רמב"ם על עדיות ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על עדיות · ח

עדיות פרק ח[עריכה]

משנה א[עריכה]

זה שאמר בדם נבילות שהוא טהור - דברי אמת, רוצה לומר שאינו מטמא כמו הנבילה, לפי שאין לך דבר שיטמא דמו כגופו מלבד השרץ, אבל דם נבילות הוא כמו משקין טמאין, וכן יתבאר בירושלמי באמרם דם נבילות מטמא ברביעית, ובגמרא שקלים מאי טהור טהור מלהכשיר אבל לטמא מטמא. ואמנם ברביעית כמו שביארנו.

וכבר נתבאר בסוף חגיגה שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, ונחשוב כל מה שבכלי כגוף אחד ואף על פי שהם גופים נפרדים, ואם נגע באחד מהם כאילו נגע בכולן, ואין ראוי אותו הדבר לקרבן. וזהו לגודל מעלת הקדש, וסמכו זה למה שאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת"(במדבר ז, יד), אמרו הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת. וזהו כשהוא כלי שיש לו תוך.

והוסיף רבי עקיבא, שאפילו אם [לא] היה לו תוך, אלא שיהיו אותם הדברים מסולת או קטורת וכיוצא בהן צבורין על לוח או עור, הנה הוא מצטרף אותם. וזהו עניין דברי רבי עקיבא.

ואמרו הגחלים - להפסל לקטורת, ואף על פי שאינן מקבלים טומאה אלא על דרך הגדולה והתוספת בקדושה, והעמידו זה בגחלים של יום הכיפורים ונתנו הטעם שבמה שהוא חותה הוא מכניס. אבל גחלים של כל יום תנינן "נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה", כלומר שלא היה חושש להם.

ודברי רבי עקיבא הלכה:

משנה ב[עריכה]

הורהנה - שמישכנה אצל גוים.

וכבר נתבאר בשני מכתובות, שכשנחבשה בידי גוים על ידי נפשות אסורה לבעלה כשהיה כהן, ואלה הממושכנות זולתי הנחבשות, והם אסורות לכהן, אלא אם העידו לה שהיא טהורה.

וזה הריחוק שהרחיקוה בני משפחתה אינה הלכה, אבל היא מותרת לכהן כיון שיש לה עדי טהרה:

משנה ג[עריכה]

עיסה - היא הקמח הנלושה. והמשיל המשפחה והיוחסין בעיסה שנתערבו בה חלקים.

וזה העירוב שהעידו עליו הוא, שמשפחה נישאת אשה ממנה לספק חלל ולא נודע מי הוא, ומת איש מאותה משפחה והניח אשה, והיא נקראת אלמנת עיסה.

ויש בה ספק על ספק הראשון, שאפשר שנישאת לאיש ההוא שהוא ספק חלל או נשאת לזולתו, והספק השני אם היתה אשתו אם הוא חלל על האמת ותהיה היא גם כן זונה ותהיה אסורה על הכהן כמו שקבענו עיקר בקידושין, או הוא כשר, או זה האיש ספק חלל היה. ולפיכך יכשירנה רבי יהושע לכהונה. אמנם רבן גמליאל אומר, הואיל ויש שם ספק ואילו חקרוה היתה אומרת לכשר נבעלתי, לא תפסל לכהן.

אחר כך העידו עדות אחרת, ואמרו שזאת המשפחה שנתערב בה ספק חלל היא בחזקת כשרות כמו שאר המשפחות, ויכולין לומר זו היא טמאה וזו היא טהורה כלומר נבעלה לגוי או לא נבעלה, וירחיקו לאותה טומאה מהם כמו שקדם ממאמרו "ורחקוה בני משפחתה", ויקרבו אותה שנתברר אצלם שהיא טהורה, ואין ראוי לנו שנאמר להם הואיל ויש בכם ספק אינכם צריכים שתתרחק זו.

וכבר גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא ישב בית דין ויתיר אלמנת עיסה לכתחילה, וזהו עניין אמרו שלא להושיב בית דין על כך.

ואמרו לרחק אבל לא לקרב - כלומר כשהעידו הם שזו אלמנת עיסה רחקוה ולא שמענו מכם באמרכם טהורה, כמו שעשו בתינוקת שהורהנה שהאמינו אותם לטמא אבל לא לטהר.

ופסק ההלכה באלמנת עיסה שלא תינשא לכתחילה לכהונה, ואם נישאת לא תצא:

משנה ד[עריכה]

איל קמצא - איל הוא מין הארבה דומה לאיל, תרגום "חגבים"(במדבר יג, לג) "קמצין".

והעידו שהוא מין החגבים הטהורין ומותר לאכלו. ותרגום "טהור" "דכי", ו"טהורין" "דכן".

ובית מטבחיא - הוא בית המטבחים. והוא בית ידוע בעזרה ששוחטין בו הקדשים, ועוד נצייר אותם במקומו מן העזרה, כשנצייר צורת המקדש כולו במסכת מידות.

ורצונו לומר ב"משקה בית מטבחיא", הדם והמים שמשתמשין בו לשם, והעיד שאותן המשקין טהורים ואינם מקבלין טומאה מן הטומאות בשום פנים.

ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים, שיש מי שסובר שהיא דאורייתא, ויש מי שסובר שהיא מדרבנן, ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותו בעיקריו במסכת טהרות.

אבל אפילו מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא, "משקה בי מטבחיא דכן" הלכתא גמירי לה. וכמו כן אותם המשקין אינן מכשירין לטומאה, לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו המקום, והוא אמרם "לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין". ועל דרך הדחייה אמרו בתלמוד שהדם בלבד אינו מכשיר, ונתבאר אחר כן שהוא כדם, כלומר משקה בית מטבחיא כולן אינן מכשירין. ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין "על הארץ תשפכנו כמים"(דברים יב, כד), אמרו "דם שנשפך כמים, מכשיר". לפי שעיקר הכשר ודאי הוא למים כמו שנאמר "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח), ולמדו שאר השבעה משקין לפי שהם דומים למים בייחוד קריאת השם ומהם מה שנקרא בשם המים כמו שנבאר במסכת (משקין) [מכשירין]. והואיל והדבר כן, כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה רבי יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור, וכן יתבאר בדין כולן, ולא כיוסף בן יועזר.

ודיקרב למיתה מסאב - ביארו בתלמוד שהוא ספק טומאה ברשות הרבים טהור, לפי שעניין אמרו "דיקרב", שנודע בבירור שנגע במת הוא שנטמא, אבל כשהוא ספק הוא טהור. וזכר המת לפי שהוא החמור בכל הטומאות, כל שכן מה שהוא למטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור.

וכן העניין שאומרים תמיד שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אבל לכתחילה נאמר לאותו האיש שנסתפק אינך מפסיד שתטבול כיון שהמים מצוים על דרך שמירה, ואמר הוא כי אינו צריך טהרה ואפילו לכתחילה, ולפיכך נקרא יוסי שריא, לפי שהתיר שלשה דברים כמו שאתה רואה. וכן דרכן שכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא "בי דינא שריא".

ופסק ההלכה בספק טומאה ברשות הרבים שנאמר לו אינך מפסיד לטבול, ואם לא טבל ונגע בקדשים הם טהורים בלא ספק, לפי שספק טומאה ברשות הרבים מכלל ספיקות שטיהרו חכמים.

ועדותו ברורה, והלכה למעשה:

משנה ה[עריכה]

כשיעיד עד אחד שמת בעל, האשה תינשא על פיו, וזה מפורסם וכבר נתבאר באחרון מיבמות.

ודיר עצים - הוא מקום ששם העצים ששורפין על גבי המזבח, הוא לשכה בעזרת נשים על ימין הנכנס במקדש, מאותן הארבעה לשכות שיש באותה העזרה כמו שנצייר כשנעשה תבנית המקדש.

ואירע שמצאו באותה לשכה עצמות מת, וציוו ללקטן אחד אחד בלבד, ונשארה כל העזרה וכל האנשים שהיו משתמשין בהם והכלים הכל טהור, ולא אמרו שמא נטמא זה בזה וזה מזה ויגיעו הטומאה, אבל היא כמו רשות הרבים כמו שביארנו. ולא חפרו בארץ גם כן כדי שיראו אם יש שם קבר, אלא לקטו מה שמצאו בלבד. ולא גזרו טומאה על ירושלים בשבילם, אבל העמידוה בחזקת טהרות כמו שאר ארץ ישראל, כמו שנתבאר בגמרא בפרק אחרון מזבחים. וכל זה ברור:

משנה ו[עריכה]

זה המאמר ברור.

וכבר ביארנו בשני משבועות כי מן העיקרים קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ורצוני לומר בקדושה ראשונה קידשה שלמה עליו השלום. ובמקדש בלבד, הכל מודים בו.

אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת, ואנו סומכין בזה על קדושת עזרא והוא קדושה שנייה, ולדברי הכל שקדושה שניה, והיא כל מה שהחזיקו בה עולי בבל, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא:

משנה ז[עריכה]

לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח ולשון התורה "אם יהיה נדחך בקצה השמים"(דברים ל, ד) וגו', "ושב ה' אלהיך את שבותך"(דברים ל, ג) וגו', "ומל ה' אלהיך"(דברים ל, ו) וגו', וזולת זה. והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו. והודע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד. ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה.

אבל נפלה המחלוקת בדעות שיסיר מה הם. אמר רבן יוחנן בן זכאי, שהרעות שיסיר הם, להרחיק אדם פסול ביחסו ששב כשר בזרוע, ולקרב האדם כשר שהורחק מקהל כהונה או מקהל ישראל בזרוע.

והמשיל בשתי משפחות שהיו אחת כשרה והשניה פסולה, ונתגברו בני ציון עליהם והשיבו הפסולה כשרה והכשרה פסולה.

והתבונן היאך בורחין חכמים מלשון הרע. כי אף על פי שהיו יודעים השתי משפחות, זכרו העשוקה בשמה, ואותה שהיתה פסולה בבירור והשיבו אותה בני ציון כשרה בזרוע לא פרסמוה, אבל אמרו ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע.

ורבי יהודה אומר, אין העושק אלא לרחק הכשר בלבד.

וחכמים אומרים, אין עושק ביוחסין "כל הנקרא בשמי"(ישעיה מג, ז), הכל יתיחסו אל האמת, והתורה היא אב הכל, אבל המעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם, לפי שהם חינם והוא חומס בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם: