רמב"ם על נגעים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראו גם נוסח המשנה נגעים ה רמבם

נגעים פרק ה[עריכה]

משנה א[עריכה]

חוץ מזה - ירמוז אל הספק הקודם, והוא אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת.

וזה ספק השני אשר זכר, לפי שלא התאמת שזו הבהרת אשר היתה כגריס נוספה עד שהיתה כסלע אבל היה טמא בפסיון, ולא אמרנו גם כן שזאת הבהרת הראשונה כבר הוסרה, וזו אשר נראית עתה היא אחרת גדולה ממנה התחדשה במקומה, היה הדין שתראה בתחילה לפי מה שקדם בפרק אשר לפני זה, וכאשר נפל הספק [הרי זה טמא].

הנה אלו שני (האישים) [הספקות] לבד יטמאו בנגעים:

משנה ב[עריכה]

השורש אשר יתבאר בו, והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה, והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר, הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו, ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן, לאומרו "והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע"(ויקרא יד, ג). ולשון ספרא "נרפא שהלך לו נגעו, נגע שהלך לו שער לבן, הצרעת שהלכה לה מחיה".

ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן, והלך שער לבן, וחזר שער לבן אחר, או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה, או הלך שער לבן לגמרי ונולד לו פסיון, וזהו עניין אמרו וכן במחיה ובפסיון, הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן, או יהיה בתחילה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט, הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה, והוא אמרו הרי הוא כמות שהיה.

וכן אם החליטו במחיה, ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחיה אחרת, או נעדרה המחיה לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן, הנה הוא טמא כמו שהיה, בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחילה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור.

וכן כאשר החליטו בפסיון, אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור, [ואחר כך הלך אותו פסיון ונולד פסיון אחר], עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן, הנה הוא טמא.

ולזה יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה, לפי שלא כל אשר הוסר הפסיון וחודשה המחיה בתוך האום יהיה טמא, לפי שכבר אפשר בהסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור, לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה:

משנה ג[עריכה]

כבר הודעתיך השורש הזה, והוא אמרו יתברך "והיא הפכה שער לבן"(ויקרא יג, י), שהפכתו הבהרת.

ואמר עקביא בן מהללאל, שהכוונה שישנה זה השער לבן כדין הבהרת, וכאשר השתנה הבהרת והוסרה ובאה שנית הנה הוא טמא, לפי שזה השער לבן אשר בזאת הבהרת, בהרת גם כן היתה ונשתנה.

וחכמים אומרים, שהכוונה שישנה זה השער לבן אשר בזאת הבהרת, ועד שתהא זאת הבהרת בעינה היא אשר נשתנה לא זולתה, והוא אמרו בספרא "והיא הפכה, שהפכתו היא, לא שהפכתו חבירתה".

ורבי עקיבא יקח מן הזמן באור כמו שתראה.

ואמנם יקרא זה שער פקודה, על דמיון היות הבהרת הפקידה אותו במקומו, והלכה לה, עד שתחזור ותמצא אותו.

והלכה כחכמים:

משנה ד[עריכה]

אם היתה זאת הבהרת אשר נפל בה הספק בעור הבשר, ונפל זה הספק בסוף שבוע ראשון, הנה השנים מוסגרין בהכרח, לפי שכאשר היה בו כסלע ונשאר כסלע יצטרך הסגר שבוע שני, לפי שהעומד בראשון יסגיר בשני, כמו שביאר הכתוב "והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה).

ואם נפל זה הספק בסוף השבוע שני, הנה אז יהיו שניהם טהורים, כמו שבא הכתוב בעומד בשני "וטהרו הכהן"(ויקרא יג, ו). אבל אמר בכאן שניהם טהורין, ואפילו בשבוע ראשון אשר כל אחד מהם טמא ממה נפשך, לפי שהוא אם מוסגר או מוחלט כמו שהתבאר, וסיבת זה היותו לא יתאמת אם זה הנגע אשר בזה להסגיר או להחליט. וכן אילו היו השתי בהרות באיש אחד, אשר הוא גם כן טמא ממה נפשך אם לא תאמת הנגע אשר שפט עליו בטומאה בעבורו, הנה הוא טהור, לאמרו "וטמא אותו"(ויקרא יג, ג) מילת "אותו" שב על הנגע, והוא אמרם "את הודאי מטמא, אבל אינו מטמא את הספק".

ורבי עקיבא יאמר, מכל מקום כבר פשה הנגע.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ה[עריכה]

ידוע שכאשר סר הפסיון אשר הוחלט בו שהוא טהור.

וכאשר הוחלטו שניהם בפסיון אשר הנתקים בהם יחד, ואחר זה שב בזה כסלע ובזה כסלע, לו אמרנו אשר היה תחילת בהרתו כסלע היה טהור לפי שהלך הפסיון, וכאשר נפל הספק שניהם טמאין, לפי שכבר הוחלטו ומספק לא יצא מחזקתו, והוא אמרם "וטהרו, את הודאי הוא מטהר, ואינו מטהר את הספק".

וכאשר שב בזה כגריס ובזה כגריס, הנה כבר התאמת בודאי שהלך הפסיון משניהם אשר בו הוחלטו, ולזה שניהם טהורים: