באר היטב על יורה דעה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה ב |

סימן ב[עריכה]

סעיף א[עריכה]


(א) נבלה: ומותרת בהנאה. ב"י.


(ב) קטן: וכתב הש"ך אפילו יודע לאמן את ידיו והוא מומחה.


(ג) תושב: היינו שקיבל עליו ז' מצות כמ"ש הטור סי' קכ"ד. וכתב בש"ך דלכ"ע הוי נבילה מדאורייתא ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסימן ד' ובמ"ש שם.

סעיף ב[עריכה]


(ד) סכין: דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכתב בה"י דבזמנינו מי שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל וכ"ש שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו. ומי שעשה דבר זה בכלל מומר יחשב.


(ה) משחיטתו: וכתב בט"ז וש"ך אם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף דלא עדיף מישראל דשמא בעור נפגמה אלא כי פליגי באם שבדק לו הסכין והוא הולך לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יבא הסכין לפנינו דהוי כמו נאבד הסכין דאז מותר וכן הלכה דאזלי' לקולא.


(ו) עצמו: וכתב הש"ך ואפי' לא יאכל הוא ממנו תחלה.


(ז) שחיטה: וכתב בש"ך דצריך לבדקו קודם שיתן לו לשחוט ואין סומכין על בדיקתו לבסוף ואף בדיעבד יש לאסור אם אינו יודע בבירור שהוא מומחה.


(ח) בסוף: וכתב הש"ך בתנאי שלא היה לו כל כך פנאי לילך אחר סכין.


(ט) סמך: דאלו שכח ולא בדק איסורא קאכיל. משא"כ ר"ס דלעיל דמותר ליתן על סמך אח"כ דהתם אפילו ישכח ולא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.


(י) בסוף: וכתב בש"ך דזה כלל גדול דאין לסמוך על בדיקה דלבסוף במקום שאם ישכח ולא יבדוק יהיה אסור. והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואין שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח דלפי זה אף אם יבדוק הסכין לא יתנו לו בפני הרואין אא"כ יחזור ויבדוק לפניהם או יאמר בפני הרואין בדקתי הסכין זה. והא דאסור ליתן לו אף כשכשר עע"ג הטעם הוא משום דלא מירתת שמחזיק עצמו בישראל.


(יא) משחיטתו: וכתב בש"ך וכל זה לא איירי אלא כגון זה שאינו ברור הדבר שהוציא טריפה מתחת ידו כגון שהעיד עד אחד אבל בלא"ה פשיטא דמעבירין אותו.

סעיף ג[עריכה]


(יב) נאמן: והטעם איתא בש"ך מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שהרי הוא חשוד על השבועה. ובט"ז הקשה ע"ז שהרי בחושן משפט סי' ל"ד פסק המחבר דאין פסול לעדות אלא באם עבר עבירות שיש בה מלקות וקשה למה לא אמרינן כן בכל העבירות אע"פ שאין בו מלקות מפני שמושבע ועומד מהר סיני ועבר על השבועה עכ"ל. ונ"ל דלא קשה מידי דה"פ שהרי מושבע ועומד לשחוט בסכין יפה וא"כ יהא נאמן אף בלא שבועה אלא ע"כ מאחר שאוכל נבילה הוי כחשוד לאותו דבר א"כ אף בשבועה אינו נאמן מאחר שהוא חשוד לאותו דבר.

סעיף ד[עריכה]


(יג) נאמן: וכתב בש"ך היינו בשידעינן שהסכין יפה היה עמו כששחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו סכינים אצלו אינו נאמן אם היה לו פנאי ללכת להביא סכין אחר וע"ל סעיף ב' וגם מה שכתב המחבר בלשונו ואומר שביפה שחט הוא לאו דוקא אלא דמהמנינן ליה בסתם אפי' אינו אומר כלום אלא משום דכל היכי דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן כ"כ בפרישה. ולפי מ"ש לקמן ס"ק י"ד דבמומחה צ"ל מומחה פלוני א"כ אומר דוקא.


(יד) לי: כתב בש"ך דוקא צריך לומר מומחה פלוני ואין חילוק בין בהמה לעוף ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי ודלא כהב"ח. וגבי בשר בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתי ודוקא שהיה מצוי בשר שחוטה בו ביום כל כך בזול כמו בשר נבלה.

סעיף ה[עריכה]


(טו) בפרהסיא. היינו בפני עשרה אנשים ישראלים. גם צריך שיחלל כמה פעמים בפרהסיא אבל בפ"א לא. משמע מדברי התוס' בעירובין דף ס"ט ע"א אפילו עובר עבירה שהיא איסור דרבנן מקרי מחלל שבת אם עובר בפני עשרה ישראלים ועושה כן כמה פעמים בה"י ע"ש ועיין בפ"ח בק"א שחולק. טבח שיצא טרפה מתחת ידו כשר לכתוב הגט אפילו אוכל נבלות להכעיס אפי' מחלל שבת בצינעא. רדב"ז ריש פ"ה. ועיין משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה. כתב הרשב"א גר שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל הוא ושחיטתו כשירה. כתב בס' ח"י סי' קפ"ה למכור נבלות למומר וכל דכוותי' יש להחמיר לכתחילה (אף דאי"ל בלא"ה כצ"ל|(?)גם העוקב ומסרסר לו זונה. משא"כ המזווג בעובדי כוכבים דאין איסור והרמב"ן עשה לעובדת כוכבים רפואה שתלד. עיין תשובת הרשב"א סימן ק"ץ וקס"ד. מ"מ יש לו קבלה מפי גדולים המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במה שכתוב לא תתחתן בם וגו' כי יסיר וגו'.


(טז) כעובד כוכבים: וכתב בש"ך דמומר להכעיס אפילו בפעם א' הוי כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה מדינא. ואפילו נמצא סכינו יפה דמועד לנבלה בידים. רש"ל. ועיין לקמן סימן קנ"ח דמומר להכעיס הוי כאפיקורוס ואפיקורוס שחיטתו נבלה ובמומר לעבודת כוכבים אפילו בצינעא אפילו רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אם חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר דאין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן סי' ד' וכן משום שוחט בשבת כדלקמן סימן י"א.

סעיף ו[עריכה]


(יז) צריך: דהיכא דלא בדקו לו סכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו פסולה. וכתב בש"ך ולא דמי לסעיף א' גבי נגנבו תרנגוליו דמותר משום דהתם אפשר לומר אע"פ שחשוד על הגניבה מ"מ שמא נתן לשחוט לאחר וכתב ט"ז דלפי טעם זה הוי ספק ספיקא שמא הוא נתן לאחר לשחוט ואת"ל שהוא שחט שמא בדק הסכין תחלה יפה עכ"ל.


(יח) להרמב"ם: ופי' הש"ך דמומר מיירי שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ואינו מועד עיין בחושן משפט סי' ל"ד.


(יט) לכך: ועיין לקמן סי' קכ"ו מדינים אלו.

סעיף ז[עריכה]


(כ) כשר: כתב בש"ך והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הוי מומר לערלות ב"י.

סעיף ח[עריכה]


(כא) האידנא: לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם.

סעיף ט[עריכה]


(כב) אסורה: כתב בש"ך אפי' אוכל כזית מזה הבשר.


(כג) גביהם: כתב בש"ך ואם אין ישראל רק יוצא ונכנס אז צריך להיות ג"כ שיהא מומחה. דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזה אסור לישראל דלירתת מיניה.


(כד) סכין: והקראים בזמן הזה שחיטתן אסורה אפי' כשישראל עע"ג וראה ששחט יפה תשובת ר' בצלאל סי' ג'.


(כה) כמומר: וכתב הש"ך כמומר לכל התורה כולה ולא כט"ז שפסק דלא הוי אלא כמומר לתיאבון ובה"י מחלק דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי בדיעבד שחיטתו כשירה. אבל מסור שמוחזק לכך שחיטתו פסולה אפילו דיעבד. ופר"ח בקונטרס אחרון חולק עליו.

סעיף י[עריכה]


(כו) פסולה: וכתב בש"ך דמשמע אם הכשר שחט הרוב כשר דתו לא מטרפא דלא דמיא לשהייה דפסול אף במיעוט בתרא.


(כז) הקנה: כתב הש"ך אפילו שחט הכשר חצי קנה והשלימו הפסול רובו נמי פסול.


(כח) כשירה: כתב בש"ך אע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טריפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בסוף סימן כ"א וכל זה לדעת הש"ך אבל הט"ז חולק שם ע"ש מיהו בספר נקודות הכסף חולק על הט"ז.

סעיף יא[עריכה]


(כט) פסולה: כתב בש"ך דרוב הפוסקים חולקין על דין זה ופסקו דכשר וסבירא להו דלא דמיא למה שכתב בסימן ה' בשנים שאחזו בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה. אבל הכא דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו די וכשר ומ"מ הב"ח חשש להחמיר כדעת הש"ע.


(ל) קוף: ול"ד לנט"י בא"ח סימן קנ"ט דשם יש מכשירין דנט"י דרבנן. בה"י.