משנה עדיות ח ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ח · משנה ד | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על איל קמצא, דכן.

ועל משקה בית מטבחיא, [ דאינון ] דכיין.

ודיקרב במיתא, מסתאב.

וקרו לה יוסי שריא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה עַל אַיָּל קַמְצָא,

דְּכֵן;
וְעַל מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבְּחַיָּא,
דְּאִינוּן דְּכָיִין;
וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב.
וּקְרוֹ לֵהּ יוֹסֵי שָׁרְיָא:

נוסח הרמב"ם

העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה,

על איל קומציא - דכי.
ועל משקי בית מטבחיא - דכן.
ודיקרב למיתא - מסאב.
וקרון ליה - יוסי שריא.

פירוש הרמב"ם

איל קמצא - איל הוא מין הארבה דומה לאיל, תרגום "חגבים"(במדבר יג, לג) "קמצין".

והעידו שהוא מין החגבים הטהורין ומותר לאכלו. ותרגום "טהור" "דכי", ו"טהורין" "דכן".

ובית מטבחיא - הוא בית המטבחים. והוא בית ידוע בעזרה ששוחטין בו הקדשים, ועוד נצייר אותם במקומו מן העזרה, כשנצייר צורת המקדש כולו במסכת מידות.

ורצונו לומר ב"משקה בית מטבחיא", הדם והמים שמשתמשין בו לשם, והעיד שאותן המשקין טהורים ואינם מקבלין טומאה מן הטומאות בשום פנים.

ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים, שיש מי שסובר שהיא דאורייתא, ויש מי שסובר שהיא מדרבנן, ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותו בעיקריו במסכת טהרות.

אבל אפילו מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא, "משקה בי מטבחיא דכן" הלכתא גמירי לה. וכמו כן אותם המשקין אינן מכשירין לטומאה, לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו המקום, והוא אמרם "לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין". ועל דרך הדחייה אמרו בתלמוד שהדם בלבד אינו מכשיר, ונתבאר אחר כן שהוא כדם, כלומר משקה בית מטבחיא כולן אינן מכשירין. ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין "על הארץ תשפכנו כמים"(דברים יב, כד), אמרו "דם שנשפך כמים, מכשיר". לפי שעיקר הכשר ודאי הוא למים כמו שנאמר "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח), ולמדו שאר השבעה משקין לפי שהם דומים למים בייחוד קריאת השם ומהם מה שנקרא בשם המים כמו שנבאר במסכת (משקין) [מכשירין]. והואיל והדבר כן, כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה רבי יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור, וכן יתבאר בדין כולן, ולא כיוסף בן יועזר.

ודיקרב למיתה מסאב - ביארו בתלמוד שהוא ספק טומאה ברשות הרבים טהור, לפי שעניין אמרו "דיקרב", שנודע בבירור שנגע במת הוא שנטמא, אבל כשהוא ספק הוא טהור. וזכר המת לפי שהוא החמור בכל הטומאות, כל שכן מה שהוא למטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור.

וכן העניין שאומרים תמיד שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אבל לכתחילה נאמר לאותו האיש שנסתפק אינך מפסיד שתטבול כיון שהמים מצוים על דרך שמירה, ואמר הוא כי אינו צריך טהרה ואפילו לכתחילה, ולפיכך נקרא יוסי שריא, לפי שהתיר שלשה דברים כמו שאתה רואה. וכן דרכן שכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא "בי דינא שריא".

ופסק ההלכה בספק טומאה ברשות הרבים שנאמר לו אינך מפסיד לטבול, ואם לא טבל ונגע בקדשים הם טהורים בלא ספק, לפי שספק טומאה ברשות הרבים מכלל ספיקות שטיהרו חכמים.

ועדותו ברורה, והלכה למעשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

איל קמצא - מין חגב הוא יב. תרגום כחגבים, כקומצין:

דכן - טהור יג ומותר באכילה:

ועל משקה בית מטבחייא - הדם והמים שהם בבית המטבחים שבעזרה:

דאינון דכיין - איכא מאן דאמר דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא יד אלא רבנן הוא דגזור בהו טומאה, ובהני לא גזור. ואיכא למ"ד דכיין טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן, דיש למשקין טומאה מן התורה להטמא טו ולא מצו רבנן לטהר מה שטמאה התורה:

ודיקרב במיתא מסאב - הכי קאמר, וכל דיקרב ודאי למיתא, מסאב. אבל ספק, אפילו טומאת מת חמורה, טהור. וכל שכן טומאת שרץ קלה. וספק טומאה ברה"ר בא להתיר. ואע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור דאורייתא הוא, דכל איסור ספק טומאה מסוטה ילפינן, דאפיק לה קרא בלשון טומאה, ונסתרה והיא נטמאה, מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה, ומה סוטה רשות היחיד, שהרי אין סתירה ברה"ר, אף טומאת ספק אינה אלא ברה"י טז, מכל מקום קודם שבא יוסי בן יועזר היו אומרים הלכה ואין מורין כן יז, ובא הוא והעיד שמורין כן לכתחלה לטהר כל ספק טומאה ברה"ר:

וקרו ליה יוסי שריא - לפי שהתיר שלשה דברים שהיו נוהגין בהן איסור. שכל ב"ד שמתיר שלשה דברים שאין ההיתר שלהן פשוט, קרו ליה בי דינא שריא:

פירוש תוספות יום טוב

איל קמצא. פירש הר"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ"ג דחולין. ואיכא מ"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ"ע שרי [ה"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי. מ"ס רובא כל דהו בעינן. ומ"ס רובו דמינכר בעינן גמרא פ"ב דע"ז דף ל"ז:

דכן. פי' הר"ב טהור חרגום טהור. דכי. וטהורים דכיין. הרמב"ם:

דאינון דכיין. כתב הר"ב איכא מ"ד דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז. והא דתנן בפרק ז' דפסחים מ"ז הציץ מרצה על טומאת הדם. ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר כדאיתא בגמרא. ועיין בפי' הר"ב במ"ו פרק ט"ו דכלים שמפרש ג"כ שהן טהורות לענין הכשר וכן פי' הרמב"ם שם ובכאן. ומ"ש הר"ב איכא למ"ד. דכיין טהורים מלטמא אחרים. וכו'. במ"ט פ"ד דטהרות. ואיכא נמי מ"ד התם במ"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. עיי"ש בפירוש הר"ב:

ודיקרב למיתא מסאב. כתב הר"ב ה"ק וכל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל ספק וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא. דכל איסור ספק מסוטה וכו' ומה סוטה רה"י וכו'. גמ' פ"ב דע"ז [דף ל"ז] הלכתא מסוטה גמרינן לה. מה סוטה רה"י וכו' כלומר והלכך לית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא רה"י ממילא ספק ברה"ר טהור. דהעמד דבר על חזקתו. והלכתא גמירי לה לאו דוקא אלא העמד וכו' כ"פ התוס'. ובגמרא דריש מסכת נדה איתא טעמא דהעמד וכו' אבל במי"א פ"ד דטהרות מייתי ליה הר"ב דספק טומאה בר"ה טהור. מצבור טמא בפסח וכו'. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב ואין מורין כן. פירש"י ברבים דלא לזלזולי ביה טפי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) וראשו ארוך. וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב:בתיבי, והני אין ראשן ארוך, הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. וריב"י דורש בכלל ופרט וכלל, ומרבה כל בעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן בסוף פרק ג' דחולין. ואיכא מאן דאמר בראשו ארוך לא פליגי דלכולי עלמא שרי, והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמפלגי, מר סבר רובא כל דהוא בענין. ומר סבר רובו דמינכר בעינן. גמרא:

(יג) (על הברטנורא) תרגום טהור דכי. וטהורים דכיין. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) דדריש כל משקה אשר ישתה בכל בלי יטמא, בהכשר. כדאיתא בפסחים דף ט"ז. והא דתנן הציץ מרצה על טומאת הדם, ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר:

(טו) (על הברטנורא) במ"ט פ"ד דטהרות. ואיכא נמי מאן דאמר התם במ"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. וע"ש בהר"ב:

(טז) (על הברטנורא) כלומר דלית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא ברה"י, ממילא ספק טומאה ברה"ר טהור, דהעמד דבר על חזקתו כו'. תוספ':

(יז) (על הברטנורא) ברבים. דלא לזלזולי ביה טפי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

העיד יוסף בן יועזר וכו':    (כן הגיה הר"ר יוסף ז"ל בפ"א וכן הגיה גם כן בפ"ק דמסכת אבות. ואיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז ודף י"ז (ולא גרסי מלת רבי כן הגיה הרי"א ז"ל גם מחק אלף דקמצא וכתב במקומה ב' יודין גם הגיה דכי ביוד והשני בנון לבד). וכתבו תוס' ז"ל שם בדף י"ט דלר' עקיבא דאית ליה התם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן פי' דכיון דמדאורייתא טמאין היכי מצו רבנן לטהורינהו. ואיתה בפ' ואלו [מותרין] ד' י"ט ברייתא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל"ז) מתני' גופה ותוס' פ' אלו טרפות (חולין ד' ס"ה.) ורב הוא דס"ל התם בפסחים דדכן לגמרי ושמואל ולוי ס"ל דלעצמן יש להן טומאה מן התורה להטמא. וכתבו תוס' ז"ל בפסחים ד' ט"ז דבחולין פ' שני ד' ל"ו משמע דמשקי ביוד גרסינן וכן נמי משמע בסוף פירקין מדקתני דכן לשון רבים ודלא כמ"ד דלא קאי רק אדם ולא אמים של בית המטבחיים ומאי משקים משקים דעלמא כדאמרינן מאי בוגרות בוגרות דעלמא ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם בחולין. ושם בפסחים בדף י"ז אמרינן רב תני משקי בית מטבחייא בטית דהיינו הדם והמים ושמואל נמי הכי ס"ל ולוי תני משקי בית מדבחייא דהיינו היין והשמן ג"כ שהם משקי המזבח ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דלוי. וכתב שם רש"י ז"ל דלר"ש דההיא ברייתא דת"כ דרב כי אתמר דכן דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר למאי דמפרש רב פפא התם מילתיה דר"ש ע"ש. וכתוב בהר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות בדף ש"ו דמאחר דמשקי בי מטבחייא ודאי הם כולם שאובין ואעפ"כ קתני בפ"ק דפסחים בברייתא משקי בי מטבחייא בכלים טמאים ובקרקעות טהורין משום דחזו למיטבל בהו מחטין וצנוריאות אלמא מדאורייתא אפילו כולו שאובין כשר וכן כתבו תוס' ז"ל שם בפסחים דף י"ז וכתבו עוד די"ל דטעמיה דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במאנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ג' ד' כי שם הארכתי בס"ד. וביד בפ' עשירי דהלכות טומאת אוכלין סי' י"ו ובפ' שני דהלכות ממרים סימן ח'. ושם בפ' עשירי כתב הואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים עכ"ל ז"ל:

איול קמצא:    כך מצאתיו מוגה בויו. ודיקרב למיתא מסאב כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

על איל קמצא:    מין חגב:

דכן:    ר"ל שמותר באכילה:

ועל משקה בית מטבחייא:    דם ומים שבבית מטבחייא שבעזרה:

דאינון דכיין:    י"א דר"ל דאינן מקבלין טומאה, מדטומאתן רק מדרבנן, במקדש לא גזרו. וי"א דר"ל שאינן מכשירין דבר אחר לקבל טומאה, אבל הן עצמן מקבלין טומאה מדאורייתא. מיהו י"א דגם שיטמאו לאוכלין אחרים נמי דאורייתא:

ודיקרב במיתא מסתאב:    ר"ל דוקא בוודאי נגע במת. אבל ספק אם נגע בטומאה, אפילו בטומאת מת, אם בר"ה יעמידנו על חזקתו וטהור וקודם עדותו אמרו, הלכה ואין מורין כן:

וקרו ליה יוסי שריא:    מדהתיר ג' דברים שנהגו בהן איסור:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים