שולחן ערוך הרב אורח חיים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן ג | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


הנהגת בית הכסא
ובו: כ"ה סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה

:

» סימן זה במהדורה קמא «

סעיף א[עריכה]

בכל פעם שיכנס לבית הכסא יאמר להמלאכים המלוים אותו "התכבדו מכובדים" כו'. ועכשיו לא נהגו לאמרו, מפני שאין מחזיקין את עצמינו ליראי שמים שהמלאכים מלוים אותנו:

סעיף ב[עריכה]

יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה את עצמו עד שישב. ולא ילכו ב' אנשים ביחד, כי אינו מדרך הצניעות. ואם מתפחד לישב יחידי, יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון. ולא ידבר שם, ויסגור הדלת בעדו משום צניעות:

סעיף ג[עריכה]

אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם כדי לפתוח נקביו, ימשמש קודם שישב, ולא ימשמש אחר שישב מפני שקשה לכשפים:

סעיף ד[עריכה]

אם הוצרך לפנות ואינו יכול, ילך ד' אמות וישב ויעמוד וישב ויעמוד וישב, עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים:

סעיף ה[עריכה]

לא יפנה בעמידה:

סעיף ו[עריכה]

לא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח ולא יותר, משום צניעות, ומלפניו טפחיים, דמתוך שהוא דוחק את עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים, וצריך טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתזים למרחוק. ואשה לא תגלה עצמה כי אם מלאחריה טפח ומלפניה ולא כלום:

סעיף ז[עריכה]

וכשישב יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל לא ישב בין מזרח למערב, בין שפניו למזרח בין שפניו למערב, מפני שהשכינה במערב. לפיכך לא יעשה צרכיו למערב ולא למזרח, מפני שהוא כנגד המערב. במה דברים אמורים? במיסך את רגליו, אבל להטיל מים מותר אפילו פניו למערב, אע"פ שמגלה את עצמו לפניו:

סעיף ח[עריכה]

ואפילו להסך רגליו, אם יש מחיצה לצד מערב מותר לפנות סמוך למחיצה אם מחזיר אחוריו למערב, ואם המחיצה לצד מזרח, מחזיר אחוריו למזרח:

סעיף ט[עריכה]

כשם שאסור לפנות בין מזרח למערב, כך אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו במטה ודעתו לשמש, אלא יכוין שתהא ראש המטה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונכון להיזהר אפילו אין אשתו עמו:

סעיף י[עריכה]

מי שאי אפשר לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום, אין עליו איסור לשמש מטתו בין מזרח למערב, ויש לסמוך על ספר הזוהר שמצריך שיהא דווקא ראש המטה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב:

סעיף יא[עריכה]

המטיל מים מן הצופים (פירוש, כל מקום סביבות ירושלים שיכולין לראות את בית המקדש משם, ומשם ואילך אין יכולים לראות, נקרא אותו מקום צופים) ולפנים, לא יטיל ופניו ממש כלפי הקודש, אלא יחזיר פניו לצד אחר מעט:

סעיף יב[עריכה]

כשנפנה במקום שאין מחיצה מפסקת בינו לבין אדם, כגון בבקעה, צריך להתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה. ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אפילו הכי אין צריך להתרחק יותר. ואם יש מחיצה מפסקת בינו לבני אדם, בין שנפנה אחורי כותל בית בין שנפנה בבקעה אחורי גדר, יכול לפנות מיד סמוך למחיצה, אע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אעפ"כ אין צריך להתרחק כלל:

סעיף יג[עריכה]

לא ישב ויפנה במהרה ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקים שיני הכרכשתא. וכן מטעם זה לא יאנס לדחוק את עצמו יותר מדאי:

סעיף יד[עריכה]

לא יקנח את עצמו ביד ימין, מפני שבימין קושר את התפילין על השמאל, לכן אין ראוי לקנח את עצמו בה. ואיטר יד מקנח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. ואפילו מי שעושה כל מעשיו בימין אלא שכותב בשמאל, לא יקנח בשמאל שכותב בה, מפני שבה קושר תפילין על הימין, כמו שיתבאר בסימן כז סעיף ט:

סעיף טו[עריכה]

טוב ליזהר שלא לקנח באצבע האמצעי שעליו הוא כורך רצועה של תפילין, כמו שיתבאר בסימן כז סעיף יא:

סעיף טז[עריכה]

לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, מפני הסכנה, שלא ינתק בה שיני הכרכשתא. ואפילו באוגני כלי חרש, שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר, לא יקנח בהם, מפני שקשה לכשפים. ולא יקנח בעשבים יבשים, שהם חדים ומחתכים את הבשר, וכן בכל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין בו, מפני שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיני הכרכרשתא נושרות.

ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח בחתיכת חרס חלקה, דעיקר החשש הוא כיון שהחרס מונח בשדה במקום הפקר, שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו כישוף; אבל עכשיו שבתי הכסא שלנו אינן במקום הפקר, לא חיישינן שיבא החרס לידי המכשפים. וכן נהגו עכשיו לקנח בדבר שהאור שולטת בו, ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר:

סעיף יז[עריכה]

לא יקנח בצרור שקנח בו חבירו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. ואם נתייבש הקינוח, או שאינו מקנח באותו הצד שקנח חבירו אלא מצד אחר באותו הצרור, לית לן בה. ואם הוא עצמו קנח בו, בכל גווני לית לן בה:

סעיף יח[עריכה]

כל הצניעות שנתבאר שצריך לנהוג ביום צריך לנהוג גם כן בלילה, אלא שאין צריך להתרחק, ואם אין שם אדם יכול לפנות אפילו ברשות הרבים. אבל אם יש שם אדם אפילו נכרי, אסור לפנות בפניו. וכל זה לפנות, אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך, משום דאיכא סכנה אם יעמיד את עצמו:

סעיף יט[עריכה]

אע"פ שאין אשה מגלה את עצמה כלום בהטלת מי רגלים, מכל מקום לא תעמוד להשתין כנגד פניו של איש, אפילו כנגד פניו של תינוק, משום דאיכא חציפותא אם תשתין בפניו ממש. אבל לצדדין, שאינה משתנת ממש בפניו, לית לן בה:

סעיף כ[עריכה]

צריך לשפשף בידו הניצוצות של מי רגלים הניתזים על גבי רגליו, שלא יצא בהן לחוץ ויראה ככרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין, וכרות שפכה אינו מוליד, ויאמרו על בניו שאינם שלו. במה דברים אמורים דסגי ליה בשפשוף? כשאוחז באמה ומשתין, ועל דרך שיתבאר לקמן, אבל אם אינו אוחז באמה, מתוך שהרבה ניצוצות ניתזין על רגליו, לכן אף אם משפשף בידו עדיין יהיה רישומן ניכר ויאמרו עליו שהוא כרות שפכה, לכן ישתין לתוך עפר תיחוח, או יעמוד במקום גבוה וישתין למקום נמוך, או ישתין מיושב, דבכל הני גווני ליכא למיחש לניצוצות:

סעיף כא[עריכה]

יזהר מאד שלא יאחוז באמה וישתין, מפני שהוא גורם שיוציא שכבת זרע לבטלה, אם לא שאוחז מעטרה ולמטה לצד הארץ, דכשאוחז שם אינו בא לידי חימום כלל. ואפילו אם האבר כבר בקישוי, מותר לאחוז מעטרה ולמטה. ודוקא באמה אסור לאחוז, אבל מסייע הוא בביצים, משום שאינו מתחמם על ידי כך:

סעיף כב[עריכה]

וכל זה בשאינו נשוי, או שאין אשתו עמו או שהיא נדה. אבל אם אשתו טהורה עמו בעיר, כיון דיש לו פת בסלו אין יצרו תוקפו כל כך ומותר לאחוז באמה אפילו מעטרה ולמעלה לצד הגוף. ומכל מקום מדת חסידות להזהר אפילו אשתו עמו, כי מאחר שהעון גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם ראוי לאדם להתרחק ולקדש עצמו במותר לו. מותר לאחוז באמה על ידי מטלית עבה שאינו מחמם להשתין, או לבדוק אם ראה קרי:

סעיף כג[עריכה]

לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין, שהוא צורך האדם שלא יפלו ניצוצות על רגליו, אבל להתחכך או לבדוק את עצמו אם ראה קרי אסור אפילו לנשוי ואשתו עמו. ואפילו מעטרה ולמטה יש להחמיר:

סעיף כד[עריכה]

כל המשהה את עצמו מלפנות כשהוא צריך לנקביו הרי זה עובר על בל תשקצו. ואם נצרך לקטנים ומשהה את עצמו עובר על בל תשקצו ועל לא יהיה בך עקר:

סעיף כה[עריכה]

יזהר מאד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו, כמו שכתבנו בסימן עו סעיף ו עיין שם. ואם אפשר לו טוב שירחץ במים: