רמב"ם על נגעים ד
ראו גם נוסח המשנה נגעים ד רמבם
נגעים פרק ד[עריכה]
משנה א[עריכה]
בעבור שזכר במה שקדם הסימנין אשר יהיה בהן הטומאה, התחיל בסיפור הדינים אשר יוסדו בכל אחד.
ואמר ששיער לבן יותר חזק מהפסיון בדברים, והפסיון יותר חזק ממנו בדברים אחרים. וזה:
- ששיער לבן מטמא בתחילה במה שקדם, ולא יהיה פסיון כי אם אחר שבוע כמו שקדם.
- ושיער לבן יטמא בכל מראה לובן, ואין זה בפסיון,
- כי כאשר היה נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור, והיה זה התוספת לבן אבל לובן חלוש למטה מקרום ביצה, הנה הוא טהור.
- והוא אמרם "בוהק הוא פרח בעור טהור הוא, יכול לא יטמא משום בוהק אבל יטמא משום פסיון, תלמוד לומר פרח בעור טהור הוא".
- הנה כבר תמצא בפסיון מראה לובן ולא יטמא.
- וכן שיער לבן לא יהיה לעולם סימן טהרה, והפסיון כבר יהיה סימן טהרה כאשר כלל הגוף כולו ונתרבה בו, והוא אמרו "כולו הפך לבן טהור הוא"(ויקרא יג, יג).
והפסיון גם כן חומרא יותר משיער לבן, וזה:
- ששיער לבן יש לו שיעור, והוא שני שערות לא פחות מזה, והפסיון בכל שהוא.
- ושיער לבן לא יטמא עד שיהיה בתוך הנגע כמו שיתבאר, והפסיון אמנם הוא חוץ מן הנגע אשר יראה תחילה.
- והפסיון סימן טומאה בכל המינים, ושיער לבן הוא סימן טומאה לבד בנגעי עור, ובנגעי שחין ומכוה:
משנה ב[עריכה]
כבר זכרנו שהמחיה לא תטמא מן הצד כי אם בתוך הנגע כמו שהתבאר, וששיעורה אינו פחות מארבע שערות, והוא סימן טומאה בנגעים לבד בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת, והמחיה באיזה מראה שיהיה זה הבשר החי הוא טמא. ואין זה בפסיון.
וכאשר הבנת מה שקדם ובהלכה אשר לפני זאת, יתבאר לך כל מה שאמרנו:
משנה ג[עריכה]
כבר קדם לך ששיער לבן סימן טומאה בשחין ובמכוה, ואין בשחין ומכוה בשר חי, לפי שזה העור כבר נשתנה לפי שהוא מכת נגע כמו שיתבאר אחר זה.
במבוצר ושלא במבוצר - רוצה לומר ששיער לבן בין שהיה בהיקף הבהרת בצדדין, בין שיהיה נראה בתוך הנגע.
ואין המחיה כן, אבל מתנאיה שיהיה תוך הנגע נראה בה ולא מן הצד. ושתהיה מחוברת, לא שיהיה חלק בשר חי, חלק במקום אחד וחלק במקום אחר, ובין שני החלקים כעדשה, ואף על פי שהיו שני החלקים בתוך הנגע. והמחיה גם כן סימן טומאה בקרחת ובגבחת, ואין שם שיער כלל.
ועניין אמרו הפוכה ושלא הפוכה כמו שאבאר לך, וזה ששיער לבן לא יהיה סימן טומאה כאשר קדם לנגע, כמו שיתלבן לובן השיער והגוף בזולת צרעת ואחר זה התחדש נגע צרעת בזה המקום, שהוא אז אינו סימן טומאה אם לא שקדם הצרעת והיא אשר תשנה השיער ותחזירהו לבן, אמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י), והנה יתבאר זה במה שאחר זה תכלית הביאור.
אולם המחיה אינה כן, אבל כאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה היא "מחיה שאינה הפוכה", וכאשר יתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע חלק ושב בשר חי הוא "מחיה הפוכה", וכולן סימן טומאה.
וההופך כולו לבן - כאשר נשאר בו מחית בשר חי הנה הוא טמא עד שתהיה המחיה נעדרת, ושיער לבן לא יזיקהו.
וכבר התבאר שהמחיה מטמאה בכל מראה, אולם השיער הוא במראה הלובן לבד, חזק או חלוש:
משנה ד[עריכה]
אמר יתברך "ושיער בנגע הפך לבן"(ויקרא יג, ג), שיהיה לבניות השיער ממה שימשך לנגע.
כדי לקרוץ בזוג מהם מה שיוכל ללוקטו במספרים.
ובאה הקבלה "מיעוט שיער שתים".
וכבר הודעתיך, שכל נגע שיהיה פחות מכגריס הוא טהור.
וכאשר היתה הבהרת כגריס מצומצם, ובה שיער שחור ושיער לבן הנה הוא יטמא, לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השיער מעט מזער ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור.
והלכה כרבי מאיר באמרו שהלבניות בכל שהוא.
אמנם שיעור השתי שערות בכללם רוצה לומר לבנותם ושחרותם או שיהיו השערות כולן לבנים, הנה יצטרך שתהיה ארוכה כדי שתהא ניטלת בזוג, כמו שיתבאר בששי מנידה:
משנה ה[עריכה]
זה מבואר ומובן.
ואשר ראוי שתשמרהו תמיד ולא אצטרך לכפלו, שבכל מקום שאומר בהרת הוא על צד המשל, ואין הפרש בכל הדינים בין הבהרת ובין השאר שמונה מראים, ארבע בחלוק וארבע בפתוך, אשר קדם תארם. ודע זה:
משנה ו[עריכה]
כבר קדם ששיער לבן לבדו סימן טומאה, וכן המחיה.
וכאשר היתה הבהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס, ושיער לבן בתוך המחיה, עוד הוסרה המחיה ונשאר שיער לבן בתוך הבהרת, אומר רבי שמעון שהוא אז אינו סימן טומאה, לפי שזה השיער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו, והשם אמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י) עד שתהיה היא אשר שינתה השיער. וחכמים אומרים, שמאז שיהיה שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא, שאמר "ושיער בנגע הפך לבן"(ויקרא יג, ג), ואמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י) כדי ש[לא] יתקדם שיער לבן לנגע כמו שיתבאר.
וכן כאשר יהיה קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס, ושיער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס, והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס, אמר רבי שמעון שזה השיער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס, לפי שאצל מה שיהיה זה השיער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת, והוא כבר אמר "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י).
ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים:
משנה ז[עריכה]
הלכה הבהרת בסוף השבוע אשר הוא מוסגר, עוד שב כשיעור אשר היה, ולא נאמר שזה פסיון הוא וכבר נוסף, לפי מה שהוא שהקיש הפסיון אמנם הוא לפי מה שהיה בתחילת השבוע, ולזה אמר הרי היא כמות שהיתה.
ואם חזרה גם כן אחר שנעדרה הבהרת לגמרי ושפט עליו שהוא טהור תראה כתחילה, ולא נקיש אל הראשונה ונחשוב זה פסיון, כי כבר הוסר האום כולו, והדבר המתחדש הוא נגע אחר.
אולם אם נשאר ממנו מעט ונוסף אחר ששפט עליו שהוא טהור, הנה הוא טמא מוחלט, ממה שקדם לך בפרק אשר לפני זה שהפסיון סימן טומאה אחר הפטור בכל מיני הששה נגעים.
וכן אם יתחזק לובן הנגע או חסר הנה הוא כמו שהיה תחילה, ובתנאי שלא יהיה פחות לובן מקרום ביצה אשר הוא סוף מראות נגעים הארבעה.
ואם חסר שיעור הנגע ממה שהיה, עוד נוסף כמו מה שחסר וחזר אל השיעור אשר היה, רבי עקיבא חושב שזה כולו פסיון ואז יטמא שהנגע כבר נמשך בגוף. וחכמים אומרים, שאין זה פסיון לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהיה תחילה, ולא נחשוש במה שהתחדש בדבר בזמן מן התוספת והחסרון.
והלכה כחכמים:
משנה ח[עריכה]
שורש שני הדעות, שרבי עקיבא סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה הוא פסיון. וחכמים אומרים, שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה, וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם, ואפילו היה אשר נשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס, הנה הוא טהור.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
משנה ט[עריכה]
עניין תראה כתחילה - שיסגיר שבעה ימים, כמו אם באתה קודם שתקדם ראייתה.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
משנה י[עריכה]
רבי עקיבא מטמא מצד הפסיון, ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה השיער לבן או המחיה. [ולדעת חכמים קובעים השיער לבן והמחיה,] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא, לפי ששיער לבן ומחיה מטמאים בתחילה לדברי הכל לפי מה שקדם ביאורו.
והלכה כחכמים:
משנה יא[עריכה]
כבר הודעתיך שהשתי שערות צריך שיתלבנו בנגע (בגדים), ולא יסגיר באלו עד שיראה מה שיתחדש ממה שיחייב פטור או החלט.
וכבר הגדתי לך השורש הזה כולו, והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשיער לבן, טמא.
וכבר הודעתיך שראיית זו כולו "והיא הפכה שיער לבן"(ויקרא יג, י), עד שתהיה הבהרת היא אשר שנתה השתי שערות, ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא.
ופירוש קיהה - מניעת זה הדעת והריחוק ממנו, והוא מאמרו "תקהינה שיניו"(ירמיהו לא, ל), ונקרא עניין הבוסר בזה השם להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ואמרו "מאי קיהה, קיהה וטהר", רוצה לומר הרחיק זה הדעת וטיהר את הספק.
ואין הלכה כרבי יהושע:
משנה נגעים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב