משנה עדיות ח ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ח · משנה ז | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני כד שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע.

משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו, אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרבכו.

רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר, להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי,
שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר,
לְרַחֵק וּלְקָרֵב,
אֶלָּא לְרַחֵק הַמְּקוֹרָבִין בִּזְרוֹעַ,
וּלְקָרֵב הַמְּרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ.
מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,
וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ;
וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם,
וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ.
כְּגוֹן אֵלּוּ,
אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר,
לְרַחֵק וּלְקָרֵב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב,
אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" וְגוֹ',
"וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד):

נוסח הרמב"ם

אמר רבי יהושע:

מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי,
ששמע מרבו, ורבו מרבו - הלכה למשה מסיני,
שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב -
אלא, לרחק את המקורבין - בזרוע,
ולקרב את המרוחקין - בזרוע.
משפחת בית צריפה,
היתה בעבר הירדן - וריחקה בן ציון בזרוע,
ועוד אחרת היתה שם - וקירבה בן ציון בזרוע,
כגון אלו - אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב.
רבי יהודה אומר: לקרב - אבל לא לרחק.
רבי שמעון אומר: להשוות את המחלקות.
וחכמים אומרין: לא לרחק, ולא לקרב,
אלא - לעשות שלום בעולם,
שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם, את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג כג-כד).

פירוש הרמב"ם

לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח ולשון התורה "אם יהיה נדחך בקצה השמים"(דברים ל, ד) וגו', "ושב ה' אלהיך את שבותך"(דברים ל, ג) וגו', "ומל ה' אלהיך"(דברים ל, ו) וגו', וזולת זה. והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו. והודע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד. ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה.

אבל נפלה המחלוקת בדעות שיסיר מה הם. אמר רבן יוחנן בן זכאי, שהרעות שיסיר הם, להרחיק אדם פסול ביחסו ששב כשר בזרוע, ולקרב האדם כשר שהורחק מקהל כהונה או מקהל ישראל בזרוע.

והמשיל בשתי משפחות שהיו אחת כשרה והשניה פסולה, ונתגברו בני ציון עליהם והשיבו הפסולה כשרה והכשרה פסולה.

והתבונן היאך בורחין חכמים מלשון הרע. כי אף על פי שהיו יודעים השתי משפחות, זכרו העשוקה בשמה, ואותה שהיתה פסולה בבירור והשיבו אותה בני ציון כשרה בזרוע לא פרסמוה, אבל אמרו ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע.

ורבי יהודה אומר, אין העושק אלא לרחק הכשר בלבד.

וחכמים אומרים, אין עושק ביוחסין "כל הנקרא בשמי"(ישעיה מג, ז), הכל יתיחסו אל האמת, והתורה היא אב הכל, אבל המעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם, לפי שהם חינם והוא חומס בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הלכה למשה מסיני - שהראה לו הקב"ה למשה בסיני דור דור ודורשיו, והראהו שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב לברר ספק משפחות המטומעות מי נטמע ומי לא נטמע, אלא יניחם והם כשרים לעתיד לבא, דהלכה היא משפחה שנטמעה נטמעה:

אלא לרחק המקורבים בזרוע - שהכל מחזיקים אותן בפסולים, אלא שנתקרבו בזרוע. אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה, יניחנה בכשרותה:

בית צריפה - כך שם המשפחה:

וריחקה - הכריז עליהן שהן פסולין:

בן ציון - אינש אלמא הוה ובעל זרוע:

ועוד משפחה אחרת היתה שם - שהיתה פסולה:

וקירבה בן ציון בזרוע - והכריז עליהן שהן כשרים להתחתן בהם. וחס התנא על כבוד הבריות ולא הזכיר שם המשפחה הפסולה שקירבה בן ציון בזרוע כמו שהזכיר שם המשפחה הכשרה, ללמדך כמה צריך אדם ליזהר שלא לספר בגנות חברו, ולהיות כוסה קלון. אם כך בפסולים, כל שכן בכשרים כה:

כגון אלו - שכשרותן ופסלותן ידועה, אלא שנתרחקו בזרוע ונתקרבו בזרוע:

לקרב אבל לא לרחק - המשפחה הכשרה שנתרחקה בזרוע, הוא מקרב. אבל אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע:

שנאמר והשיב לב אבות על בנים - שעתיד לומר ברוח הקודש זה מבני בניו של זה. ולדברי ר' שמעון, אבות אלו החכמים, ובנים אלו התלמידים כז, שיהיה לב כולן שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת:

פירוש תוספות יום טוב

הלכה למשה מסיני. לשון הרמב"ם לא נשמע ממשה רבינו ע"ה זה הלשון. אבל נשמע ממנו זה הענין לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה. אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ומל ה' אלהיך וגו' וזולת זה והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו. ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ. והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה. אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד. ואין בזה מחלוקת. ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר. מה הם. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דסוטה. ועמ"ש לקמן בס"ד. ועיין במשנה ב' פ"ב ומשנה ג' פ"ג דתמורה:

[ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא וכו'. פי' הר"ב וחס התנא על כבוד הבריות וכו' ללמדך כמה צריך אדם ליזהר וכו' וכן פי' הרמב"ם. והקשה רש"ל ז"ל בתשובותיו סי' י"ב דמה לשון הרע שייך בזה. אדרבא בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים חס ושלום. וכן קשה ג"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו ולמה לנו עוד אליהו לקרבה ותירץ שזרוע של בן ציון היה מאימת מלכות ששלטה אז על ישראל בלא יראת שמים והיתה ממיתה כרצונה כל העוברים על פיה. ואמרינן לענין יחוס בפרק עשרה יוחסין בדקו עד מקום הסכנה ופירשו שם שאינם מחוייבים להכניס עצמם בסכנה כגון זה. ולפיכך לא פירשו הפסולים כי היתה סכנה להם. ובכשרים אין ה"נ שמה שפרסמו אותה לא היה מועיל. אעפ"כ הכניסו עצמם בסכנה כדי לפרסם הכשרות עכ"ד. ובעיני הוא דוחק גדול לומר שעל הכשרות הכניסו עצמם בסכנה שהסברא נותנת ששניהם שוים שלא לסכן עליהם ואדרבה אם פירשו מפני הסכנה שלא לפרסם הפסולום. שמהם יש לבא מכשול עון לעבור על לאוין. מה שא"כ אף אם לא יפרסמו הכשרים וימנעו העם מלהתחתן בהם אין כאן איסור. אם לא שנאמר שע"י כן יבאו הם להתחתן בפסולים. ויבואו לכלל איסור. מ"מ אידך גיסא קרוב יותר לאיסור ואפ"ה פירשו. כ"ש בהך גיסא. ומה שהקשה למה צריכין לאליהו על המשפחה שפרסמו כשרותה זו אינה קושיא דכגון אלו אליהו וכו' כלומר שנתרחקה שלא כדין ולא שגם נתפרסם אח"כ כשרותה שא"צ שיהיו שוים ממש הדוגמא עם הדומה לו. וכן מה שתירץ על כבוש העדות שהיה מפני הסכנה. זה אינו מספיק אלא על זמנו של בן ציון שהיה שעת סכנה לפי אומד דעתו. אבל כשאין סכנה אין רשאין לכבוש העדות. א"כ לאחר שנשברה זרועו של בן ציון. כ"ש רבינו הקדוש מחבר המשניות שלא היה סכנה זו בימיו למה כבש עדות. אלא נ"ל פשוט דמש"ה לא פרסמה רבינו הקדוש לפי שכבר נטמעה בין הכשרות. עד שלא נודעה לרבים. שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזו נראה לי ראיה גמורה לדסברי כך. עיין בב"י טור אה"ע ריש סי' ב'. והשתא אומדנא דרש"ל נמי אינה מוכרחת. אלא י"ל שלא היתה סכנת נפש מפני זרוע של בן ציון. ואין ה"נ החכמים היו מפרסמים המשפחה שקרבה בזרוע שהיא פסולה. אלא שההמון לא השגיחו בעדותן של חכמים והלכו אחרי דברי בן ציון כאשר בעו"ה דברי חכמים אינם נשמעים להמון נגד בעלי זרוע וזו היתה הסבה העצמית ג"כ שנטמעו. ולכן לא היה רבינו הקדוש רשאי לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. חבל לצנועין ודאי שפרסמה]:

לטמא ולטהר לרחק ולקרב. פי' הראב"ד טומאה וטהרה פסלות והכשר שאמר. וכן רחוק וקרוב. אלא שהטומאה הוא פסלות גמור ורחוק וקרוב הוא הולד פגום שאמרו חכמים א"נ הטומאה פסול כהונה. ע"כ. ועמ"ש במשנה ג':

שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב וגו'. ל' הר"ב שעתיד לומר ברוח הקדש זה מבני בניו של זה ולדברי ר"ש אבות אלו החכמים וכו'. נראה לפרש שסובר הר"ב דהאי דתנן שנאמר הנני וגו' לא מדברי החכמים הוא. אלא מדברי המחבר המשנה. שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם. לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק [ועיין במשנה ו' פ"ז דסוטה וסוף פ"ג דמגילה] והיינו הא דפירש הר"ב שעתיד לומר זה מבני בניו וכו' היא סברת ת"ק ור' יהודה. אלא שזה אומר לרחק ולקרב. וזה אומר לקרב ולא לרחק. לפי שסברתו שאין א) החמס אלא לרחק הכשר בלבד. וזהו שבא להסיר והדר מפרש ולדברו ר"ש אבות אלו החכמים וכו' אבל לדברי חכמים אתיא קרא כפשטיה לב אבות על בנים. ולא הוצרך לפרש. וז"ל הרמב"ם אבל חכמים אומרים אין עושק ביוחסין. כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת והתורה היא אב הכל אבל המעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו [אותו] והוא אמרם לעשות שלום בעולם. ע"כ. והראב"ד מפרש דברי חכמים לעשות שלום מן האומות. אבל גם פירושו דכולהו תנאי פליגי בהאי קרא. וז"ל. אלא לרחק את המקורבים בזרוע וכו'. דכתיב והשיב לב אבות על בנים וכו' משמע ליה על קירוב משפחה קאמר ב) רבי ישמעאל אומר להשוות את המחלוקת שיש בין החכמים בדברי תורה רבי ישמעאל דריש מהאי קרא דלעיל דכתיב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וכתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. והשיב לב אבות על בנים וגו'. כלומר על החקים והמשפטים ישוה לב אבות עם לב בנים. שלא תהיה עוד מחלוקת ביניהם. [ונראה לי דמהכא רגילין לומר דתיק"ו שאמרו בגמרא היא נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות אע"פ שמשמעותה נ"ל תהא קאי. כנוטריקון דדייתיקי. שפירש הר"ב במשנה ז' בפ"ק דב"מ. וכלומר שהקושיא קאי ובמקומה עומדת] וחכ"א לעשות שלום בעולם כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו. והא דכתיב בסיפא דקרא פן אבא והכתי את הארץ חרם. לדעת כולם על המקרא הראשון הוא חוזר. וכך הוא פירושו. זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו' ואם תזכרו. הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו'. פן אבא והכתי את הארץ. כלומר זכרו תורתי פן אבא והכתי את הארץ חרם. ואם תזכרו לא אבא [להכות הארץ חרם]. אשלח לכם מושיע ורב והושיע אתכם מאויביכם. אמן כן יהי רצון [ע"כ]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על המשנה) הלמ"מ. לשון הר"מ, לא נשמע ממשה רבינו ע"ה זה הלשון, אבל נשמע ממנו זה הענין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה, אם יהיה נדחך וגו' ושב וגו' ומל ה' אלהיך וגו', וזולת זה. והגיד להם ג"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר המכשולים לבד. ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת בדעות שיסיר. מה הם. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) הר"מ. והקשה רש"ל בתשובה דמה לשון הרע שייך בזה, אדרבה בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים ח"ו. וכן קשה ג"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו, ולמה לנו עוד אליהו לקרבה. ותירץ כו'. ולי נראה דלא קשיא, דמה שהקשה למה צריכין לאליהו אחר שכבר פרסמו אינה קושיא, דכגון אלו קאמר ולאו בדוקא בדומה ממש שפרסמוה. וגם מה שהקשה דמה לשון הרע שייך נראה לי פשוט דמשום הכי לא פרסמה רבינו הקדוש, לפי שכבר נטמעה בין הכשרות עד שלא נודעה לרבים, שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזה נראה לי ראיה גמורה לדסברי. כך. ואין הכי נמי דחכמים פרסמוה, אלא שבעו"ה דברי חכמים אינן נשמעין להמון נגד בעלי זרוע ולכך נטמעו. ולכן לא רצה רבינו הקדוש לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) לטמא כו'. הטומאה הוא פסלות גמור. וריחוק וקירוב, הוא הולד פגום שאמרו חכמים. א"נ, הטומאה פסול כהונה. הר"א:

(כז) (על הברטנורא) נראה לי דעתו, דהאי דתנן שנאמר וכו' מדברי המחבר המשנה הוא שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם, לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק. והיינו הא דפירש הר"ב שעתיד לומר זה מבני בניו כו', היא סברת תנא קמא ור' יהודה, אלא שזה אומר לרחק ולקרב, וזה אומר לקרב ולא לרחק לפי שסברתו שאין הענין אלא לרחק הכשר בלבד, וזה שבא להסיר. והדר מפרש, ולדברי רבי שמעון אבות אלו החכמים כו'. ולדברי חכמים קרא כפשטיה ולא הוצרך לפרש. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

משפחת בית צריפה:    קדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"א) ובירושלמי דפ' הערל ודפ' עשרה יוחסין:

וריחקה בן ציון:    וקרבה בן ציון כצ"ל. ובערוך וריחקה בן ציון בזרוע מפני שפסולין היו ועוד אחרת היתה שם וקירבה שהיו כשרין פירש בן ציון שם אדם חשוב הוא ע"כ. ושם בקדושין תנא עוד משפחה אחרת יש לבד אותה שקירב בן ציון ולא רצו חכמים לגלותה אבל חכמים מוסרין אותה ביניהם לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש הר"ן ז"ל ר"פ עשרה יוחסין שהטעם כדי שלא ידבקו בהם אע"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין ע"כ. עוד כתב שם בשם הרמב"ן ז"ל דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולקרב ולרחק משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינם מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינם נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי ריחוק כדאמרינן וריחקוה בני משפחתם. הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות הא אפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורים כולן לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאילו אותם שנטמעו השתא נמי טהורים הם שאפי' הידועים בהם אינם מעידין בהם לפוסלן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא וכו' ע"ש שהר"ן ז"ל דחה כל ראיותיו:

ר' שמעון אומר להשוות את המחלוקת שבעולם:    כצ"ל. והר"ר יהוסף ז"ל הגיה המחלקות:

אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא:    וגו' כך צ"ל. ביד סוף הלכות מלכים ומלחמותיהן. ובטור א"ה סי' ב':

סליק פירקא וסליקא לה מסכת עדויות. בעזר הבורא שרפים ואופנים וחיות.

תפארת ישראל

יכין

שאין אליהו בא לטמא ולטהר:    להממזרים ונתינים שנתערבו בהמשפחות ולטהר עי"ז המשפחה שנתערבה בהן שהחזיקוה בספק פסול. וכן צריך לפרש לרחק ולקרב דה"ק משפחה שנתערב בה פסול חששו לפסול כל המשפחה, אין אליהו בא לפרוט את הפסול כדי לקרב ולטהר עי"ז הספקיים. [כך נ"ל דאל"כ למה לא יקרב אותן שחשבו שהן פסולין בטעות אף שלא נפסלו ביד חזקה רק בטעות, ואפשר י"ל דדוקא במרוחקין בזרוע, שהן עצמן ידעו כשרותן יהיו נזהרין מלהנשא לפסולין, לאפוקי במרוחקין בטעות, ודאי לא נזהרו מלהתערב בפסולין ודאין]:

לרחק ולקרב:    להחללים שנתערבו בהכהנים:

אלא לרחק המקורבין בזרוע:    אותן שמפורסם כסולן, והתערבו ביד חזקה:

משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע:    גבר אלם היה, ובכח המלך פסלן:

ועוד אחרת היתה שם:    שהיתה פסולה, והעלים תנא שמה, מדחס על כבוד הבריות. אבל לא חשש, שיכשלו בה המשפחות, מדהיתה מפורסמת [ומלבד זה אין כאן המקום להודיע פסלותן, רק לדוגמא נקטן, וכדקאמר, כגון אלו וכו']:

וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו:    שפסלותן וכשרותן ידוע:

אבל לא לרחק:    אפילו הידועים בפסול כשנתערבו ישתוק:

רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת:    שבין החכמים:

אלא לעשות שלום בעולם:    בין איש לחביר ו:

הנני שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:    דלת"ק, אבות ובנים לעניין יוחסין קאמר, שישגיחו האבות על הבנים שלא יתערבו בפסולין בשוגג, והבנים ישגיחו על כבוד אבותיהן, ולא יתערבו בפסולין במזיד. ולר"ש, אבות היינו חכמים, ובנים הם התלמידים, שלא יהיה ביניהן מחלוקת. ולחכמים, אבות היינו המושלים ורודים על חבריהם, ובנים היינו הנכבשים והנעלבים, דלפעמים זה גרם ולפעמים האחר גרם המחלוקת שביניהן. ולעתיד ישיב הקב"ה לב האבות הנ"ל, דהיינו המנהיגים הרודים בעם, על הבנים לנהלן ברחמים, ולב בנים הנ"ל, דהיינו העם הנכבשים, על אבותם לכבד למנהיגיהם, ויתיחדו רבבות לבבות, בלהבות הבהבות, ובאהבות נשגבות, נפש הבנים והאבות, לאחדותו ית' נצבות נקרבות, כי מאור אחד משולבות מחוצבות, אמן.

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים