רמב"ם על נגעים ו

<< · רמב"ם · על נגעים · ו · >>

ראו גם נוסח המשנה נגעים ו רמבם

נגעים פרק ו

משנה א

גריס - הוא חצי גרעין פול.

וקלקי - מיוחס אל מקום שהיה פול זה המקום גדול.

עוד התנה וביאר עד שיהיה הנגע מרובע, שאם היה מצומצם על זה השיעור הנה יטמא על אי זו תמונה שתהיה. וכן המחיה אשר שיעורה כעדשה ובתנאי שתהיה מרובעת גם כן כמו שזכרנו, וכבר ביארנו זה בתוספתא במקואות. אמנם נתנה הרבוע בה כאשר היתה עדשה מצומצמת, עד שתהיה העדשה בו כמו עגולה ברבוע שלמות צלעות המקיף זאת העגולה, אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. ושמור אלו השורשים.

ואמר יתברך בשאת "והיא הפכה שער לבן, ומחית בשר חי בשאת"(ויקרא יג, י), ואמרו בספרא "יכול לא תהיה טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה, תלמוד לומר "צרעת נושנת היא"(ויקרא יג, יא), היא טמאה, ואינה צריכה דבר אחר עמה". הנה התבאר שהיא תטמא באחד מהם כמו שהקדמנו פעמים, ואמנם אמרו "בשר חי" ו"שער לבן" ליתן לנו השיעורים, שהיא לא תהיה נגע עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה. וכבר אמרנו שהפחות שיהיו שנים, באמרו "שער לבן" פחות מה שיהיו שני שערות, ומאשר אמר "בשר חי ושער לבן" ולא אמר "בבשר החי" שיעור, הנה יצטרך שיהיה הבשר החי צמיחת השתי שערות. ובעבור זאת אמר שרוחב זה הנגע יהיה צמיחת ארבע שערות, להיות אפשר בה בשר חי בצמיחת שתי שערות ושער לבן בשתי שערות הנשארות, אבל לאמרו "בשר חי בשאת" התחייב שיהיה הבשר החי ממוצע בנגע לא שיהיה מצדו, לפי מה שהתבאר שהמחיה אמנם היא סימן טומאה כאשר היתה מבוצרת בתוך הנגע לא שתהיה מן הצד. [נמצא] שיהיה על זה רוחב הנגע צמיחת (שתי) [שש] שערות, עד שיהיה אפשר להיות באמצעו מחיה צמיחת שתי שערות, וישאר צמיחת שתי שערות מימין המחיה ושתי שערות משמאל המחיה.

וכאשר היה הנגע מרובע יהיה שיעורו צמיחת שלושים ושש שערות, והוא כגריס הקלקי לפי שרוחבו שש באורך שש. ויהיה גם כן אורך שלושה עדשים ברוחב שלושה עדשים, לפי שהעדשה אורכה צמיחת שתי שערות ורוחבה צמיחת שתי שערות, רוצה לומר המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה כמו שקדם.

וכלל אומר לך, שהשיעור הלכה למשה מסיני ורמיזות רמז בו הפסוק, וכבר כפלנו אלו השורשים שתי פעמים. וכבר הודעתיך שאמרו "צרעת צרעת לגזירה שווה", לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שיעורה פחות מזה, והוא אמרם "בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס":

משנה ב

זה מבואר על השורשים אשר הקדמנו, והוא שהבהרת אמנם תטמא כאשר היתה כגריס ולמעלה, והמחיה מכעדשה ולמעלה. וכאשר נתמעטה המחיה מכעדשה הרי כבר טהר לפי שסר סימן הטומאה.

וכן כאשר רבתה המחיה טהור, לפי שבהרת נתמעטה מכגריס, לפי שכן הונחה הבהרת כגריס מצומצם, ולזה לא תטמא אלא בכעדשה מצומצמת:

משנה ג

כאשר רבתה הבהרת הנה היא טמאה מדרך הפסיון.

וכאשר נתמעטה המחיה, סבר רבי מאיר שזה גם כן פסיון, לפי שבהרת כבר נמשכה בבשר חי אשר היה בתוכה. וחכמים אומרים, שהפסיון אמנם יהיה חוץ לנגע לפי שאם יפשה לתוך המחיה שבתוכה וחיית, וראיית זה אמרו "נגע הנתק"(ויקרא יג, לא), הקיש נגע לנתק, מה נתק אינו פושה לתוכו כמו שיתבאר, אף הנגע אינו פושה לתוכו".

ואמר רבתה המחיה טמאה - הוא שתהיה כעדשה לבד, אמנם אם נוספת על זה הנה היא טהורה, כמו שקדם בהלכה אשר לפני זה.

והלכה כחכמים:

משנה ד

שלא יתמעטו מכשיעור - שלא תשוב להיות הבהרת פחות מכגריס, ולא תשוב המחיה פחותה מכעדשה.

ושורש זה העניין כאשר אבארהו לך עתה, וזה כי כאשר היתה בהרת גדולה רוצה לומר יתירה מכגריס ובתוכה מחיה גדולה, אם היתה תוספת הבהרת על המחיה שיעור צמיחת שתי שערות מכל צד ומעלה הנה היא טמאה, ואם היתה פחותה מזה הנה היא טהורה, לפי שהבהרת נתמעטה במחיה לפי מה שקדם.

וזה מבואר כאשר הבנת כל מה שביארנו בזה הפרק:

משנה ה

זה המין אשר יסכים בו, והוא שתהיה בהרת בתוכו בשר חי ובתוך הבשר חי בהרת שנית, על זאת הצורה:

הנה יהיה בשר חי בתוך הבהרת החיצונה היה מוחלט בחיצונה, אולם בבהרת הפנימית הנה הוא מוסגר מתחילתו עד שיראה אם יתחדש בו סימן טומאה ויהא טמא, או ישאר על עניינו ויהיה פטור מזאת הבהרת.

ורבי יוסי אומר, שזאת המחיה אשר על זה התואר אינה מחיה שבתוך זאת המחיה בהרת, ולא תהיה המחיה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה דבר.

עוד אמר, שאם נעדר הבשר החי לא תהיה דבר בין שתי הבהרות ותחזור בהרת אחת, ורבן גמליאל אומר, נעיין אם היתה הבהרת הפנימית היא אשר נתרבתה בה הנה היא טמאה בפנימית לפי שהיא פשתה בעור, והחיצונה טהורה לפי שהלכה המחיה או נתמעטה מכשיעור אם נשאר ממנה פחות מרוחב שתי שערות. ואם היתה הבהרת החיצונה היא אשר נתרבתה בבשר החי אשר בתוכה ומיעטה המחיה או נעדרה בכללה, הנה החיצונה טהורה, שהפשיון לא יהיה למחיה שבתוך הנגע, כמו שקדם אמרם "שאין הנגע פושה לתוכה".

ורבי עקיבא אומר, כמו שלא נחשוב זה הפסיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה, כן לא נחשבה פסיון למחיה שבתוך חבירתה, ולזה כאשר נמשכה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פסיון.

ואין הלכה כרבי יוסי, והלכה כרבי עקיבא:

משנה ו

כעדשה מובאת - עניינו מכוונת השיעור, כמו אמרם בתלמוד "מצומצם", כאילו הוא לקח שווה כעדשה ושם אותו שם.

ואין הלכה כרבי שמעון.

אלא הפסיון בבשר אשר בין שתי הבהרות לפי הצורה הקודמת בפנים, ואף על פי שיהיה זה הבשר בעל רוחב גדול.

ואם היה זה הדבר המותר בין שתי בהרות בוהק פחות מכעדשה, הנה הפנימית כאשר נמשכה בה וחזר לזה הבוהק מראה מארבע מראות הנה הוא פסיון, לפי שהבהרת פושה לבוהק. ולא יטעך אמרם בספרא "צרעת הוא"(ויקרא יג, יא), פרט לשפשת לבוהק", לפי שעניין זה המאמר שיהיה הפסיון מראה הבוהק, וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה.

ואשוב על שלימות ביאור ההלכה, אולם החיצונה הנה היא לא פשתה לתוכה. ותראה בפחות מכעדשה, לפי שאם היתה כעדשה הנה היא מחיה, לפי שכבר קדם לך שהמחיה מטמאה בכל מראה:

משנה ז

אמר ה' בנגעים "וראהו הכהן וטמא אותו"(ויקרא יג, מג), ובאה הקבלה שיהא רואהו כאחת, שאם היתה בהרת בחוטמו ושופע הילך והילך, בראש אצבעו ושופע הילך והילך, אינו טמא.

מכאן אמרו "עשרים וארבעה ראשי איברים, אינן מטמאין משום מחיה". ועניין זה המאמר שהנגע יצטרך שיהיה בא בשטח אחד שיכללהו הכהן כולו בעיון אחד, וכאשר היה הנגע באחד מאלו הקצוות ומחיה בקצה האבר, הנה יתחלף בשני שטחים להיות אלו הקצוות כדמות עגול, ולזה אם היה נגע אחד על אחד מאלו האברים ומחיה בקצתו הנה הוא לא יטמא, ואף על פי שהמחיה בתוך הנגע, שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד.

ויבלות - ידועות.

ודלדולין - הבשר הנמשך, כמו המורסות הרעות.

וראש הגווייה - ראש האמה.

והוא ימנה ראשי אזנים באחד, וכן ראשי הדדין.

ואין הלכה לא כרבי יהודה, ולא כרבי אלעזר:

משנה ח

אמר השם במראות נגעי עור בשר, רוצה לומר הבהרת ומה שלמטה הימנה, "והיה בעור בשרו"(ויקרא יג, ב), ולזה לא יהיה תוך העין, ותוך האזן, ותוך הפה, ותוך החוטם, ובקמטים והם אלו בשר הצואר, ולא בבית השחי והם השחיים, וכף הרגל והוא קערורית הרגל, והצפרנים, לפי שאלו כולן אינן עור בשר נראה לעין. וכן הראש והזקן לא יטמאו בנגעי עור בשר. ולשון ספרא "יכול תהיה הבהרת מטמאה בראש ובזקן, תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא"(ויקרא יג, ל), אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד", והיא גרירת השיער הטבעי וצמיחת השיער צהוב שם כמו שיתבאר במקומו.

ושחין - הוא הכאה בכל מה שיוכה, באבן ועץ וברזל וזולת זה.

מכוה - הכאה באש או דבר שנתחמם באש, כמו אבן וברזל חם ודומה.

וקדח - הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבה בגוף, כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו, והוא נגזר מאמרו "כי אש קדחתם באפי"(ירמיה יז, ד), רוצה לומר ההתלהבות.

ויקראו לאבר העלול "מורד", ואמרו "עין שמרדה", ועניין אמרו בכאן המורדין שתהיה הנגע לחה לא יקח הבשר קישוי ולא בישול, אבל יהיה בשר לח ויכאיב אותו. ולזה הושאל לו שם "מורד" שיזיק לו המישוש ולא יסתיר אותו לפי שאין לו עור, והוא אמרם "את כל עור הנגע"(ויקרא יג, יב), עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכווה המורדת ולקדח המורד".

ואמרו אין מצטרפין בנגעים - רוצה לומר כי כאשר היה הנגע קצתו בעור הבשר וקצתו באלו מקומות הנזכרים, ואין הנגע פושה לתוכן, כי כאשר היה הנגע בצד אחד מאלו המקומות הנה הוא טהור כמו שביארנו בראש המסכתא, וכן כאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותה מחיה. וכאשר נהפך כולו לבן ונשארו ממנו אלו המקומות על עניינו הנה הוא טהור, למאמר השם "את כל עור הנגע"(ויקרא יג, יב), ואלו המקומות אינן ראויות.

ואם הוסר נגע הראש והזקן משורשו והיה קרחת בכלל מקום אחד, הנה הוא אז יטמא בנגעים, וזה לשון התורה "וכי יהיה בקרחת או בגבחת"(ויקרא יג, מב), וזה אמרו חזר הראש והזקן ונקרחו.

או כאשר התבשל זה הנגע והתחיל בקושי הנה הוא אז יטמא בנגעים, וזה דין תורה "והיה במקום השחין שאת לבנה, והיתה מחית המכווה בהרת"(ויקרא יג, כד), והוא אמרם ונעשו צרבה, מאמרו "צרבת השחין"(ויקרא יג, כג), רוצה לומר רושם וסימן. ואני אבאר לך במקומות ממסכתא זו, ראיית השחין והמכווה הנזכרים בתורה שהיא אשר התחילה להתרפא ולא הושלמה רפואתה ונתקשה בתכלית הקושי.

אבל עם היותה מטמאה בנגעים הנה היא לא תצטרף בנגעים, אבל היא כאשר הנגע משותף בין השחין והמכווה או בין ראש וזקן, לא יתחבר וישלים השיעור מהן יחד. אמרו "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא"(ויקרא יג, יח) וכו', או בשר כי יהיה בו מכות אש"(ויקרא יג, כד) וכו', מלמד שאין השחין והמכווה מצטרפין זה עם זה, להיות הכתוב מבדילן", וכאשר היה כחצי גריס בשחין וכחצי גריס במכווה אין מצטרפים.

וכן ראש וזקן, ואמרו "בראש או בזקן"(ויקרא יג, כט) מלמד שאין מצטרפים זה עם זה".

ואין הנגע פושה לתוכן - ואף על פי שנצרבו בו כמו שביארנו ואמרו בספרא "כשם שאין מצטרפים זה עם זה, כן אין פושין מזה לזה".

ואמרו אינן מטמאין משום מחיה - כמו שביארנו, והוא שיהא שחין או מכוה בתוך הבהרת, ואף על פי שהוא נעשה צרבת הנה לא נחשוב אותו מחיה.

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן - לפי שהוא ראוי לנגעים, רוצה לומר קרחת וגבחת ושחין ומכוה שנצרבו כמו שביארנו, וכבר אמרנו שכל מה שהוא ראוי לנגעים מעכב כאשר נהפך כולו לבן, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לנגע.

והראש והזקן שלא העלו שער - קודם שיצמח בהן שער, אולם בזקן הנה זה ידוע, ובראש [נדיר], לפי שהוא כבר יוולד למעלה משער הראש, ויצמח אחר זה או לא יצמח.

והדלדולים שבראש ושבזקן - כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה רבה, ומראה הבשר בלתי שיער עליו בלתי ספק, הנה דיניהן כדין עור הבשר שתטמא בנגעי עור בשר, ומעכב את ההופך כולו לבן:

משנה נגעים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב