ש"ך על יורה דעה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה ב |


סעיף א[עריכה]


(א) אפילו הוא קטן די"ל דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעובד כוכבים הוי נבלה.


(ב) ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים נלפע"ד דשחיטתו נבלה מדאורייתא לכ"ע וכדאיתא בתוספתא בהדיא וכדמשמע נמי מדברי התוס' והרא"ש דלקמן ס"ק ט"ז וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה) הנדפס עם הכס"מ וז"ל עובד כוכבים ששחט כו' שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מהתורה שנא' (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה עכ"ל משמע להדיא דדוקא שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים הוא דהוי מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפילו שאינן עובדי כוכבים משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה אבל שחיטת עובד כוכבים אפי' אינו עובד עבודת כוכבים אסור מדאורייתא ובב"י וכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דעובד כוכבים ממש שאינו עובד עבודת כוכבים שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואחריו נמשכו הב"ח ול"ח דף קל"ד ובאמת כתבו כן לפי ספרי הרמב"ם שנדפסו בויניצאה שנת ש"י והועתקה נוסחא זו בכל בו אבל בספרי הוכחתי בכמה הוכחות שנוסחא מוטעת היא והנוסחא האמתית היא הנוסחא הנזכרת וכן נמצא בנוסחאות ספרי הרמב"ם הישינים גם נלע"ד מן הש"ס (דף ה.) גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מן התורה כ"ש עובד כוכבים שאינו עובד כוכבים וכן משמע מדברי הרמב"ם ספ"ב מהל' שאר אבות הטומאה (פ"ב מהל' שאר אבות הטומאות ה"י) כדפי' עיי"ש בדפוס שעם הכ"מ והכ"מ שם הלך לפי שטתו בכאן ולכן נכנס בדוחק ליישב התוספתא להרמב"ם קצרתי ודו"ק. ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין סי' ד ובמ"ש שם.


(ג) כגון גר תושב היינו שקבל עליו ז' מצוות כמ"ש הט"ו בסי' קכ"ד ס"ב.

סעיף ב[עריכה]


(ד) ישראל בודק כו' הטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולכך כשבודק סכין ונותן לו מותר אפילו לכתחלה דכיון שיש סכין יפה בידו ודאי ישחוט בזה ומסתמא ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס ופסק ב"י דכשבדק הסכין קודם שחיטה וא"צ לבדקו אחר השחיטה אפילו לכתחלה ואחריו נמשך העט"ז וכ"פ מהרש"ל סי' ו' ואפילו לפי דבריהם היינו טעמא דאמרי' שמסתמא בדקו ומצאו יפה אבל אי ידעינן בודאי שלא בדקו לאחר שחיטה צריך לבדוק לכתחלה דלא עדיף מישראל כשר דצריך לבדוק לכצחלה גם לאחר שחיטה כדלקמן סי' י"ח אבל רבי' ירוחם כ' בשם הגאונים והסכים כן וכן משמע דעת הר"ן דיש לבדוק הסכין לאחר השחיטה לכתחלה דחיישינן שמא בעור נפגם דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן וכדלעיל סי' א ס"ב בהג"ה וכ"פ הב"ח אבל בדיעבד פשיטא דכשר אף אם לא בדק לאחר שחיטה דלא גרע ממאבד הסכין לאחר שחיטה דכשר כדלקמן סי' י"ח דכיון דבדקו קודם שחיטה מוקמינן ליה אחזקתיה.


(ה) אפילו ישחוט כו' לשון הטור ואפילו לא יאכל הוא ממנו תחלה ע"כ כלו' דל"ת אע"פ שנתנו לו הסכין בדוק עשאהו פגום או עשה שאר מיני טריפות כדי להכשיל והוא לא יאכל אלא אלפני עור ל"ת מכשול לא עבר כמ"ש הפוסקים.


(ו) והוא שיודעין כו' דאל"כ לא אמרי' ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפילו בדיעבד כשאינו יודע בבירור שהוא מומחה ונראה שצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה ואין ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דומיא דסכין דבסמוך.


(ז) עד שיבדקנו בסוף ואז הוא נאמן לומר שבסכין זה שחט ולא חיישינן שמא בסכין פגומה שחט ולאחר שחיטה נזדמן לו זה ודוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק אבל כשהיה לו פנאי יום או יומים בזה אין סומכין עליו ואף בשעה אן בשתים יש להחמיר אבל אם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב' וג' בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן בודאי בזו שבידו שחט הכל כל זה מחדושי הרשב"א דף ה ע"א ומביאו הב"י.


(ח) ואין ליתן לו לכתחלה הטעם דהא אלו שכח ולא בדק את הסכין לא בתחלה ולא בסוף איסורא קאכיל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק אחר השחיטה ויאכל משחיטתו משא"כ לעיל ר"ס א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו בסוף אם הוא מומחה דהתם אפי' אם לא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כ"כ הפוסקים והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשהו הרואים שאין אנו צריכין לבדיקתו ומסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח ולפי דעתי יראה דאפילו בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו לו בפני הרואים אא"כ יחזור ויבדקנו בפניהם וראוי להחמיר כדבריו בזה עכ"ל ונראה דה"ה אם אומר בפני הרואים בדקתי סכין זה מותר ליתן לו.


(ט) אפילו כשר עע"ג דישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקנו אחריו לפי שמחזיק עצמו בישראל.


(י) בלי שיבדוק לו כו' י"ח כתב דאפילו ישראל כשר כששוחט צריך לבדוק הסכין בתחילה קודם שחיטה והוא מדברי הרשב"א בת"ה וכתב הטעם דחיישינן שמא ישכח מלבדוק אחר השחיטה והא דקמ"ל הט"ו הכא בישראל מומר משום דבמומר ה"א דנסמוך אבדיקתיה שהוא יבדקנו קמ"ל דחיישינן שמא ימצאנו פגום ואפ"ה ישחוט בו דלא טרח לתקנו וכ"כ הרשב"א וכ"כ הב"ח אלא שמ"ש הב"ח אח"כ עוד לתרץ דבישראל כשר לא הוי טעמא שמא ישכח מלבדוק אלא שמא יהיה פגום ויברך ברכה לבטלה ע"כ דלפ"ז אם שמע כבר ברכת השחיטה מפי אחר ויצא א"צ לבדוק אינו מוכרח גם בש"ס פ"ק דחולין (דף יז:) גבי הא דקאמר התם מנין לבדיקת סכין מן התורה כו' משמע דטעמא לא הוי משום חשש ברכה לבטלה ע"ש.


(יא) מי ששחט והוציא טרפה כו' משמע אפילו יודע בודאי בפעם הזה שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ודין זה למדו הרב ממהרי"ק ולענ"ד דברי מהרי"ק מראין להדיא להפך וכן ממשמעות כל הפוסקים וכמו שאבאר והנה ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ל"ג עד א' שהעיד על השוחט ששחט טרפה והוא מכחישו אינו נאמן עליו ואפי' הוא עצמו מותר אח"כ לאכול משחיטתו שאפי' יהיה אמת שלא שחט עכשיו כדברי העד מ"מ לא הוחזק ליפסל עולמית בשביל כך ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם שאם אותו שוחט כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ע"כ עכ"ל ד"מ ונראה שלא עיין הרב רק בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס א' שהביא שהעתיק שם כלשון הזה ומתוך כך הוציא הרב כן אבל אין הדבר כן שבמהרי"ק גופיה כתב דהא אפי' אם יהיה אמת כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם כו' משמע להדיא הא כל שלא עשה כן פסול אם יהיה אמת כדברי העד אפילו בפעם אחת כהך עובדא דמהרי"ק אלא שמהרי"ק בא לתת טעם ולומר שבענין השאלה שעד א' מכחישו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דל"ד לי"נ (ע"ל סי' א' ס"ק מ"א דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה מה שאין כן הכא שיש תקנה כשיעשה תשובה ולכך העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וע"ז כתב ג"כ דאם יש רגלים לדבר שנכשל כבר אפילו בעד אחד היה מעבירו אבל כשידוע לנו בודאי שהוציא טרפה מתחת ידו פשיטא שאסור לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה הראוי לו וכדמוכח בדברי מהרי"ק וכמ"ש וכן משמע עוד יותר למעיין בתשובת מהרי"ק עצמו וכן משמע במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ט' ע"ש וגם הרמב"ם כתב ספ"י מה"ש (פ"י מהל' שחיטה ה"יד) אם יצאת טריפה מתחת ידו היו מנדין אותו ומעבירים אותו כו' משמע אפילו בפעם אחת וכן משמע הט"ו ס"ס ס"ד דטבח שנמצא אחריו חלב אפי' בפעם אחת מעבירין אותו וכן משמע במהרש"ל פג"ה סי' ט"ז י"ז עיי"ש (ועי"ל סי' י"ח סי"ט) וכן הוא בריב"ש סימן קי"ג וכן משמע בסי' קי"ט וכ"מ שם בס"ק ל' ע"ש וגם דברי העט"ז נראין כסותרין ממ"ש |כאן ובס"ס א' ונראה כמחלק דדוקא כשראו ב' עדים שהוציא טרפה מתחת ידו אז אמי' כיון שחציף כולי האי ולא נזהר בפני עדים חשדינן ליה ומעבירין אותו אבל שלא בפני עדים כגון שפיו הכשילו ומתוך דבריו נודע שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ולא נהירא וכמ"ש וצ"ל דמ"ש הר"ב מי ששחט והוציא טרפה היינו שאין הדבר ברור שהוציא טרפה אלא שיש לחוש שהוציא טרפה כגון שהעיד עד אחד וכה"ג ודוחק וצ"ע.

סעיף ג[עריכה]


(יב) אפילו נשבע כו' שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שם וע"ל סימן קי"ט ס"ח.

סעיף ד[עריכה]


(יג) ואומר שביפה שחט כו' היינו בשידעינן שאלו הסכינים שהיו עמו בשעת שחיטה אז הוא נאמן שביפה שחט דלא שביק היתירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו הסכינים אצלו דינו כמו שנתבאר בס"ק ז' ע"ש ודו"ק. והא דבעינן הכא ואומר וכן מ"ש אח"כ נאמן לומר מומחה כו' כתב בפרישה דאה"נ דמהימנינן ליה בסתם אפילו אינו אומר כלום אלא משום דכל היכא דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן ע"כ ולמ"ש בס"ק ט"ו דבמומחה צ"ל מומחה פלוני אם כן אמר דוקא וק"ל.


(יד) ואפילו אם נמצא בשר כו' משמע דעת המחבר דאין חילוק בין בשר עוף לבהמה ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לו וכן משמע דעת הפרישה סי"א וכן מפורש במשמרת הבית לרשב"א בהדיא (דף ו ע"א) והב"ח בקונ' אחרון כ' ע"ש הרשב"א להפך ולכך פסק דבבהמה לא מהני מומחה וז"א אלא כמ"ש וגבי בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתיה כמבואר בטור ע"ש הרשב"א וכתב ר' ירוחם נט"ו ריש אות ל"ב ודוקא שהיה מצוי באותו יום בשר שחוטה כ"כ בזול כמו נבלה ע"כ ומביאו בס' ב"ה והב"ח.


(טו) מומחה כו' דוקא באומר מומחה פלוני שחט וכדלקמן ס"ס קי"ט (וע"ש ס"ק ל"ו) וכן מפורש במשמרת הבית להרשב"א שם בהדי' וכ"כ הב"ח ודלא כהפרישה.

סעיף ה[עריכה]


(טז) מומר להכעיס כו' כ' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ו' דאפילו בפעם אחת הוי כעובד כוכבים ועיין ס"ק כ' ומשמע דעת המחבר שהוא כעובד כוכבים ממש ושחיטתו נבלה מדינא וכן משמע בר"ן וכן בשאר אחרונים ובפרישה סט"ז והכי משמע נמי מדברי התוס' והרא"ש שכתבו מדכתיב וזבחת ואכלת ילפינן מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס עכ"ל משמע דמומר להכעיס מימעט מקרא כמו עובד כוכבים דלא כהב"ח שכתב ששחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואינה נבלה כו' בלא ראיה וע"ל סימן קנ"ח ס"ב דמומר להכעיס הוי אפיקורוס ובאפיקורוס כתב הרמב"ם פ"ד (פ"ד מהל' שחיטה) דהרי הוא כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה ועיין בב"ח ס"ס זה.


(יז) מומר לעבודת כוכבים כו' דע שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה והעיקר כהאומרים דמומר לעבודת כוכבים אפילו בצנעא אפילו רק פעם אחת הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אפי' חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר כגון בשוחט לעבודת כוכבים או השוחט בשבת אין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן בסימן ד' וכן משום שוחט בשבת בסי' י"א וכן נראה דעת מהרש"ל פרק קמא דחולין סי' ז'.

סעיף ו[עריכה]


(יח) ולהרמב"ם צריך משמע אפילו לעכוב דהיכא דלא בדקו לו סכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו אסורה והא דלעיל סימן א' ס"ד באבדו גדייו או שנגנבו כו' מותרים תירץ בדרישה דהתם אינו מוחזק בגנב אלא שגנב בפעם הזאת והוי פסול לעדות דא"צ בדיקת סכין אף להרמב"ם ומלשון הטור שם אע"פ שחשוד על הגניבה כו' משמע שמוחזק בגנב ועוד דהא ע"כ ברוב גנבי ישראל שמוחזקים בגנבים מיירי מדתלי' בגנבי ישראל ומ"ש הב"ח בזה בקונ' אחרון כבר צוה הוא ז"ל בעצמו למחקו והגאון אמ"ו ז"ל הכ"ל תירץ דשאני בסימן א' דלא ידעינן בודאי ששחט ואפשר דאף דחשוד על הגנבה נתן לאחר לשחוט.


(יט) ודוקא במומר כו' היינו שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם אחת ואינו מועד ועיין בח"מ סימן ל"ד.


(כ) מיהו אם הוא פסול לעדות כו' ובס' תורת חיים כתב דנ"ל מדנקט רבא כו' דדוקא כשהוא מומר ורגיל בכך אז צריך בדיקת סכין אבל לא בפסול לעדות וכן משמע מדברי הרמב"ם כו' ע"כ וכ"כ בכ"מ דטעמא דהרמב"ם דע"כ לא קאמר רבא ישראל בודק ונותן לו אלא בישראל מומר ולא בפסול עדות כו' ונ"ל דדין זה תלוי במאי דאמרי' לקמן סי' קי"ט ס"ז דהחשוד בדבר מותר להעיד בשל אחרים אבל לא בשל עצמו והשתא א"ש דדבריו שבכס"מ אינם סותרים למ"ש בב"י דבכ"מ איירי בשל אחרים ובב"י מיירי בשל עצמו והיינו שכתב בב"י כיון שחשוד לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין כו' דמשמע דתלוי בדין חשוד לאותו דבר ולישנא דהר"ב שכ' דינו כמומר לכך אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז וע"ל סימן קכ"ו ס"ק י"ח.


סעיף ז[עריכה]


(כא) הרי הוא כשאר ישראל כשר והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל ה"ל מומר לערלות ב"י וד"מ.

סעיף ט[עריכה]


(כב) שחיטתן אסורה כ' הרשב"א בת"ה דאפי' חותך כזית בשר ונותן לו לא מהני כששחט בינו לבין עצמו משום דהא שחיטה לא כתיבי וכל דלא כתיבי אע"ג דאחזוק לא סמכינן עליה כדאמר בש"ס (חולין ד.) גבי כותים ע"כ וכ"כ בחידושיו דף ה' ע"ב בשם הרמב"ן דקי"ל כת"ק דרשב"ג אבל הרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה ה"טז) כתב צדוקי ובייתוסי שחיטתן אסורה ואם שחט בפנינו מותרת שאינן כעובדי כוכבים אלא שאין נאמנים לומר לא קלקלנו משמע דחותך כזית בשר ונותן לו מהני כשיאכל הוא עצמו וכן משמע בטור שזהו דעת הרמב"ם כמ"ש הפרישה שם והב"ח ונ"ל שטעמו כיון דאביי אמר כתרוייהו קסבר כותים גרי אריות הן ולא קאמר קסבר כת"ק דרשב"ג אלמא הלכה פסוקה היא כרשב"ג.


(כג) ואחרים עע"ג הרשב"א הצריך שיהא מומחה והב"י תמה עליו כיון שישראל עע"ג ל"ל מומחה ולכך לא הזכיר כאן מומחה אבל נראה דגם דעת הרשב"א דבישראל עע"ג א"צ מומחה דלא גרע מקטן שיודע לאמן ידיו לעיל סי' א' רק כשישראל יוצא ונכנס הצריך מומחה דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזהו אסור לישראל דלירתת מיניה וכ"כ מהרש"ל שם סימן ו' והב"ח וכן משמע בד"מ.


(כד) וגם בדקו להם סכין כו' צ"ע מנ"ל הא דהא אפי' הרשב"א דמחמיר כתב דדין צדוקי ובייתוסי הם ככותים קודם גזרה וכ"כ הכ"מ בפ"ד מה"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים ובמחבר לקמן סי' רס"ז סמ"ז דצדוקי ובייתוסי הם ככותים קודם גזרה ובכותים קודם גזירה כתבו התוס' דף ג' ריש ע"ב והרא"ש דא"צ בדיקת סכין דל"ד לישראל מומר לפי שיודע שאין ישראל סומך עליו וירא שמא יבדוק הסכין אחריו הלכך נזהר מלשחוט בסכין פגום אבל ישראל מומר לא מירתת שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיקים אותו בישראל עכ"ל וצ"ע שוב מצאתי בס' ל"ח שתמה ג"כ על המחבר בזה ע"ש מיהו כל זה מדינא אבל בתשובות ר' בצלאל סי' ג' כתב דהיינו דוקא בצ"ו שבזמן הקודם שהיו להם כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזמן הזה שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלים משחיטת ישראל שחיטתן אסורה אפי' ישראל עע"ג וראה ששחט יפה ע"ש.


(כה) מסור דינו כמומר לכל התורה כולה כן הוא בהגהות אלפסי בשם ריא"ז ומביאו ומביאו ד"מ.


(כו) וע"ל סימן קי"ט ק"ל כי שם סעיף י' פסק המחבר דשחיטתו כשרה וכ"פ מהרש"ל שם.

סעיף י[עריכה]


(כז) או שהתחיל הכשר וגמר הפסול משמע הא אם שחט הכשר הרוב ושחט אח"כ הפסול כשר והכי משמע בש"ס פ"ק דחולין (דף יט.) וברש"י שם ע"ש והקשה בדרישה סימן כ"ג ס"ח דהא רש"י פוסל שהייה במיעוט בתרא ותירץ דהכא שאני כיון שאחר גומר השחיטה והב"ח הבין בקונטרס אחרון בסימן זה ובסי' כ"ג דקושיתו היא אמאי לא פסלינן הכא משום שהייה ע"כ השיג עליו דהכא בעובד כוכבים י"ל דשאני דאין שהייה אבל בישראל חברו פוסלת ותימא דהא אפשר דהכא מיירי בדלא שהה שעור שהייה (וגם י"ל דליכא שהייה אפילו במשהו) אלא קושיתן דכי היכי דשהייה פוסל במיעוט בתרא ה"נ שחיטה הפסולה תפסול במיעוט בתרא ע"ש שכן משמע בדבריו להדיא אבל אה"נ דבשהייה אין חילוק בין הוא לאחר וכדמשמע בש"ס ובכל הפוסקים ואפשר נמי דהיכא ששחט העובד כוכבים המעוט בתרא אחר שיעור שהייה פסולה ומ"מ נ"ל לתרץ דהכא שאני דהא אין העובד כוכבים פוסל אלא כשעושה מעשה טרפה וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקים והלכך אחר שנשחט הרוב תו לא מיטרפא אבל בשהייה לא נפקא לן מידי במעשה טרפה אלא כיון דשחיטה שייך במעוט בתרא ושהה וחזר ושחט ה"ל שהייה.


(כח) או ברוב הקנה ל"מ אם שחט הפסול רוב הקנה אלא אפילו שחט הכשר חצי הקנה והשלימו הפסול לרובו נמי פסול.


(כט) וגמר הכשר כשרה ואע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טרפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא נמי לדידן היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בס"ס כ"א וע"כ סתם הרב כאן כדברי המחבר.


סעיף יא[עריכה]


(ל) היו ישראל ופסול כו' ובא"ז והג"ה רפ"ק דחולין מכשירין וכן הוא בתוספתא (פרק א הלכה ג) וכ"פ מהרש"ל שם סי' ז' וכתב דל"ד לדלקמן סימן ה' בשנים שאוחזים בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא בסתם עובד כוכבים או מומר דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר וכ"כ הב"ח וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב דין דב' אוחזין בסכין בפ"ב (הכ"א) ולא המתין לכתבו עד אחר סוף כל הפסולים בשחיטה שבפ"ד ע"ש ודו"ק ומ"מ הב"ח חשש להחמיר.


(לא) ואצ"ל אם כל אחד סכינו בידו ל"מ אם אין שחיטת ישראל כשרה אלא ע"י צירוף (כלומר ששחטו בסי' א' זה כנגד זה בהיקף כדלקמן סי' כא ס"ג ואין רוב אלא בצירוף שניהם אלא אפי' שחט כל אחד רובו של סימן (כלומר זה לצד הראש וזה לצד הגוף פסולה עד כאן לשון רשב"א ועיין בסימן ד'.