משנה נגעים ו ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ו · משנה ו | >>

[עריכה]

אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיא כעדשה מובאת. היתה יתרה מכעדשה -- המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה.

היה בוהק פחות מכעדשה -- סימן פשיון לפנימית, ואין סימן פשיון לחיצונה.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אמר רבי שמעון: אימתי?

בזמן שהיא כעדשה מובאת.

היתה יתרה מכעדשה -

המותר פסיון לפנימית - והחיצונה טמאה.

היה בה בוהק פחות מכעדשה -

סימן פסיון לפנימית - ואינו סימן פסיון לחיצונה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כעדשה מובאת - עניינו מכוונת השיעור, כמו אמרם בתלמוד "מצומצם", כאילו הוא לקח שווה כעדשה ושם אותו שם.

ואין הלכה כרבי שמעון.

אלא הפסיון בבשר אשר בין שתי הבהרות לפי הצורה הקודמת בפנים, ואף על פי שיהיה זה הבשר בעל רוחב גדול.

ואם היה זה הדבר המותר בין שתי בהרות בוהק פחות מכעדשה, הנה הפנימית כאשר נמשכה בה וחזר לזה הבוהק מראה מארבע מראות הנה הוא פסיון, לפי שהבהרת פושה לבוהק. ולא יטעך אמרם בספרא "צרעת הוא"(ויקרא יג, יא), פרט לשפשת לבוהק", לפי שעניין זה המאמר שיהיה הפסיון מראה הבוהק, וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה.

ואשוב על שלימות ביאור ההלכה, אולם החיצונה הנה היא לא פשתה לתוכה. ותראה בפחות מכעדשה, לפי שאם היתה כעדשה הנה היא מחיה, לפי שכבר קדם לך שהמחיה מטמאה בכל מראה:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

אמר ר' שמעון אימתי. החיצונה טהורה כשפשתה או הפנימית או החיצונה על המחיה:

בזמן שהמחיה כעדשה מובאת. מכוונת לא פחות ולא יותר:

היתה יתירה מכעדשה המותר סימן פסיון לפנימית והחיצונה טמאה. כלומר דאם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט פנימית משום פסיון וחיצונה משום מחיה ואם פשתה החיצונה על אותו מותר מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה והפנימית להסגיר:

היה בוהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בוהק והבשר חי חוץ לבוהק והחיצונה מקפת לבשר חי:

סימן הפסיון לפנימית. אם נתקשה הבשר חי בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון אע"פ שהבוהק מפסיק דאין בהק חשוב הפסק לפסיון כיון דלית ביה כעדשה:

ואין סימן הפסיון לחיצונה. דאין הנגע פושה לתוכה:

תניא בתוספתא [פ"ב] בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת ונתמעטה מחיה זו ונעשית הבהרת יתירה רבן גמליאל אומר אם מבפנים נתמעטה הפנימית להחליט והחיצונה להסגיר ואם מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה ר"ע אומר אם משו' פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע אם משום מחיה אין חוששין לחיצונה שבהרת בתוכה אמר ר"ש אימתי דברי ר' עקיבא בזמן שהיא כעדשה מובאת היתה יתירה מכעדשה ונתמעטה מחיה זו ונעשת בהרת אם מבפנים נתמעטה שתיהן להחליט הפנימית משום שפשתה והחיצונה משום מחיה ואם מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט אמר רבי יוסי אלו דברי רבי חנניה ב"ג אבל אני אומר בשתיהן שהחיצונה טהורה שאני רואה את הבהרת כאילו השחין במקום המחיה פי' ר"ע אומר בין כך ובין כך לא נתבררו דברי ר' עקיבא מ"ט אין מסגיר החיצונה אחרי שאין המחיה סימן טומאה לחיצונה דודאי אם היתה סימן טומאה הייתי אומר כיון דהוחלטה חיצונה במחיה אחרי כן כשנתמעטה מכעדשה לפי שפשתה חיצונה עליה שוב אין מסגירין עליה עוד כמו שפירשתי לעיל פ"ד דאינה משמשת הסגר מעתה:

רואין את הבהרת הפנימית כאילו היא שחין. ומחיה שחלקה השחין טהורה דתניא בת"כ בא השחין ונכנס לתוך המחיה טהורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אימתי - החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת ^יא לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה:

המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה - כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט ^יב, פנימית משום פשיון וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כרבי שמעון:

היה בוהק פחות מכעדשה - סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק:

סימן פשיון לפנימית - אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה ^יג, דקיי"ל מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

[מובאת. פי' הר"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]:

המותר סימן פסיון לפנימית. פירש הר"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש דאילו על מ"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט:

היה בהק פחו' מכעדשה. כתב הר"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ"כ הרמב"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ"ה ו' דפ"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר"ב לשון ת"כ בשר חי ולא הבהק וה"נ בפ"ח מ"ו וא"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר"ב במ"ב פ"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז"ל הרלב"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש"ו בלע"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג"כ הרלב"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב"ם והר"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר"ש שכתב וז"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ"ל. והשתא טובא קמ"ל. דאע"ג דתנן בפ"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר"ם שמסיים בדברי הר"ש. והא קמ"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע"כ:

היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר"ע. דאין פסיון לפנימית ג"כ. וכן הרמב"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר"ב והרמב"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר"ש ברישא. וה"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני':

ואין סימן פסיון לחיצונה. נ"ל דלר"מ אצטריך דאע"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור"מ לטעמיה דאמר לקמן פ"ח [מ"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה"ה הכא. מהר"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יא) (על הברטנורא) כאילו לקח עדשה ושם אותו שם. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש. דאילו על מה שכתב ואם פשתה חיצונה לא מצי קאי, דהא היינו כסתמא דריש מתניתין דלעיל הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט. ונראה לי דגם הסיפא אינה הלכה. והתימה שלא כתבו, הר"מ והר"ב כן בסוף מתניתין:

(יג) (על הברטנורא) הר"מ. ותימה, דהיכי מצי למימר דבוהק היינו בשר חי, שהרי הכתוב קראו לזה בשר חי ולזה בוהק הוא, ובמשנה ה' ו' דפרק קמא היתה בו מחיה כו' ובא השחין כו' והבוהק, ועוד בכמה משניות, וכן פירש המפרש דבוהק אינו ממראה עור האיש ההוא, אלא בהרות כהות למטה מד' מראות. ועוד, ולמה לא תני היה בו מחיה פחותה מכעדשה, ולמאי נפקא מינה קרי ליה התנא בכאן בוהק. ועוד כו'. לכן נראה כפירוש הר"ש, שסביב הבוהק היתה המחיה, סימן טומאה לפנימית. ואע"ג דבוהק מפסיק בין האום לפסיון, כיון דהוא פחות מכעדשה. וכן פירש מהר"ם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

המותר סימן פשיון לפנימית. ולית לי' דר עקיבא דאמר אין נגע פושה לתוך נגע א"נ מה שהמחי' יתירה מכעדשה אינו בכלל נגע החיצו אלא כשאר עור בשר הוא הרא"ש ז"ל:

היה בו בוהק. אית דל"ג מלת בו. בפי' הרמב"ם ז"ל לפי שכבר קדם לך שהמחי' מטמאה בכל מראה כתב הר"ס ז"ל קשה דאין המחיה מטמאה במראה בוהק והכי איתא בת"כ בשר חי ולא בוהק ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אמר רבי שמעון אימתי:    אדר"ע קאי. וה"ק אימתי אמרינן שבין שפשתה חיצונה או פנימי' אין בשניהן סי' טו':

בזמן שהיא כעדשה מובאת:    כשהמחיה היא כעדשה מצומצמת:

היתה:    המחי':

המותר סימן פשיון לפנימית:    דבפשתה פנימי' על המותר טמא. וכר"ג לעיל. משום דרק כשהמחי' מצומצמת בשיעורה. דכולה מצטרפת לנגע וכנגע דמי. להכי ס"ל כר"ע דדינה כפישה לתוכה. אבל כל שהמחיה יתירה מכעדשה. אותו מותר. לא שייך כלל להחיצונה. רק דאותו מותר הו"ל כשאר עור הבשר שהפנימית פושה עלי' [הרא"ש]. הא בפשתה חיצונה על המותר. לכ"ע חיצונה טמאה ופנימי' להסגיר:

והחיצונה טמאה:    ר"ל אף שפשתה פנימי' אפ"ה אפשר שתשאר החיצונה טמאה. והיינו כשפשתה פנימי' רק על המותר ונשאר מחיה כעדשה להחיצונה. אבל אם היתה המחיה מצומצמת אז אם פשתה פנימית נטהרה החיצונה מדלא נשאר לה מחיה כעדשה:

היה:    ר"ל שהיו בוהק מפסיק בין חיצונה לפנימית:

בהק:    הוא כתם שבעור אדם למטה מד' מראות:

פחות מכעדשה:    ר"ל שהבהק המקיף הפנימית אינו רחב כעדשה:

סימן פשיון לפנימית:    דכשפשתה פנימית לתוך הבוהק ההוא. טמאה. דפשיון די בכל שהוא:

ואין סימן פשיון לחיצונה:    מדהו"ל פושה לתוכה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת