הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן ב
סימן ב
[עריכה](סימן ב' ש"ך סק"ב) דאפי' ישראל מומר לכה"ת חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מה"ת. לענ"ד אם יהיה זה הכרח מסוגיין יקשה מזה לשיטת הרשב"א דמומר אוכל נבילות להכעיס שחיטתו כשירה וכן להר"ן באינו חושש לזבוח וע"כ דמקרי בר זביחה כיון שמצווה על כך א"כ מומר לכל התורה או מומר לעבודת כוכבים אמאי אסור מה"ת מה בכך דהוי כעובד כוכבים עובד כוכבים עצמו אם היה בר זביחה היה שחיטתו כשירה והא מומר מקרי בר זביחה כיון דמצווה בכך. ומה הפרש בין מומר לכה"ת ובין מומר לאכול נבילות להכעיס אלא ודאי דהוא רק דרבנן והש"ס דמותיב לרב ענן מברייתא היינו כיון דאין מקבלים מן התורה קרבן ממומר לכה"ת וכן במומר לעבודת כוכבים א"כ מוכח דמה"ת מומר לע"א כמומר לכה"ת וכיון דרב ענן אמר רק מומר לע"א דמותר לאכול דמשמע אבל במומר לכה"ת אסור עכ"פ מדרבנן ממילא גם מומר לע"א ליתסר כיון דהוי כמומר לכה"ת לענין קרבן בדאורייתא ה"נ בשחיטה לענין דרבנן:
(סעיף ב) ומותר לאכול משחיטתו. ע' ברשב"א ור"ן שכתבו דמה דלא חיישינן שמא לא נשחטו רוב סימנים היינו דרוב הרוצים לשחוט שחיטה כשירה שוחטים רוב הסימנים ומיד אחר השחיטה בודקים ואם רואה שלא נשחטו רובם חוזר וגומר שחיטתו מיד דזהו לא מקרי טירחה עיי"ש ויש לדון לדידן דאוסרי' שהייה כ"ש א"כ ניחוש שמא לא נשחט תחלה הרוב והוצרך לבדוק בסימנים ומצא באמת שלא נשחט הרוב וממילא אף שאח"כ גמר לשחוט הרוב מ"מ הוי שהייה משהו וצ"ל דוקא אם ידעי' דשהה משהו אוסרים דחיישי' לומר דא"א בקיאים בשיעור שהייה אבל כיון דבאמת עפ"י רוב נשחטו מיד רוב הסימנים אלא דבלא בדקו הסימנים אסור היינו מדרבנן כמ"ש תוס' (ד' ט' ע"א) מש"ה לא חיישי' כ"כ ולחוש לשהייה כ"ש.
ואולם עדיין קשה במוצא בשר במקום שרוב העיר ישראלים ליתסר דניחוש שמא השוחט בדק הסימנים ולא נשחטו רובן וכיון דאסרי' שהייה במשהו וידע השוחט דאין לו תקנה בגמר שחיטתו ומשך ידו ולא חזר ושחט לגמור הרוב כיון דאין בו תועלת בזה וא"כ הוי ספק שמא לא נשחטו רוב סימנים דאסור מראורייתא בשלמא במומר י"ל דאם רואה שלא נשחטו הרוב חוזר וגומר שחיטתו מיד כיון [דאף] דרוצה לאכול באיסור כל מה שיכול לעשות בהיתר עושה וגומר שחיטתו שלא לאכול איסור דאורייתא ושיהיה עכ"פ מותר לדינא וליכא ספק אצלנו דק שמא היה שהייה כ"ש מש"ה לא חיישי' לכך וכנ"ל אבל במוצא בשר שפיר החשש גדול דהשוחט עי"ז דשהייה כ"ש אסור ואינו רוצה לאכלו אינו גומר השחיטה ואפשר לומר דלדידן באמת אינו מותר אלא במוצא שחוטה ובודק ורואה שהסימנים שחוטים רובם א"כ יצא לנו לדינא דאף היכא דליכא חשש בשר שנתעלם מן העין כגון במוצא גדייו ויש לו בהם טב"ע וכן כיוצא בזה מ"מ בעי' שמוצא שחוטים ורואה שנשחטו רוב סימנים:
נשאלתי על השמטת הרי"ף מימרא דרבא דמומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כיון דלא מצינו חולק ע"ז אלא במה דאמרי' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל ההיא דרבא וממילא קיימא הכלל דאביי ורבא הלכה כרבא וביותר דהא כפי מה דמסקי' תיובתא דרב ענן ממילא נשאר הסייעתא לרבא מברייתא אפי' ישראל מומר דלית לן אוקימתא אחריתא רק לרבות מומר לאותו דבר וראיה זו כתבו כל הראשונים וא"כ תגדל התמיה על הרי"ף שלא הביא האי דרבא.
והשבתי עפ"י דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל דאף דאם לא בדק הסימנים אסור מ"מ אמרי' מסתמא גם המומר בודק הסימנים ואם מוצא דלא נשחטו רובם חוזר וגומר השחיטה מיד ויעויין בסוגיא דחולין (ד' ט' ע"א) לא בדק מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ב"ר ינאי טריפה ואסורה באכילה במתני' תנא נבילה ומטמאה במשא וכו' ובתוס' שם משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי מדאורייתא מש"ה לא החמירו לעשות נבילה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחי' שם וז"ל דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטו אבל באיסור דרובא דתלי' במעשה ומיעוטא לא תלי' במעשה בכי הא לא אזלי' בתר רובא כדאיתא בבכורות מש"ה אוקמי רבנן בחזקת איסור ראשון אבל בחזקת טומאה דלא הוי מעיקרא לא מוקמי לה עכ"ל הרי דתוס' והרשב"א ס"ל דמדאורייתא אף בלא בדיקה שריא א"כ י"ל הא דסומכים על סברא הנ"ל דמומר בודק תיכף וגומר השחיטה קודם שיעור שהייה באמת אלו הי' בדיקת סימנים מדאורייתא לא היינו סומכים ע"ז דאפשד דיש ביה קצת טורח לבדוק הסי' ולגמור השחיטה מיד אלא כיון דמדאורייתא ממילא שריא דרוב פעמים נשחטו רובן לגבי דרבנן סומכין ע"ז:
והנה אף דתוס' והרשב"א סוברים דהוי רק דרבנן מ"מ מצינו להרמב"ם דכתב דהוי ספק נבילה דאורייתא וי"ל דהטעם דבאמת הוי רוב אלא דהוי רוב דתלי' במעשה דל"א אף דמלישנא דהרשב"א משמע דהך גופא דרובא דתלי במעשה דל"א הוי רק מדרבנן מ"מ הרמב"ם לא יסבור כן ומה דהוכיחו תוס' והרשב"א מהא דס"ל לר"א דאינו מטמא במשא י"ל דס"ל להרמב"ם דבאמת בזה פליגי ר"א והברייתא אם הוי דאורייתא או דרבנן לפ"ז י"ל דס"ל להרי"ף דליכא סייעתא לרבא מהברייתא דקתני ואפי' מומר די"ל דאף דפשט הברייתא מומר לאותו דבר היינו דס"ל להך ברייתא כר"א דבדיקת סימנים הוי רק דרבנן מש"ה סמכי' דהמומר בדק הסימנים וגומר מיד השחיטה אבל לפי מה דקי"ל כהברייתא דמטמא במשא דבדיקת סימנים דאורייתא לא סמכי' על בדיקת המומר ויש להוסיף תבלין דהוכיח כן הרי"ף דלכאורה קשה הא ר"א ב"ר ינאי הוא אמורא ואמאי לא מותבי' תיובתא מהברייתא דקתני ומטמאה במשא ובתבואת שור (סי' כ"ה אות כ"ג) כתב דהיה כח למ"ד לחלוק על הברייתא ודוחק אע"כ דדינא דמומר תלי בזה וא"כ יש לו לר"א ב"ר ינאי תנא דמסייע ברייתא דאפי' ישראל מומר דמדסמכינן על המומר מוכח דבדיקת סימנים דרבנן לפי זה יש לומר דהרי"ף דחה למימרא דרבא די"ל דרבא לשיטתי' אזיל דס"ל בבכורות דאף רובא דתלי במעשה הוי רוב וא"כ בדיקת סימנים הוי רק מדרבנן מש"ה סמכי' ע"י במומר אבל לדידן דקיי"ל כרבינא בבכורות דרובא דתלי במעשה ל"א בעי' בדיקת סימנים מדאורייתא לא סמכינן על המומר בזה ודוק. ואף דעדיין נ"מ במלתא דרבא לענין באם תיכף אחר שחיטת המומר בדקנו הסימנים ונשחטו רובן דמותר ולא חיישי' לשהייה ודרסה דלא שביק היתירה מ"מ כיון דלכתחילה א"א ליתן לו לשחוט דדילמא משתלי לבדק אחריו הסימנים וא"א להביא דינא דרבא כצורתה א"כ אין כאן קושי' אם לא הביא דינא דרבא להוציא ממנו נפקותא:
(בא"ד) והוא שיודעין בו כו'. הקושי' מפורסמת דרב אשי דמוקי במומר ולדידי' וכולן ששחטו קשי' אמאי לא אוקי במומר וכאוקימתא דרבינא הכל מומרים שוחטים בבודק סכין ונותן לו בד"א שיודעים בו שהוא מומחה אבל א"י לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתא קמן ואחרים רואים אותו שחיטתו כשירה והנלע"ד ליישב דאדרבה מסוגי' זו מוכח דבמומר בעי' יודעים בו שהוא מומחה דהנה בסוגיין בתוס' ד"ה מ"ט לא אמר כשמעת' הקשו קושי' חזקה דהא רבא אמר לקמן דחדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ותירוצם אינו מובן והנלענ"ד דהרא"ש הקשה מאי מהני רוב מצויים א"ש מומחים נימא סמוך מיעוטא דאינן מומחים לחזקת איסור דבהמה ותירץ דהוי מיעוטא דמיעוטא לפ"ז י"ל דגם הוי רובא דמומחים אלא דלא הוי מיעוטא דמיעוטא וממילא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה.
והנה מוצא הדין דסמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן יסורו מסוגי' דיבמות (דף קי"ט) רבא אמר רישא חזקה ליבום וכו' ופירשו רבוואתה ז"ל דרבא אמר דרישא וסיפא ככ"ע בין לר"מ ובין לרבנן דברישא גם לרבנן לא תנשא דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש היטב וא"כ לשינויא דסתמא דהש"ס שם אלא מחוורתא דמתני' ר"מ מבואר ההיפוך דס"ל דלרבנן דר"מ ל"א כלל סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז מיושב דרב אשי לשיטתו דהוא סידר סתמא דגמרא כמ"ש תוס' חולין (ד' ג' ע"ב) דס"ל ביבמות דלרבנן דר"מ ל"א סמוך מיעוטא לחזקה מש"ה גם במומר לא בעי' דיודעים בו שהוא מומחה אבל לפי ההלכה דקי"ל כרבא ביבמות דגם לרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא ס"ל להרמב"ם דבמומר דלא הוי מיעוטא דמיעוטא בעי' שיודעים בו שהוא מומחה לפ"ז מיושב היטב קושי' תו' דהכי פרכי' דרבא הו"ל לאוקמי הך דהכא במומר והיינו דרבא לשיטתיה דס"ל דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וממילא במומר בעי' שיודעין בו שהוא מומחה הו"ל לאוקמי דהכא במומר כדי דנרויח וכולן ששחטו די"ל דמיירי במומר ובד"א שיודעים בו שהוא מומחה וכנ"ל ועלה משני דרבא לדבריו דאביי קאמר והיינו דאיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכה"ג וא"כ מפורש יוצא להלכה דינא דהרמב"ם דבמומר בעי' דיודעים בו שהוא מומחה ומיושב ג"כ קושי' תוספות ריש חולין ד"ה שמא יקלקלו דגם לרבא וכולן ששחטו קאי על מומר ובלא בדקו אחריו אם הוא מומחה ודו"ק:
(שם בהג"ה) מי ששחט והוציא טריפה כו'. נלע"ד אם בעוד שלא הוציא הבהמה מתחלה בחזקת כשרות. באו עדים דשחט שלא כהוגן והוא מכחיש אותם דשחט כהוגן. בזה לא נפסל. דיש לומר דאינו רוצה להאכיל טריפות. אלא כיון דיודע דאין מתירים על פי דבורו כיון דעדים מכחישים אותו מש"ה הכחיש אותם להחזיק עצמו לאומן שלא קלקל בשחיטתו ואלו לא באו העדים באמת לא היה אומר על הבהמה שהיא כשרה ובפרט באם בתחלה בא ע"א ששחט שלא כהוגן והכחיש אותו דשחט כהוגן ואח"כ בא עוד עד אחד ומצטרף עם הראשון שמעיד שלא שחט כהוגן. לשיטת המהרש"ל דבע"א בהכחש הבהמה אסורה י"ל דהא דהכחישו כיון דידע דאין מתירין עפ"י דבורו כיון דיש ע"א המכחישו מש"ה הכחיש אותו שלא יצטרך לשלם אם הוא בשכר דלגבי ממון הוא נאמן נגד העד:
(סעיף ד) נאמן לומר. ע' בט"ז והש"ך דבעי' פלוגי מומחה וק"ל דבפלוני שחט לי סתם תסגי כיון דמאמינים לו דפלוני שחט שוב דנין על אותו פלוני דהוא מהרוב מצויים א"ש מומחים הם ודע דלענ"ד דאינו מותר זה רק בבהמה שחוטה בידו ואמר פלוני מומחה שחט לי זה בזה שייך לומר דמרתת ול"א שמא בהמה אחרת שחט לו אותו מומחה אבל לא בהמה זו דמ"מ מרתת אולי ישאלו לפלוני ויראה לו אותה בהמה ויכיר בטב"ע שאינה זו ששחט אבל בחתיכת בשר בידו ואמר שזהו מבהמה ששחט לו פלוני מומחה לא מהני דשמא באמת שחט לו אותו מומחה איזו בהמה אבל זה הבשר לאו ממנה הוא ול"ש דמרתת כיון דא"א להתברר:
(סעיף ה) לחלל שבת בפרהסיא. בתשב"ץ ח"ג ענין מ"ג ומ"ז כתב דמחללי שבת ליתא אלא בעבודת קרקע וצל"ע הנה במחלל שבת במלאכה דרבנן אי הוי מדרבנן כמומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה מדרבנן נחלקו בזה האחרונים דעת הב"ה דהוי מומר והפר"ח בק"א חלק עליו והנלענ"ד הנה בתוס' חולין (י"ד ע"א) העלו דאף בשוחט במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשירה דמשום פ"א לא נעשה מומר. ויעויין בחי' הר"ן חולין שכתב בשם תוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששוחט לע"א או בשבת בפרהסיא לא נאסרה שאינו נעשה מומר אלא עד גמר השחיטה וראיה לדבר מפ' או"ב דאמרי' ראשון לשולחנו והשני לע"א חייב משום או"ב ואם איתא דשחיטה הראשונה שחיטת מומר חשבי' לי' אמאי מחייבי רבנן והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי משמע דלאו שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך ויש דוחים דלא דמי שבת לע"א דבשוחט לע"א דאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה הדין הוא דנכשיר שחיטתו הראשונה דנעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא הלכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור אלא שדוחי' עוד דאפשר דשחיטת מומר נהי דמתסרה באכילה מ"מ לא הוי כשחיטת ע"א לטמויי במשא דמ"מ אינו כע"א דהרי קדושיו קדושין. ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיטה ראשונה מ"מ מחייב לרבנן משום או"ב דשחיטה שא"ר מקרי שחיטה כיון דמטהר משום נבילה עכ"ל והנה אע"ג דדחה הר"ן הסברא הראשונה בב' ידים. מ"מ מצינו פה קדוש אומר כן הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת דכתב להדי' דבמזיד שחיטתו אסורה דבתחלת שחיטתו נעשה מומר ע"ש:
ונמצא למידי' דג' שיטות בזה. דעת הרמב"ם דבשוהט בפרהסיא בשבת הוי שחיטת מומר דבתחלת שחיטה נעשה מומר ודעת הר"ן דשחיטתו כשירה דלא נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל ודעת הסברא האחרונה בר"ן הנ"ל ויכונה בדברינו בשם יש דוחים דבשחיטה הראשונה בין בע"א ובין בשבת הוי שחיטת מומר ואסורה באכילה ואינו מטמא במשא. ויש בזה צד חומרא דהשחיטה הראשונה דשבת אסור באכילה וצד קולא דאף שחיטתו שניה אינו מטמא במשא גם למדנו מדברי הר"ן אלו דהיכי דמטמא במשא משום נבילה לכ"ע לא הוי שחיטה דהוי כנחירה. אבל היכא דמתסרא באכילה ואינו מטמא הוי בכלל שחיטה שא"ר דאפלגו בי' ר"ש ורבנן והנה לכאורה ראיה ברורה להפר"ח הנ"ל דמשום חילול שבת דרבנן לא מקרי מומר ממה דהעלה הר"ן דשחיטתו הראשונה דשבת בפרהסיא דמותר דלא הוי מומר עד גמר שחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל והא מ"מ מקלקל הוי איסור דרבנן אע"כ ברור דס"ל להר"ן דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר.
ומדברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל אין להביא ראיה בהיפוך די"ל דס"ל דתחלת שחיטה הוי מלאכה דאורייתא דהוי מקלקל ע"מ לתקן אמנם נ"ל ראיה ברורה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן דהוי מקלקל. וע"כ הא דהוי מומר בתחלת שחיטה היינו במלאכה דרבנן הוי גם כן מומר כדעת הב"ה הנ"ל ומתחלה נאמר מה דיש לתמוה לכאורה באמת על סברת היש דוחים הנ"ל מסוגיא דב"ק (ע"א) דפריך הש"ס אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא וכו' לוקמי בטבח בפרהסיא במזיד דאסורה באכילה ואינו מטמא במשא והוי בכלל שחיטה שא"ר מש"ה מחייב ר"מ ורבנן פטרי אע"כ ברור דשחיטת מומר מטמא משום נבילה והוי כנחירה ושפיר פריך לא מיבעיא לדעת הר"ן דגם בשבת בשחיטה הראשונה לא נעשה מומר ומותר באכילה אלא אף לשיטת הרמב"ם דהוי שחיטת מומר. מ"מ פריך שפיר כיון דמטמא במשא והוי כנחירה גם לר"מ לא להוי שחיטה אע"כ דמיירי בצנעא ושפיר פריך דשחיטה ראויה היא אבל לומר דשחיטתו הראשונה הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא בודאי התמי' קיימת דלוקי בטבח בפרהסיא ולר"מ הוי שחיטה כמו כל שחיטה שא"ר והוא לכאורה תמיה גדולה ועצומה ולכאורה מוכח כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהרי באמת צריכים להבין להר"ן הנ"ל דבתחלת שחיטה הוא מקלקל הא הוי מקלקל ע"מ לתקן וצ"ל עפמ"ש תוס' בשבת (ק"ו ע"א) ד"ה חוץ מחובל. ותוכן דבריהם דלר"י גם לר"ש מקלקל גמור בחבורה פטור ולא מחייב רק בחובל וצריך לכלבו ולר"י גם בזה פטור וע"ז כתבו לחלק לר"י בין חובל וצריך לכלבו ובין כל שוחט דעלמא בב' אופנים או דבחובל וצריך לכלבו פטור דאין דרך לחבול בשביל כלבו. משא"כ בשוחט. או דבחובל וצריך לכלבו אין התיקון מיד בשעת הקלקול אלא לאחר מכן דלאחר שנעשה החבורה בא הדם משא"כ בשוחט מיד בשעת קלקול בא התיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ.
ולפ"ז אם נדון על תחלת שחיטה לחייבו תליא בב' תירוצים אלא דלפי תירוץ הא' חייב כיון דהדרך כך לעשות תחלת שחיטה בשביל סופו אבל לאידך תירוצא דבעינן התיקון בשעת הקלקול ממילא בתחלת שחיטה דעדיין לא בא התיקון דהא עדיין לא יצא מידי אמ"ה עד גמר השחיטה הוי כמו חובל וצריך לכלבו דפטור וא"כ י"ל דזהו טעמא דהר"ן דס"ל כסברא ב' דתוס' הנ"ל ובהיות שכן אם נימא כשיטת הר"ן הנ"ל עדיין יקשה על פירכת הש"ס לוקי בטבח בפרהסיא ור"מ מחייב דלא הוי שחיטת מומר כיון דלא מחייב עד גמר שחיטה דמקודם לכן הוי מקלקל ורבנן דפטרי הא אוקימנא מאן חכמים ר"ש. ור"ש לשיטתי' דמחייב בחובל וצריך לכלבו א"כ מכ"ש דמחייב בתחלת שחיטה ונעשה מומר קודם גמר שחיטה והוי שחיטת מומר אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם דאף לדידן הוי שחיטת מומר ומדמחייב ר"מ ע"כ לא מיירי בפרהסיא ושפיר פרכינן ולפ"ז יהא מוכח דאפי' מדאורייתא השחיטה אסורה דמיד בהתחלת השחיטה הוי מלאכה דאורייתא דאם נימא דהוי רק מומר מדרבנן דמקלקל הוי מלאכה דרבנן עדיין לא יתיישב סוגיא דב"ק הנ"ל דהא לענין ד' וה' אזלינן בתר שחיטה דאורייתא בדפרכינן התם אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי וא"כ עדיין יקשה דלוקי בטבח בפרהסיא ולר"מ דמקלקל בחבורה פטור הוי רק מומר דרבנן וחכמים דהיינו ר"ש לשיטתיה הוי מומר דאורייתא. אע"כ דגם לדידן הוי מומר דאורייתא וכיון שכן ממילא מוכח לכאורה כסברא א' של תוס' בשבת הנ"ל דחובל וצריך לכלבו דפטור משום דאין דרך וכו' דאלו לסברתם הב' מהראוי דלא יהיה מומר דאורייתא בתחלת שחיטה כיון דאין התיקון בא מיד וכנ"ל:
אמנם מ"מ אין להקשות מזה על סברא ב' של תוס' רנ"ל ברור דכל הויכוח של הר"ן הנ"ל אם הוי מומר בתחלת שחיטה או לא זה רק לפ"מ דנקט הר"ן בטעמא דשחיטה ראשונה לא הוי שחיטת מומר משום דאין נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה ונגמר השחיטה בהכשר מש"ה בשחיטה בשבת אם נעשה מומר בתחלת שחיטה הוי הגמר ע"י מומר וכשחיטה אחרת דמי. אבל למה דנקטו תוספות בחולין דבפעם א' לא נעשה מומר ולפי ראייתם מההיא דב' אוחזים מבואר דס"ל דמה שישחוט אח"כ ג"כ לא נאסר וע"כ הטעם דלא מקרי מומר אלא ברגיל בכך ומועד לעבור א"כ בודאי דשחיטת שבת בפרהסיא אף אם מהתחלת שחיטה הוי מלאכה גמורה מ"מ לא מקרי בשביל זה רגיל בכך ולומר כיון דבכל פורתא ופורתא מחלל שבת הוי כעושה פעמים רבות לא נ"ל דמכל מקום כל כוונתו רק למעשה שחיטה זה בפעם א' ולא מקרי מועד לעבור בכך וזהו נ"ל ברור כשמש בעזה"י וא"כ שפיר י"ל דחובל וצריך לכלבו דפטור דהטעם דאין התיקון מיד ובאמת גם בתחלת שחיטה הוי מקולקל ומ"מ לא הו"מ הש"ס לומר דמיירי בטבח בפרהסיא דאף לר"ש דמקלקל בחבורה בחובל וצריך לכלבו חייב ונעשה מומר בתחלת שחיטה מ"מ לא מקרי שחיטת מומר דאפי' מה שישחוט אח"כ מותרת ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדעת תוספות הנ"ל עפי"מ דתמהו תוס' בכתובות (דף ל"ד) לשינויא דהש"ס כי קפטרי רבנן אשארא אמאי נקט כלל טבח בשבת הא ר"מ דמחייב בשחיטה שא"ר ק"ו בשחיטה ראויה.
ונ"ל ליישב די"ל דהברייתא מלתא דפסיקא נקט דחייב בכל ענין אף בטבח במזיד ובפרהסיא וא"כ אי הוי תני טבח לע"א לחוד הו"א דוקא בזה כיון דממילא ע"כ מיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה מש"ה לא הוי שחיטת מומר דכיון דלא הוי מומר רק עם הגמר כבר נעשה השחיטה בהכשר משא"כ בטבח בשבת ס"ד לומר כיון דבתחלת השחיטה נעשה מומר מפסלא השחיטה משום שחיטת מומר לזה קמ"ל דמ"מ חייב ד' וה' והיינו משום דבפ"א דאינו רגיל בכך אינו נעשה מומר וכ"ז לשיטת תוס' חולין אבל לפי"מ דנקטו הראשונים דרק אותה שחיטה מותרת ומטעם דנעשה בהכשר קודם שנעשה מומר ממילא מוכח מכח פירכת הש"ס מדלא מוקי בטבח בפרהסיא היינו דגם לדידן הוי מומר וכנ"ל ומדמחייב ר"מ מוכח דמיירי בצנעא ישאר קושי' תו' דלמ"ל דנקט טבח בשבת וק"ל:
אמנם נלע"ד ליישב קושי' תוס' באופן אחר ובהקדם סוגי' דסנהדרין (ע"ד ע"א) הבא במחתרת וכו' והלכתא דשדינהו בנהרא ועי' הרמב"ן במלחמות שם דדוקא בשיבר בעורו במחתרת אבל ביצא ואח"כ שיבר חייב דבשעה ששברה לא הוי קלבד"מ וכן בגונב כיס מיידי דשלשל ידו ועשאו קטפרס וקיבל וזרקו מיד אבל בזרק לאחד מיכן חייב דבשעה שזרקו לא הוי קלבד"מ ועי' בב"ח חוה"מ (סי' שנ"א) שכתב דגם דעת הרמב"ם כן ודייק כן מל' הרמב"ם פ"ג מהל' גניבה דכתב או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציא מרשות בעלים שהיא רה"י לרה"ר ואבדו שם הרי זה פטור דקדק למנקט ואבדו שם היינו מיד אבל לא לאחר מיכן ע"ש וזהו ג"כ דעת תוספות בב"ק (דף ע' ע"ב) ד"ה כמאן כרע"ק ע"ש.
והנה בדרישה סימן הנ"ל כתב דמדכתב הטור גבי מחתרת בשם הר"ר ישעיה דבעינן דוקא שיבר בעודו במחתרת ולא כתב מקודם גבי גונב כיס דבעינן השליכו מיד ע"כ דס"ל לחלק דדוקא במחתרת דמיד שיצא ממחתרת אזדאי לחיוב מיתה דעתה אסור להורגו ול"ש תו קלבד"מ משא"כ בגונב כיס דחיוב מיתה ע"י חילול שבת עוד עליו קאי ולא פקע מיניה מש"ה אף בשדינהו אחר מיכן פטור ויעוין בדרישה (בסי' ש"ן) בההיא דכתב הטור שם גנב ומכר בשבת אם נעשה המכירה באיסור כגון דא"ל עקוץ תאינה וכו' פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד וכן טבח בשבת ולע"א פטור וכתב עלה בדרישה דהא דלא כתב רבינו בזה ג"כ דמיתה ותשלומים באים כאחד משום דבאמת אין באים כאחד דמיד ששוחט סימן א' נתחייב מיתה אלא דמ"מ פטור כיון דנתחייב מיתה באותו מעשה בתחלה לא מחייב תו ממון על אותו מעשה וכדמוכח סברא זו בסי' שנ"א (והיינו כדבריו הנ"ל גבי גונב כיס) ע"ש ודברי הדרישה תמוהים לכאורה דאם מדברי הטור בטבח בשבת יהיה מוכרח דאף דנתחייב בתחלת שחיטה לא מחייב ממון א"כ יקשה מזה על סברת הרמב"ן הנ"ל בגונב כיס דהא הך מלתא דטבח בשבת דהוי קלבד"מ הוא סוגיא ערוכה ואיך יתיישב זה לשיטת הרמב"ן ורציתי לדחוק בכוונת הדרישה דלהרמב"ן י"ל דס"ל דלא נתחייב מיתה עד גמר שחיטה דמקודם הוי מקלקל כדעת הר"ן הנ"ל ורק מדקדוק לשון הטור דלא כתב גם בטבח בשבת דאיסור מיתה ותשלומין באין כאחד ע"ז בנה יסודו דס"ל להטור דלא הוי מקלקל דאין באים כאחד ומ"מ פטור מתשלומין.
אמנם מלבד דדחוק ורחוק לומר כן בכוונת הדרישה דמבואר בלישנא דמפשט פשיט ליח זה דנתחייב בתחלת שחיטה גם אינו מספיק ליישב שיטת הרמב"ן דיקשה מסוף הסוגי' דב"ק הנ"ל דפריך מי מצית מוקמית מתני' כר"מ וכו' מכלל דבכולהו מתני' מודה וכו'. ובזה יקשה הא לר"ש לשיטתיה דסבר בחובל וצריך לכלבו דחייב וממילא גם בתחלת שחיטה חייב וכמש"כ לעיל א"כ מש"ה מחייב בטבח ביה"כ דכבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה ולזה אחרי המחילה אלף פעמים מכבודו הגדולה של הדרישה זצ"ל נלע"ד דטבח בשבת לא דמי לגונב כיס דדוקא בגונב כיס דלאחר שהוציא לרה"ר שוב אינו מחלל שבת והחיוב מיתה רק על מה שעשה כבר מש"ה חייב בהשליכו לאחר מיכן דעל מעשה השלכה זו אינו חייב מיתה כלל וה"נ כוונת התוס' בב"ק ד"ה כמאן כרע"ק דמיד שבא לאויר החצר ונתחייב משום קלוטה ומה שיורד אח"כ החפץ לקרקע החצר אין בזה חיוב שבת כלל דכבר נח מקודם ברה"י משא"כ בטבח בשבת דאף דנתחייב מיתה בתחלת שחיטה מ"מ גם על הגמר חייב מיתה דהוא ג"כ חובל ואף דלא אתרו ביה שנית מ"מ הוי חייבי מיתות שוגגי' דקיי"ל דפטור וסברא זו הובאה בהקדמת הפ"י לכתובות בחידושי הגאב"ד דק"ק גלוגא זצ"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש ונכון בעזה"י:
אמנם יש לעי' במ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' גניבה טבח ביה"כ והתרו בו פטור דאינו לוקה ומשלם בזה יקשה הא כבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה והוי הגמר בלי התראה דקיי"ל חייבי מלקיות שוגגי' חייבים בתשלומין וא"כ יתחייב ד' וה' על הגמר למה דכתב הב"ח בדעת הרמב"ם דאזיל בשיטת הרמב"ן בגונב כיס ודאי בפירכת הש"ס מכלל דכולה מתני' מודה ר"ש שפיר כתבנו דהרי כל הסוגי' אזיל אליבא דר"ל דחייבי מלקיות שוגגי' פטורי' מתשלומי' ולדידי' קיימא סברתנו דגם בשעת הגמר חייב מלקות אבל לדינא על הרמב"ם יקשה כנ"ל:
ולזה מוכרח לענ"ד בהחלט דעת הרמב"ם כדעת הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולא מחייב מיתה עד הגמר וא"כ יקשה איך כתב הרמב"ם בפי' המשניות דשוחט בפרהסיא בשבת דשחיטתו אסורה דבתחלת שחיטה נעשה מומר הא הוכחנו דהוי מקלקל אע"כ דטעמא דהרמב"ם דמ"מ מקלקל הוי מלאכה דרבנן והוי מומר מדרבנן והיינו כדעת הב"ה הנ"ל דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי מומר מדרבנן ושחיטתו אסורה ולפ"ז י"ל קושי' תוספות דכתובות הנ"ל דהנה אף דמשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה מ"מ למה דמסקי' גבי שור הנסקל שמסרו לשומר ממילא ה"נ יש לאוקמי ההיא דטבח לע"א בכה"ג וא"צ לאוקימתא דבגמר זביחה עובדה דאף דנאסרה מתחלת שחיטה מ"מ כיון דיכול לומר הרי שלך לפניך כדמוכח בשור הנסקל דקודם גמר שחיטה יכול לומר הש"ל והוי גורם לממון וכיון שכן י"ל דאי הוי נקט רק טבח לע"א לא היינו מוכרחים לאוקמי בטובח ע"י אחר דיש לאוקמי בהיפוך באומר דרק בתחלת זביחה עובדה ומש"ה לא הוי קלבד"מ דבשעת הגמר דאתי עלה חיוב ממון ליכא כאן חיוב מיתה. וכההיא דגונב כיס הנ"ל וממה דלא הוי שחיטת מומר ליכא למידק דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה די"ל דמיירי בשוגג. וא"כ לא היה נשמע הדין דטובח ע"י אחר חייב ד' וה' לזה נקט טבח בשבת דבזה בודאי חייב מיתה גם בשעת הגמר והוי קלב"מ ומוכח דמיירי בטובח על ידי אחד ומעתה שבררנו בעזה"י דדעת הרמב"ם בזה כהר"ן דבתחלת שחיטה ליכא חילול דאורייתא דהוי מקלקל ורק שחיטתו אסורה מדרבנן דמדרבנן הוי מומר.
וצריכין אנו ליישב מה דהקשינו לעיל דמאי דפרכינן שחיטת שבת שחיטה ראוייה דלמא מיירי בפרהסיא ולר"מ לא הוי רק מומר מדבריהם ור"ש לשיטתי' דמקלקל בחבורה חייב הוי שחיטת מומר דאורייתא נראה לעניות דעתי לפי מ"ש הב"ש (סי' קמ"א סקמ"ז) דמומר לאו בר שליחות הוא כמו ע"א ושכן משמע מהרמב"ם ע"ש וכ"כ ג"כ במג"א (סי' קפ"ט) וא"כ י"ל דליכא לאוקמי בטבח בפרהסיא כיון דע"כ מיידי בטובח ע"י אחר וכיון דמיד בתחלת שחיטה נעשה מומר מדבריהם שוב בטלה השליחות ואינו חייב על הגמר ואף שכתבנו דלענין ד' וה' תליא בדאורייתא כדמוכח מפירכת הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן וכו' לעד"נ דדוקא לענין שחיטה ראוייה בזה הסברא דכל שהשחיטה עושה פעולה להוציא מידי איסור דאורייתא מקרי שחיטה ראוייה וכן לענין שחיטת מומר כיון דמ"מ הואיל השחיטה דאינו מטמא מדאורייתא שם שחיטה עליו ולא שם נהירה עליו משא"כ בענינים אחרים כל דלא נתקיים הענין מדרבנן ממילא פטור מהממון ועי' במל"מ דפ"ז מהל' תרומות וא"כ י"ל לענין שליחות אף במקום דהוי רק מומר מדרבנן בטלה השליחות ולא מתחייב בד' וה' וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דאיירי בצנעא ושפיר פריך ולפ"ז אפשר דבזה מיושב ג"כ תמיהתנו על היש דוחים הנ"ל די"ל ג"כ הכי דאף דלא ס"ל בזה כהרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה מ"מ י"ל כיון דלדידהו דגם באותה שחיטה נעשה מומר הרי דס"ל כיון דהכשר שחיטה ועשייתו מומר בהדדי קאתי מקרי שחיטת מומר ה"נ י"ל לענין שליחות כיון דבאותו שליחות באותו מעשה בגמר השליחות נעשה מומר הוי בכלל אין שליחות למומר. וכעין זה כתבו תוס' כתובות (דף י"א) בגר קטן כיון דבאותו מעשה השליחות נעשה ישראל אינו בכלל אין שליחות לנכרי ה"נ י"ל בהיפוך דאם באותו מעשה נעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר ועדיין יש לפקפק כיון דהם סוברים דאין שחיטת מומר משוה נבילה ואינו בכלל ע"א י"ל דג"כ אינו בכלל ע"א לענין ביטול שליחות ויש לחלק עכ"פ להרמב"ם י"ל כנ"ל. היוצא לנו מדברינו בעזה"י דדעת הר"ן דמשום חילול שבת דרבנן לא הוי מומר ולהרמב"ם הוי מומר:
(ש"ע) חוץ משתים אלו. זהו מדברי רי"ו ובפשוטו ההוכחה דאל"כ אלא דמומר לכה"ת היינו בדוקא על כל התורה הא בלא"ה הוי מומר משום עבודת כוכבים או שבת אע"כ דמומר לכה"ת היינו חוץ משתים אלו ומ"מ קשיא לי דלמא מומר לכה"ת היינו אף על שבת חוץ מעבודת כוכבים אלא דלא היה בפרהסיא דמשום שבת לחוד לא הוי מומר כיון דאינו בפרהסיא:
(סעיף ו') ולהרמב"ם צריך. תמוה לי דא"כ איך אמרי' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל לדרבא הא אף אם לא ס"ל לדרבא מ"מ ע"כ ס"ל דמומר לדבר א' אם אינו לאותו דבר דמותר עכ"פ ע"י בדיקת סכין דהא להדיא קתני בברייתא ואפילו מומר וא"כ אם נימא כהרמב"ם דבמומר לדבר א' בעינן ג"כ בדיקת סכין עדיין לוקי למתני' בהכי הכל שוחטין ואפי' מומר לדבר א' בד"א בבודק סכין וכו' וצע"ג:
(ש"ך סקכ"ג) אבל נראה דגם דעת הרשב"א וכן העלה הט"ז דבעומד ע"ג ל"צ שיהיה מומחה וביוצא ונכנס בעינן לידע שהוא מומחה לפ"ז קשה לי לרבא דמוקי בכותי ויוצא ונכנס ומסקי' דוכולן ששחטו כו' קשיא אמאי לא מוקי ברויחא הכל ואפילו כותי ביוצא ונכנס בד"א ביודעים בו שהוא מומחה אבל בסתם לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתי' קמן ואחרים רואים שחיטתו כשירה ועיין:
(שם סקכ"ד) דא"צ בדיקת סכין. הר"ן בחידושיו כתב די"ל דבאמת דכותי בעי בדיקת סכין ובזה מרווחנא ליישב קושי' הש"ך סקכ"ב דאמאי לא קאמר כולהו כאביי ורבא לא אמרו קסבר כת"ק דרשב"ג דעדיין קשה דלוקי בכותי ועומד ע"ג או יוצא ונכנס בד"א בבודק סכין ונותן לו ואם לא בדקו בודקים סכינו אח"כ:
(סעיף י"ח בהג"ה) שחיטת קוף פסולה. עי' מנ"א (סי' קנ"ט סקי"ד) שהקשה דהכא סתם דקוף פסול ואלו התם לענין נטילה מביא ב' דעות ומכשיר בדיעבד ולפי תירוצו דהכא דהוי דאורייתא אזלינן לחומרא א"כ יהיה הדין דאסור רק מספק ולענין או"ב אסור לשחוט בנו אחריו ולענ"ד מעיקרא לא קשה מידי דאף אם בנט"י מכשירים דמקרי כח גברא מ"מ הכא אינו בר זביחה והוי כשחיטת נכרי וברור בעזה"י: