ש"ך על יורה דעה כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה כח |

סעיף א[עריכה]


(א) בין שהוי מזומנים בידו כגון אווזים ותרנגולים דסד"א מדכתיב אשר יצוד אימעטו אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן שנצודין ועומדין ת"ל ציד מ"מ ש"ס.


(ב) והכיסוי היא מצווה בפני עצמה כו' ע"ל סי' י"ט ס"ק ו'.


(ג) כשרה כו' משמע אפילו לעצמו וכן הוא בד"מ וכן דעת הבית יוסף ומהרש"ל פרק כסוי הדם סי' א' ושאר אחרונים דלא כהב"ח שאוסר לעצמו מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי שאינם מכסים כדין או שאינם מברכים על הכסוי או על השחיטה יש לקנוס ולחייב מלקות וגם יש לאסור השחיטה להעובר משום מיגדר מילתא כן משמע מדברי מהרש"ל שם וע"ל ר"ס י"ט.

סעיף ב[עריכה]


(ד) על כסוי דם בעפר כו' ע"ל ס"ק כ"ט.


(ה) מברך שהחיינו כו' ז"ל הגהת מנהגים שהביא בד"מ דכסוי הוי מצוה כדאמרינן בזכות שאמר אברהם (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשני מצות והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפורש בה"ש ר' ידידיה משפירא עכ"ל. וצ"ע דהא גבי ציצית קי"ל דאין מברך שהחיינו אלא א"כ קנה בגד חדש מטעם דקנה כלים חדשים כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג (סעיף ג') אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו כמ"ש הבעל העיטור ומהר"י אבוהב וד"מ בא"ח סימן כ"ב וכ"כ בש"ע ובלבוש שם והכי משמע נמי בתוס' פ' לולב וערבה (סוכה מו.) ד"ה העושה סוכה שכתבו הטעם משום דאין מברכין שהחיינו אציצית ותפילין משום דלא תקנו שהחיינו אלא אמצוה שיש בה שמחה. וא"ל דכסוי כיון דבזכות אנכי עפר ואפר הוא חשוב שמחה דהא אדרבה אמרי' בפ' כ"ה (חולין פח:) אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וליחשוב נמי עפר כסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין ע"כ והכי משמע נמי ממ"ש הר"ן שם הטעם דלא מברכין שהחיינו אתפילין משום דלאו מזמן לזמן קאתי וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קכ"ו א"כ כ"ש כסוי ועוד נראה דאפילו להרמב"ם פי"א מהלכות ברכות (הלכה ט') דמברכין שהחיינו אציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם משום שהם מצות שהם קנין לו משא"כ בכסוי ומצאתי ברוקח סימן שע"א שכתב בשם ריב"ק משפירא כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה צריך לברך שהחיינו והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף עה:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן עכ"ל ואפשר ע"ז סמכו לברך בכסוי אבל צ"ע לפ"ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה כמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ח וכן על מזוזה כדלקמן ר"ס רפט אלא ע"כ ס"ל דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע וכדעת התוס' והר"ן והרשב"א בחדושיו פ' כיצד מברכין דהיו כ"ד משמרות ואין מתחדשות יותר מב' פעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל הא לאו הכי לא וא"כ ה"ה בכסוי וצ"ע.


(ו) דמזיק לבריה זה הטעם דחוק ולי נראה טעם אחר יותר מתקבל משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החיוב מוטל על כל רדם שרואה הדם לכסות כדלקמן סעיף ח.

סעיף ג[עריכה]


(ז) וכלאים הבא מבהמה וחיה כו' מיירי בצבי הבא על התיישה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לאו ולכך מספיקא מכסה ואינו מברך דדלמא אין חוששין דלא כמ"ש בס' זבחי צדק הטעם דאינו מברך משום גזירה שמא יתיר חלבו ולא דק וק"ל אבל אי הוה פשיטא לן דחוששין הוה חייב לברך דהא צריך לכסותו מן התורה דקי"ל צבי ואפילו מקצת צבי ולזרע האם לית מאן דפליג דפשיטא דחוששין ועי"ל סי' ט"ז ס"ק י"ז מזה.


(ח) ואין שוחטין אותן ביו"ט דכיון דצריך לכסותן ובי"ט אינו רשאי לכסותן לא ישחוט לכתחלה.


(ט) אינו מכסה את דמו אפילו יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות דמו ביו"ט ויבא להתיר חלבו עכ"ל הט"ז בא"ח סי' תצ"ח סי"ח והוא מסקנא דש"ס פרק קמא דביצה (דף ח:) ומוסכם מכל הפוסקים (וכן כתב הרשב"א בס' עבודת הקודש בבית מועד שער ב' דין ב') וכ"כ הלבוש שם דלא כמ"ש הכאן אין שוחטין הכוי וכלאים ביו"ט דשמא יטלטל עפר ביו"ט שלא לצורך דשמא מין בהמה הוא עכ"ל ולא דק דהא אפילו יש עפר מוכן דליכא איסור טלטול אסור מטעם הנזכר.


(י) ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו ואין יכולין לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך כלים עכ"ל הטור מדברי הרא"ש ור"ל דאסור משום שנראה כמקבל דם לעבודת כוכבים כדלעיל סימן י"א ס"ג והא דלא שרי ע"י נתינת מעט עפר בכלי כדלעיל סי' י"א משום דגם בזה יש חשש לפני הרואה שיאמר שלקח עפר לכסות בו ויבא להתיר חלבו כ"כ הדרישה אבל הב"ח כתב וז"ל ונ"ל דבזמן הזה (כלומר שאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך וכדלעיל ס"ס י"ב) שאפילו לכתחלה היה יכול לשחוט לתוך הכלים כהא"ז אלא שאנו נזהרים א"כ בדיעבד אם שחט ביו"ט יכול לקבל הדם בכלי אפילו לכתחלה דכדי לקיים מצוות כיסוי כדינו לא שייך ליזהר מלקבלו כיון שאין בו איסור מן הדין ומ"מ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה עכ"ל ובאמת קשה לדבריו אמאי לא אשמועינן בש"ס ופוסקים האי תקנתא דעפר בכלי ואפשר דלא מתיר אלא ע"י מעט עפר בענין דליכא למימר שיכסה בו ומדינא היה אסור כיון דליכא אלא מעט עפר משום חשדא דעבודת כוכבים דעדיין ראוי לזריקה אלא דהאידנא דאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך שרי אפילו בלא עפר כלל אלא דלחומרא יתן בו עפר מעט ודוק.

סעיף ד[עריכה]


(יא) או לשחוט עוף ג"כ אצל הבופל"י ולא ע"ג דם הבופל"י כדלקמן ס"ק כ'.

סעיף ה[עריכה]


(יב) וצריך להזמינו בפה פי' העפר דלמטה צריך להזמין בפה לשם כיסוי היכא דמצא עפר תיחוח דאל"כ לא עביד מידי וכן כשנותן הוא לשם עפר תיחוח חשיב כהזמנה כן משמע מפרש"י פ' השוחט (חולין לא.) וכן הוא באגודה והי"א ס"ל דאם מצא עפר תיחוח ושחט עליה די בכך אבל עפר שלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא כדאיתא בתוס' ר"פ כ"ה (חולין פג:) וכן משמע ברבינו ירוחם ונ"ל דלא פליגי אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד פשיטא דלכ"ע א"צ שיתן הוא אפילו עפר שלמעלה דהא כיסהו הרוח בסי"א פטור מלכסות והוא משנה שלימה.

סעיף ו[עריכה]


(יג) או בסכין ר"ל בקתא של סכין אבל לא בראש הסכין במקום ששוחט כדלעיל ס"ס י"ח וכ"כ בד"מ ופרישה ופשוט הוא.

סעיף ח[עריכה]


(יד) מי ששחט הוא יכסה כו' בטור יש כמה דינים על מי שקדם וכיסה מה הוא חייב והמחבר כתבם בח"מ סי' שפ"ב כי שם מקומם וע"ש.

סעיף ט[עריכה]


(טו) שחט מאה חיות כו' ודין אם סח בין כיסוי לכיסוי אן בין שחיטה לשחיטה וכיוצא בדינים אלו נתבאר בסי' י"ט ע"ש.

סעיף יב[עריכה]


(טז) דם שנפל כו' אע"פ שבטל ונדחה ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנתהפכה מראית המים לדם חוזר דם הראשון ונראה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דאין תורת דיחוי אצל מצוות.

סעיף יג[עריכה]


(יז) או בדם בהמה או בדם החיה כו' כן הוא במשנה דף פז ריש ע"ב ופירש"י והר"ן והברטנורא בדם הקזה של חיה והרמב"ם פי' בדם חיה טמאה.


(יח) רואים כו' נ"ל דה"נ אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה וכה"ג בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בעינן שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות.

סעיף יד[עריכה]


(יט) פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה.


(כ) או עוף כו' והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות כיון דדם עוף מועט ואין נלפע"ד ומ"ש שכ"כ מהרש"ל פכ"ה סי' י"ד ליתא דאדרבא דברי מהרש"ל שם נראין להפך ומה שדחקו לזה ליישב קושית הב"י על הטור שכתב בשם בעל העיטור דהלא ברייתא שלימה היא תירוצו דחוק ע"ש.

והנלפע"ד בזה משום דכל הפוסקים לא הביאו כלל ברייתא זו משמע דס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא משום דהתוס' תמהו עלה וז"ל שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות תימא דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה ליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין עכ"ל וס"ל להפוסקים לישב תמיה זו דהך ברייתא ס"ל דבדם הניתז ושעל הסכין נמי לא בעי גרירה אלא מכסה במקומו וכמ"ש הכל בו בשם הר"מ בן נתן ומביאו ב"י וא"כ אנן דקי"ל דבדם הניתז ושעל הסכין בעי גרירה לא קי"ל כהך ברייתא לכך כתב הטור דין זה בשם בעל העיטור דס"ל דהך ברייתא הלכה היא וצריך לחלק דל"ד לדם הניתז ושעל הסכין דשאני הכא כיון שדם הבהמה למעלה מה יכסה כמ"ש רש"י והרי כאלו הכל מעורב יחד וכן כשדם חיה למעלה דחייב לכסות אה"נ דהיינו ביש עפר תיחוח למטה כמ"ש העט"ז והל"ח דף קצ"ג א"נ אפילו ליכא עפר תיחוח אפשר דא"צ לגרור משום דכי ימתין עד שיגרור ויתיבש יתערב הדם חיה בדם בהמה וקודם שיתיבש פשיטא דלא יכול לגררו ויתערב הכל ביחד ולכך טוב יותר לכסותו במקומו.

זה נ"ל דעת הטור ואפשר גם דעת הפוסקים כן והא דהשמיטו ברייתא זו היינו משום שנ"ל פשוט כן וגם לא הובאה ברייתא זו בש"ס אלא אגב ריהטא ע"ש.


(כא) חייב לכסות ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לבין דם בהמה מ"מ מאי דאפשר למיעבד עבדינן ובעט"ז כתב כאן דברים מגומגמים.

סעיף טז[עריכה]


(כב) ובלילה כו' ע"ל ס"ק י' מש"כ בזה.

סעיף יז[עריכה]


(כג) ואין אחרים רואין אותן כו' אבל כשאחרים רואין אותם אמרינן במשנה (חולין פו.) דחייב בכסוי ומשמע בתם בש"ס דחייב מדינא בכסוי וכן משמעות הפוסקים וכן בדין דהא טעמא דבינם לבין עצמם דפטור משום שרוב מעשיהם מקולקלים הלכך כשאחרים רואין אותם ששחטו יפה כיון דכשר אפילו לאכילה פשיטא שצריך כסוי וצריך לברך וכ"כ בס' ל"ח דף קצ"א סוף ע"א דלא כהעט"ז דכתב מכסה בלא ברכה מיהו היינו דוקא כשהן מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה דיעבד לכ"ע כמ"ש בסי' א' ס"ק כ"ה דאל"כ מכסה בלא ברכה וע"ל סי' ט"ז ס"ק כ"א.


(כד) ופטורה מכסוי בש"ס משמע דאינו רשאי לכסות כיון דרוב מעשיהם מקולקלים והוי כנבלה גמורה וכישכסה אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למטעי ולמיכל משחיטתן כן משמע בתוספות דם ד"ה סיפא כו' וכ"כ הב"ח.

סעיף יט[עריכה]


(כה) צריך לבדוק הסימנים כו' ע"ל סי' כ"ה מדין בדיקת הסימנים וסי' י"ח מדין בדיקת הסכין.

סעיף כ[עריכה]


(כו) עד שיבדוק כו' ואע"ג דלעיל סי' י"ט אמרי' דמברך על השחיטה קודם השחיטה היינו משום דא"א בענין אחר דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן וסמכינן אחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן כדלקמן סי' פ"א אבל הכא כיון דאפשר לברורי מבררינן ודמי לדלעיל ר"ס א' דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו.


(כז) כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה כו' וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש הטור בר"ס י"ח דבנמצאת הסכין פגומה לאחר שחיטה הרי זה נבלה ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנבלה גמורה לפטור מכסוי ול"ד לספק טריפה דמכסה בלא ברכה כיון דאירע הספק בשחיטה עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התורה לפטור מכסוי משום דנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרקת נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין (דף י:) דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרי' בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח ומה שדקדק מדברי הטור לאו כלום הוא דודאי הטור בסי' י"ח לאו להכי אתא דהתם לא מיירי כלל מדיני כיסוי וגם אם היה כוונתו לכך לא היה כותבו ברמז אלא לא ירד לדקדק בכך וכ"כ בדוכתי טובי ה"ז נבלה והוי ספק נבלה וכן המחבר גופיה כתב בר"ס י"ח ה"ז נבלה גם מה שחילק בין ספק טרפה לספק בשחיטה לא נהירא כלל והכי מוכח להדיא בש"ס פכ"ה דף פו גבי שחיטת חש"ו דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים אזלינן לחומרא להצריך כסוי מספק ע"ש וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ו' כהמחבר וכ"פ בד"מ.


(כח) אבל דבר כו' משמע דבחתך המפרקת חייב לכסות מדינא וצריך לברך וכן משמע בתה"ד וכן דעת הס' ל"ח דף קצ"א וכן בדין לפי מ"ש בסי' כ"ד ס"ק ה' דהא דמחמירין בחתך המפרקת הוא חומרא בלא טעם והוכחתי שם מן הש"ס ופוסקים דמותר ע"ש הלכך נהי דמחמרינן לאכול היינו משום שכבר נהגו כן אבל פשיטא דצריך לברך דלא כהעט"ז והב"ח שכתבו מכסה בלא ברכה.

סעיף כא[עריכה]


(כט) תקינו ליה רבנן כו' הב"י דחה דברים אלו משום דא"כ עדיפא ה"ל למיתני האי תקנתא משורף טליתו דאיכא משום בל תשחית ועוד דכיון שאינו מכסה בעפר היאך יברך עליו הלכך נראה דאין לדברים אלו עיקר עכ"ל והרב בד"מ דחה דברי הב"י דבמתני' מירי דהבגד או הזהב אינו שוה כמו העוף וליכא בל תשחית כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא צא:) גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבנין מותר לקצצו וכ"פ הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ו והסמ"ג לאוין רכ"ט) והא דמברך היינו הואיל וכי ממצה ליה בבגד ה"ל התחלת הכיסוי אע"פ שאינו גומר הכסוי עד לאחר זמן מידי דהוי אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערין עד למחר (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תל"ב) וה"ה בנ"ד כו' ואח"כ מצאתי בא"ז שהביא דברי הגאונים והאריך בטעמים וכתב דיש לסמוך עליהם עכ"ל ד"מ וכן מצאתי בראב"ן שהביא דבריהם לפסק הלכה ומהרש"ל פרק כ"ה סי' י"ז נמשך אחרי הב"י לדחות דברי הגאונים ודחוי כזה חוזר ונראה אחר שמפורש כן בגדולי ההוראה הנזכרים ונתיישב דבריהם גם מהרש"ל עצמו הביא דברי הגאונים בסתם בהגהותיו לשחיטות מהרי"ו (אכן תמצא כמה פעמים שבספרו חוזר בו מדבריו הראשונים) וכ"פ הב"ח אכן מה שדמה בד"מ דין זה לבדיקת חמץ ל"ד כ"כ דהתם ה"ט דהבדיקה היא תחלת ביעור דא"א לביעור בלא בדיקה ותלי הבדיקה בביעור משא"כ הכא עכ"ל נ"ל לצרף ג"כ הטעם שכ' הב"ח דהברכה לא נתקנה אלא על כסוי דם ולא בעפר כדאיתא בתוספתא וירושלמי ופוסקים ואף דנהגינן לומר בעפר היינו לרווחא דמלתא אבל כאן אורמא אדינא ולכך כשממצה בבגדו אין לומר בעפר וגם בלשון הגאונים הנ"ל איתא מברך על הכיסוי ותו לא ובעט"ז כתס שנ"ל שלא יברך לכתחלה כשממצא בבגדו ולא אח"כ כשמכבס הבגד ואילו ראה דברי הר"ב בד"מ לא כתב כן.

סעיף כב[עריכה]


(ל) השוחט כו' משמע דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא נתקיים בהן מצוות כיסוי מותרים וכן משמע בתה"א שער ה' וכן משמע בעט"ז וב"ח אבל במשנה פרק השוחט (חולין לג.) שממנו מקור דין זה איתא השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין ומדנקט בהמה משמע דלאו מכסוי מיירי וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"ש דין י"ג בדיני מסוכנת השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו עכ"ל וכן פירש בספר תורת חיים ובמשמרת הבית דף כ' פירש הרשב"א דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהן דם מותרין דדם האיברים שלא פירש מותר כו' וע"ל ס"ס כ"ב.

סעיף כג[עריכה]


(לא) הנזרעים בהם מצמיחים כו' ולא מהני כשמשימים בהן צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים ב"י וכ"כ הכל בו בשם הרז"ה ובעל העיטור.


(לב) ובחרסית פי' בערוך הוא מין סיד שחופרים אותו מן הקרקע.


(לג) ומגופה של חרס שכתשן האי כתישה קאי ג"כ אלבינה וכן מוכח ס"פ כ"ה עכ"ל פרישה וגם דברי הט"ו א"א לפרש בענין אחר.


(לד) ובנעורת של פשתן דקה

  • פירש"י דהיינו אריש"טא שמנערין מן הפשתן וה"ה בעפר.
  • ונסורת של חרשים שמגררים הנגרים במגירה וקוצצים בה עצים והיא משרה נסורת דקה כעפר.
  • ושיחור פירש"י פחמים כתושים וכן פי' בערוך ערך שחור והרמב"ם פי' דהיינו פיח הכבשן.
  • וכחול הוא צבע שנותנין בעין ונקרת הפסולים פירש"י עפר שמנקרין מן הרחיים.


(לה) ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין כו' אבל בשרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסים אם שרופים מכסים בעפרן כ"מ בטור וב"י ופשוט הוא.

סעיף כד[עריכה]


(לו) ולכן אין מכסים כו' כן הוא בכל הספרים וכן העתיק בס' אפי רברבי ומשמע דהיינו מפני שעפר לחה אינה מצמחת וליתא דבש"ס פרק אלו עוברין (פסחים מז:) איתא בהדיא דראויה לזריעה ומצמחת וכן הוא ברש"י שם אעפ"י שהב"י העתיק לשון רש"י ואינה ראוי' לזריעה פשוט הוא דט"ס הוא והעט"ז העתיק לשון הב"י ולא הרגיש בטעות אלא הטעם כתב הסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך שראוי למנות כדכתיב אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ומביאו ב"י ודרכי משה ונ"ל דהאי ולכן ט"ס הוא וצריך להיות וכן וקל להבין.


(לז) בעפר לחה וכו' וכל שכן בטיט כדאיתא בש"ס שם.