי בדרכי משה הביא זה משם חידושי אגודה. והרואה יראה בחידושי אגודה הנדפסים בשו"ת מהר"י ווייל כתוב שם וז"ל בקש ובתבן ובכל דבר שהאור שולט בו ועתה אין נזהרים כי בתי כסא אינן בשדה עכ"ל ובלשון זה אין לפרש פירוש אחר כי שם לא הוזכר בפ' המוציא כי אם הדברים האלה ע"ש ומאחר שכן מאי ק"ל על מה שהבין מור"ם באגודה הלא לפי לשון הנז' אין בו הבנה אחרת. ותו דמעיקרא גם בגוף ס' האגודה פירושו דחוק לומר דקאי אחרס כיון שהפסיק בדברים אחרים ע"ש:
באר היטב
(י) כשפים — עיין סימן שי״ב סעיף ד ועיין ע״ת וב״ח ובחוות יאיר סימן רל״ג:
(יא) חבירו — אבל אם קנח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקנח מצד אחר, לית לן בה. הג״א מ״א:
שערי תשובה
(ו) כשפים — עיין באר היטב. ובברכי יוסף האריך, והביא דברי האליהו זוטא ואליהו רבא סימן שי"ב והבכור שור דף קי"א, והעלה דבחול אף באוגני כלים אין לקנח משום כשפים, עיין שם:
משנה ברורה
(יח) בחרס – ואפילו היא חלקה ואינה מקרע הבשר; דאם אינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, יש בזה גם כן מפני הסכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא.
(יט) חבירו – אבל אם קינח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקינח מצד אחר, לית לן בה.
(כ) אינן בשדה – ולא שכיחי כשפים, לכן מותר בחרס. ודווקא אם הוא חלק, וכנ"ל.
(כא) בדבר שהאור וכו' – אפשר דווקא לעניין שאר דברים; אבל לענין עשבים יבישים, גם לההג"ה יש להחמיר, דהם מחתכים את הבשר וכדלקמן בסימן שי"ב סעיף ה', עיין בפרי מגדים.
כתב בהגהות רבי עקיבא איגר בשם הספר חסידים: כשיוצא מבית הכסא, יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות, שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו.
כף החיים
(כה) סעיף י"א: לא יקנח בחרס וכו' — והא דכתב מרן ז"ל סי' שי"ב סעיף ה' דמקנח באוזן החרס, התם לא מיירי רק לעניין איסור שבת, ובא לאשמעינן דבצרור איכא איסור שבת, אבל בחרס שהוא אוזן הכלי מותר משום איסור שבת; אף על גב דאיכא למיחש לכשפים, מכל מקום לא חיישינן ליה במקום איסור שבת. ב"ח. הלכה ברורה אות ד' בשם הנזכר. עולת תמיד אות י"ב. וכן כתב ברכי יוסף אות ו', ועיין שם שהאריך בזה, והעלה דבחול, אף באוזני כלים אין לקנח משום כשפים; ודלא כהאליהו זוטא, והביאו בספרו אליהו רבה אות ט', שכתב דהמקנח באוזני כלי חרס אין בו משום כשפים. שערי תשובה אות י'. ר' זלמן אות ט"ז. מטעמי השלחן אות כ"ח.
(כו) שם: משום כשפים — אף על פי שהוא חרם קדמונים שאין לסמוך על רפואת החלמוד, מכל מקום מה שיש לחוש מענייני כשפים והזיקות שבגופו, למיחש מבעיא. ועל כן לא ישתה אופיא, ולא ינפח בהו, ולא ידחה בידו, ולא יאכל מן האגד שאסר גינאה, ולא יאכל ירק שנפל על השולחן, ולא ישב תחת המרזב; וכשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר, ישפוך תחילה ממנו לארץ. ים של שלמה פרק כל הבשר סי' י"ב. והשמיט הא דלא קטל לכו כינה אמנייכו. מטעמי השלחן אות כ"ט.
(כז) שם: ולא בעשבים יבשים וכו' — ואפילו האידנא דלא חיישינן לכשפים (רוצה לומר, כיוון שאינם בשדה, וכדברי רמ"א לעניין חרס. לבושי שרד) אסור, מפני שמחתכין הבשר. ועיין סי' שי"ב סעי' ט'. מג"א סע"ק ט'. מטעמי השולחן אות ל'.
(כח) שם: שהמקנח בדבר שהאור שולט בו וכו' — אינו אומר בדבר שהאור שורף, שכל דבר האור שורף; אלא דבר שבמהרה האור שורפו. מטעמי השולחן שם בשם גמרא חולין דף ט"ז ע"ב:
(כט) שם: בדבר שהאור שולט בו וכו' — בגמ' איתא גם כן דלא יקנח בסיד ובחרסית מחמת זה. מטעמי השולחן שם.
(ל) שם: ולא בצרור שקנח בו חבירו וכו׳ — ואם קנח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקנח מצד אחר, לית לן בה. מג"א סק"י. ר' זלמן אות י"ז.
(לא) איתא בירושלמי סוף פרק המוציא: אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שלוקק בהם הכלב, ולא במים שאין בהם ארבעים סאה, ולא בדבר שנכנס לאור ויצא, ולא במים של מרחץ. אליהו רבה אות ט׳. חיי עולם על השולחן ערוך סעיף י"א.
(לב) שם בהג"ה: ועכשיו שבתי כיסאות שלנו אינם בשדה וכו' — אבל בתי כסאות שבשדה, יש ליזהר גם בזמן הזה. ובית הכסא שבשדה הוא אפילו סמוך לעיר, כל שאין בני אדם מצויין שם. ואם יש עוד אחר עמו, אין צריך ליזהר אפילו בבית הכסא שבשדות. ובעיר אפילו בלילה אין צריך ליזהר. מטעמי השולחן אות ל"ד.
(לג) שם: נהגו לקנח בחרס — היינו אוגני כלי חרס, שהם חלקים ולית בהו סכנה. עיין סימן שי"ב סעיף ד'-ה'. פרי מגדים אשל אברהם אות י"א. ר' זלמן אות ט"ז. ודלא כלבוש.
(לד) שם: וכן נהגו לקנח בדבר שהאור שולט בו וכו׳ — אבל בדבר שקנח בו חבירו, אפשר גם בבית יש סכנה. פרי מגדים שם. חיי עולם על מגן אברהם סע"ק י"א.
(לה) שם: וכן נהגו לקנח וכו׳ — יזהר לקנח את עצמו יפה, כי אס יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת, אסור לו לומר שום דבר שבקדושה. קיצור שולחן ערוך שם. ואפילו בדיעבד, שאם עבר והתפלל, אפשר דצריך לחזור ולהתפלל. ולכן צריך להזהר מאד. חיי אדם כלל ג׳ אות ב׳.
ועיקר הרחיצה במים, כמו שכתוב (משלי ל יב): "ומצואתו לא רוחץ". באר היטב ס"ק ט"ז בשם סידור האר"י ז"ל. סולת בלולה אות ח'. בן איש חי שם אות י"א. מטעמי השולחן שם.