ש"ך על יורה דעה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה א |

סעיף א[עריכה]


(א) וכן המנהג כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפענ"ד דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשרש קע"א דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז.


(ב) ועבדים וכל אדם אפילו אין מכירין וכו' הטור כתב ועבדים משוחררים וכו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המידות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ויאנן בחזקת כשרות וע"כ פי' המתניתין שהביאו התו' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאל"כ אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר אבל אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י ר"ס ב' שדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' שחיטה וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין א"ש מומחים הן וכן נ"ל דעת הדרישה סעיף י' וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בב"י קשיא מאי איריא משוחחרים אפילו אינן משוחחרים נמי כו' (וכן בת"ה הקצר דף ו' ע"ב כ' דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירין אותן שהן כשרים דסתם עבדים אינן כשרים (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דס"ל דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכ"כ לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדים משאר בני אדם ועי' בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סימן קע"ה כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש.


(ג) מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ועי' בב"י.


(ד) שרוב כו' עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן.


(ה) אבל אם הוא לפנינו כו' ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים אותו אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפ"ז כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למרדף אבתריה עכ"ל וק"ל דהא אמרינן בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' ל"ל אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דא"צ לרדוף אחריו והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה.


(ו) אא"כ נטל קבלה כו' והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהם אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הציפורים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו' ומש"ה ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטין אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם.


(ז) ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו' כן למד הרב מתשובת הרשב"א סי' רי"ח שכ' לאסור הכל למפרע ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט על חזקתו ועד עתה ידע והשוה אותם הרב בד"מ דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש) אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע וזה לא כהלבוש עט"ז שהביא שתי דעות בזה ע"ש.


(ח) אבל אם לא נטל כו' הקשה בד"מ מ"ש מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם שרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סימן פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב אבל הכא דוקא רוב מצויים א"ש מומחין הן אבל רוב בני אדם אינם מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב ועוד אפשר דלא דמי דהתם י"ל דלא יצאה מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה משא"כ בשוחט עכ"ל ולפענ"ד דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום וא"כ נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן אבל אם נטל קבלה ע"כ צ"ל דשכח ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות ע"ג טמאות למפרע מיהו בלא"ה לק"מ דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן משא"כ התם דליכא רובא א"נ הכא הוי ס"ס ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל ולפי מ"ש מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמי' אחזקתיה ועד השתא כשר היה וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פ' ג"ה ס"ס ט"ז תשובת מהר"מ כ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקי' ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ וכן הביא הב"י בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב א"ח בשם התוספתא שאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט וניקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר ע"כ ועיי"ל סי' קי"ט.

סעיף ב[עריכה]


(ט) על דבר זה כו' כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל.


(י) ובדין בדיקת הסכין שיתבאר לקמן סי' י"ח עיי"ש.

סעיף ג[עריכה]


(יא) שחיטתו פסולה דכיון שאינו יודע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון שאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש.


(יב) ואפילו אמר ברי כו' פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפילו אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים ובב"ח פירש דה"ק אפי' אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי כו' וא"צ מיהו דינו אמת שכ"כ הר"ן בשם התוס' והכ"מ רפ"ד בשם הפוסקים.


(יג) נאמן כו' כיון שהוא יודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו (ב"י) ולפ"ז ה"ה אפילו שותק ולא אומר כלום דמאחר שיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר לנו ששהה או דרס.


(יד) מתחילת שחיטה עד סופה פי' אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסימן יפה שחט הסימן השני ג"כ יפה אלא חיישי' שמא שהה או דרס בסימן הב'.


(טו) ויש מחמירין כו' וכן משמע בש"ס (דף ג:) גבי הא דמשני דליתיה קמן דליבדקיה וכן דעת הב"ח מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע הלכות שחיטה או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עומדים על גביו וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' אלא דס"ל דהר"ר ברוך בהגהת אשר"י לא ס"ל הכי ולע"ד גם הר"ר ברוך מודה לזה ע"ש.

סעיף ד[עריכה]


(טז) או שנגנבו ל' הטור והפוסקים אע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל סי' ב' ס"ק י"ח


(יז) שרוב ישראל אפילו רוב העיר והשוק עובדי כוכבים וכן אם רוב עובדי כוכבים מצויים שם אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים ואם עובדי כוכבים וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור כ"ז נראה ממשמעות הפוסקים וב"י וע"ל סי' קכ"ט סי"א י"ז יח יט וע' ח"מ סי' רנ"ט ס"ג.


(יח) מצויים וה"ה במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות מהני רוב טבחי' אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין כ"כ הרא"ש ור' ירוחם וכן דעת הב"י וצ"ל שמ"ש בבח"מ סי' רנ"ט ס"ו מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר עכ"ל מיירי בעוף גדול.


(יט) וגם רוב גנבי כו' קאי דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור וכן מוכח באשר"י וב"י וכן משמע בד"מ וע"ל סי' קכ"ט ס"א ובעט"ז משמע שבמציאה צרי' שיהיו רוב השוק ישראל וגם רוב גנבי העיר ישראל שהרי לא הזכיר מקודם אלא המוצא בהמה כו' וכתב אח"כ וגם רוב גנבי העיר הם ישראלים והוא תמוה ואפשר שט"ס יש בדבריו.


(כ) מותרים ומיירי בגווני דליכא למיחש לבשר שנתעלם מן העין וכמו שיתבאר בסימן ס"ג ע"ש.


(כא) באשפה שבשוק כו' הטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם וכתב הב"ח דכשהאשפה פחוט מג"ט לא חשוב אשפה ואינו מוכרח.

סעיף ה[עריכה]


(כב) חרש שאינו שומע כו' נראה דאפי' פקח ונתחרש במשמע וכן כתב הב"ח.


(כג) ושוטה דהיינו כו' כ' הב"י בח"מ ס' ל"ה שאין הכוונה שבפעם א' שעשה א' מאלו נקרא שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה.


(כד) אפילו באחת מאלו כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפי' בא' מאלו אבל אם לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו.


(כה) וקטן כו' דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרין עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן וע"פ זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרי' עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרין עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח.


(כו) אפילו אם רוצים כו' הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדול שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עע"ג מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם א"י לאמן ידיו דאז אפי' דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפענ"ד כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק.


(כז) אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה.


(כח) ויש מחמירים כו' כתב מהרש"ל שם סי' א' דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ.


סעיף ו[עריכה]


(כט) שחיטתו כשרה דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן ר"ס י"ט ועמ"ש שם.

סעיף ז[עריכה]


(ל) אם הוא מומחה הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמועינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה וזה פשוט לפע"ד והב"ח כתב בקונטרס אחרון דכיון דאינו מדבר אינובכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחין הן ולא ידעתי למה יגרע חזקתו משאר בני אדם הא אמרינן ריש פ"ק דחגיגה(דף ב:) דהרי הוא כפקח לכל דבר ונתבאר בח"מ סי' רל"ה ותו אמרינן התם (חגיגה ג.) למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הני תרי אלמי כו' דאשתכח דהוי גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה ש"ס ומסיק דגמר גם מ"ש ממדבר ואינו שומע גם מדברי הדרישה שבסמוך מבואר דהוא בכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ובדרישה תירץ משום דחרש המדבר ואינו שומע אפילו מומחה אינו שוחט לכתחלה ובדיעבד אפילו הוא לפנינו הוי כאינו לפנינו שא"א לבדקו כיון שאינו שומע ושחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וא"כ לא נפקא לן התם במומחה מידי עכ"ד ותימא שהרי אפשר לבדקו ע"י כתב וכדרך שבודקין אותו לגיטין ולמתנות וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ה וא"ע סימן קכ"א.


(לא) מומחה כו' אם אחר כו' א"ל לדעת הט"ו בס"ג דמי שיודעים בו שא"י ה"ש מותר לשחוט לכתחלה אם אחר עע"ג א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי שאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו וכה"ג.


(לב) אם אחר מברך ודווקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו הב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר מברך בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו.


סעיף ח[עריכה]


(לג) דינו כשוטה דלכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא.


(לד) וי"א כו' כלומר עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לבא לידי דרסה אבל ודאי מדינא הרי הוא כפקח לכל דבר כמ"ש הט"ו בח"מ סי' רל"ה ובעט"ז השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה.

סעיף ט[עריכה]


(לה) אלא א"כ אחרים רואים אותו ובשלטי הגבורים כתב ע"ש ריא"ז דאפילו אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה ע"ש.


(לו) שחיטתו כשרה וכ' בסא"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו ומביאו הב"ח ובד"מ כתב על הסא"ז ושאר הפוסקים לא חילקו בזה.


סעיף י[עריכה]


(לז) מפני שא"י לברך וגם אחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש הט"ו בא"ח סי' ע"ה ס"ד ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו וליכא למימר שומע כעונה כ"כ בפרישה.

סעיף יא[עריכה]


(לח) י"א ששחיטתו כו' משום דדמי לחשוד לאותו הדבר הרא"ש ור' ירוחם שם ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש כי הב"י לא הביאם בשלימותן.

סעיף יב[עריכה]


(לט) כי לא שחטתיה היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משום דהוי מיגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א.

סעיף יג[עריכה]


(מ) כיון שנתן אמתלא כו' כמו שנתבאר בא"ע סי' קנ"ב ועיין בח"מ סי' פ' וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ח.

סעיף יד[עריכה]


(מא) עד א' בהכחשה לאו כלום הוא פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפילו להעד דלא שייך לומר דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי י"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן (לקמן סי' קכ"ז) דשויה אנפשיה חד"א אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשיה חד"א בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק והוא דעת המחבר אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פ"ק דחולין סימן ט' והב"ח פסקו דאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ג נתבאר כל זה בארוכה על נכון וע"ל סי' ב' ס"ק י"א.