עיקר תוי"ט על נגעים ד

משנה נגעים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) לאו דוקא מראה אחד, שהרי המראות מצטרפות. אלא לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מארבעה מראות. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) בכל כו'. ושער לבן בנגעי עור [בשר] ובשחין ומכוה בלבר הוא סימן טומאה. הר"מ:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) והוא שלא יהיה מארבעה מראות. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) יליף ליה בתו"כ. והוא מקום שתי שערות על שתי שערות. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) בכל כו' והמחיה סימן טומאה בשני מינים לבד בנגעי עור בשר ובקרחת ובגבחת. הר"מ:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ו) (על המשנה) שאין כו'. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזעיר ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור. הר"מ:

(ה)

(ז) (על הברטנורא) והא דפרק קמא משנה ה' השחין חולק בין אום לפסיון הרי זה להקל, דמשמע דפסיון רחוק אינו מטמא כלל. היינו בפסיון כל שהוא הר"א ומהר"ם. וכן נראה קצת דעת הר"ש והר"ב. אבל לי נראה דהרחוק אינו מטמא כלל בנגעי אדם משום פסיון, רק כנגע חדש. וכן הוא דעת הר"מ. ויש לפרש כן נמי בלשון הר"ב. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) עוד נפקא מינה, שאם נולד שערה אחת בנגע זו ושערה אחת בנגע זו, טמא מוחלט. כ"מ:

(ו)

(ט) (על המשנה) ר' שמעון כו'. בתורת כהנים פליגי בדרשי דקראי. וכן בסיפא. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) טמא. נראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אי קדם הבהרת אי לא, וכתנא קמא דר' יהושע דסוף פרקין:

(ז)

(יא) (על הברטנורא) ומשום פסיון צריך לפרש שהסגירו:

(יב) (על הברטנורא) או בסוף שבוע וחזרה בו ביום. הר"ש:

(יג) (על הברטנורא) או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח"כ הלכה ושוב חזרה. הר"ש:

(יד) (על המשנה) מארבעה כו' משמע דכולן מצטרפות, וכדעת הר"מ. וצ"ל לדעת הר"ש והר"ב דהתם, דהכי קאמר, דאי מתמעט מד' כו' טהור, אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא, וזה תלוי בצירוף. ומה שכתב כשלג ונעשה כקרום, צריך לומר דאליבא דר' מאיר דריש פרק א' שהוא תנא קמא נקטי:

(טו) (על הברטנורא) מוכח מלשונו דרוצה לומר דר' עקיבא מטמא ויחליט. וכן מדכתב לחכמים יסגיר, מוכח דלר"ע יחליט. וקשה ממתניתין דלקמן. וצ"ע. והר"מ לא גריס למתניתין דלקמן כלל. והר"ש כתב, דבכגריס מודו כולי עלמא דהרי היא כמו שהיתה. והכא פליגי בכגריס ועוד, והסגירו, ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד, והסגירו שנית, ואח"כ פשתה אותו ועוד. [ומתניתין ח' פירושא דופשתה וכנסה דרישא הוא. ולשון מטמא, כולל החלט והסגר]. וכל הנך פלוגתייהו בסוף [שבוע ב'] לאחר הפטור:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) ולא דק בלישניה, דאם כן לר' עקיבא חשיב פסיון, והרי לא אמר ר"ע אלא תיראה בתחלה:

(יז) (על הברטנורא) כלומר, ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו' כדפירש הר"ב בחכמים מטהרין במתניתין דלעיל. והר"ש פירש לעיל והכא, דמטהרים לגמרי, ומוקי להו בסוף שבוע שני ולאחר הפטור:

(ט)

(יח) (על הברטנורא) הר"ש. ולשטתיה דחכמים מטהרים לגמרי ולא משכחת אלא בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. אבל להר"ב, הכא נמי לאו דוקא לאחר הפטור, דהוא הדין נמי בסוף שבוע ראשון או שני. וכדלעיל. והטעם כמ"ש הר"מ, דחכמים אומרים שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה [דוקא] כו'. וכן הר"מ סתם ולא פירש דלאחר הפטור:

(י)

(יט) (על הברטנורא) והחליטו ואח"כ נולד לו מחיה כו', ר"ע מטמא, דאע"ג דקמא כבר נטהר, מ"מ כשפשה חזר לטומאתו ונעשה הכל נגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה ונשארו בו סימני טומאה, נשאר בהחלט על השני קודם שיראנו הכהן. ולא דמי לאין מחליטין את המוחלט, דהני מילי, שני נגעין בשני מקומות, משא"כ בנגע אחד. וכדתניא בתורת כהנים כו'. וחכמים אומרים דאף על גב דמטמאינן ליה משום פסיון לנגע האחד, מ"מ כשהלכה האום נטהר מחילוט הפסיון, ותיראה בתחילה ויחליטנו על המחיה כו'. מהר"ם:

(כ) (על הברטנורא) וקשה, כי לא נפטר נמי נחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו, והדר נחליטו שנית מצד גריס החדש עם סימני טומאה. והכ"מ לשיטת הר"מ לא התנה שיהא לאחר הפטור. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) כדיליף ליה בתורת כהנים, ולרבנן דמשנה ו', בהרת לאו דוקא, דהוא הדין כשמחיה בתוכה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ולא זו אף זו קתני. והכא הוה ליה למנקט ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפילו יש בה שערה אחת הרי זה להסגיר. הר"ש:

(יא)

(כג) (על המשנה) טמא. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא, דהכא ריעה החזקה, שדרך השער להתלבן מחמת הנגע, לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמם. תוס'. ולדבריהם, בגרמוני וזקן ששערן לבנים אין הכי נמי דאוקמינן אחזקה דגופא. קרבן אהרן. ועתוי"ט: