שולחן ערוך יורה דעה ב א
שולחן ערוך יורה דעה · ב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אשחיטת אעובד כוכבים נבלה אפי' הוא בקטן בואפי' אינו עובד עבודת כוכבים ג(כגון גגר תושב) ואפילו אחרים רואין אותו.
מפרשים
(א) אפילו הוא קטן די"ל דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעובד כוכבים הוי נבלה.
(ב) ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים נלפע"ד דשחיטתו נבלה מדאורייתא לכ"ע וכדאיתא בתוספתא בהדיא וכדמשמע נמי מדברי התוס' והרא"ש דלקמן ס"ק ט"ז וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה) הנדפס עם הכס"מ וז"ל עובד כוכבים ששחט כו' שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מהתורה שנא' (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה עכ"ל משמע להדיא דדוקא שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים הוא דהוי מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפילו שאינן עובדי כוכבים משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה אבל שחיטת עובד כוכבים אפי' אינו עובד עבודת כוכבים אסור מדאורייתא ובב"י וכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דעובד כוכבים ממש שאינו עובד עבודת כוכבים שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואחריו נמשכו הב"ח ול"ח דף קל"ד ובאמת כתבו כן לפי ספרי הרמב"ם שנדפסו בויניצאה שנת ש"י והועתקה נוסחא זו בכל בו אבל בספרי הוכחתי בכמה הוכחות שנוסחא מוטעת היא והנוסחא האמתית היא הנוסחא הנזכרת וכן נמצא בנוסחאות ספרי הרמב"ם הישינים גם נלע"ד מן הש"ס (דף ה.) גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מן התורה כ"ש עובד כוכבים שאינו עובד כוכבים וכן משמע מדברי הרמב"ם ספ"ב מהל' שאר אבות הטומאה (פ"ב מהל' שאר אבות הטומאות ה"י) כדפי' עיי"ש בדפוס שעם הכ"מ והכ"מ שם הלך לפי שטתו בכאן ולכן נכנס בדוחק ליישב התוספתא להרמב"ם קצרתי ודו"ק. ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין סי' ד ובמ"ש שם.
(ג) כגון גר תושב היינו שקבל עליו ז' מצוות כמ"ש הט"ו בסי' קכ"ד ס"ב.
שחיטת עובד כוכבים נבילה. הרמב"ם פי' הטעם שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכתב הרא"ש ע"ז ואינם דברים של טעם שהזהיר כשיקרא אותו שלא יאכל ממה שזובח בתוך ביתו אלא הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ונראה לכאורה נ"מ בין הטעמים לענין ישראל שאינו מומר להכעיס ולא לתיאבון רק שאינו חושש בזביחה שלהרמב"ם אין איסור בזה כשאחרים רואין ששחט שפיר שלא הקפידה תורה אלא על זבח שזובח אחד מן העמים דבזה לא מהני אחרים רואין אבל להרא"ש כל שאינו בר זביחה דהיינו שאינו חושש בהלכות שחיטה לא מהני אפי' כשהוא ישראל לא מהני אחרים רואין וכבר כתב בסי' זה לקמן דיש מחלוקת בדין זה בין הרא"ש להר"ן דהר"ן מכשיר בזה באחרים רואין וקי"ל כהרא"ש דאוסר וכמ"ש בהגה"ה בסי' זה סעיף ה' אבל א"א לומר כן דהרי הרשב"א מביא פי' ר"י שהוא כרא"ש כמ"ש ב"י ואפ"ה מכשיר במומר להכעיס באחרים רואים אלא ע"כ דגם הוא מיקרי בר זביחה כיון שעכ"פ נצטווה בזביחה ונראה דנ"מ בין פי' רמב"ם לר"י ורא"ש דלרמב"ם הוה גר תושב מותר כיון שיצא מכלל העמים ואע"ג דכתב הטור בשם הרמב"ם אסור בגר תושב היינו מדרבנן כמ"ש ב"י דגדר גדרו אבל לרא"ש ור"י אסור בגר תושב אפי' מן התורה:
(א) נבלה: ומותרת בהנאה. ב"י.
(ב) קטן: וכתב הש"ך אפילו יודע לאמן את ידיו והוא מומחה.
(ג) תושב: היינו שקיבל עליו ז' מצות כמ"ש הטור סי' קכ"ד. וכתב בש"ך דלכ"ע הוי נבילה מדאורייתא ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסימן ד' ובמ"ש שם.