רבינו שמשון על נגעים ו

<< · רבינו שמשון · על נגעים · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הקלקי. שם מקום כדתנן במס' מעשרות (פ"ה מ"ח) גריסין הקילקין ועדשים המצריות:

שלשים ושש שערות. בת"כ דריש לה ולעיל פירשתיה בפ"ק:

משנה ב

ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס:

רבתה הבהרת. מבחוץ טמאה משום פסיון:

נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:

רבתה המחיה וכנסה הבהרת טהורה. דליכא מבוצרת דבעינן סביב המחיה בהרת כעדשה מכל צד כדפרי' בפ"ד ואית דגרסי הכא רבה המחיה טמאה ויש להעמידה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא:

נתמעטה המחיה. מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה:

משנה ג

רבתה הבהרת. מבחוץ טמאה דהא פשתה:

נתמעטה טהורה. ואפילו היתה מחיה כעדשה אי נמי אפילו היא ומחיתה כגריס טהורה כיון דאין מחיתה בכעדשה:

רבתה המחיה. ונעשית בכעדשה טמאה:

נתמעטה. שפשתה הבהרת עלה:

ר"מ מטמא. כיון דפשתה לתוכה:

וחכמים מטהרים. דלא חשבי ליה פסיון:

תניא בתוספתא [פ"ב] בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה ר' מאיר אומר יסגיר וחכ"א אין נזקקין לו רבתה הבהרת יסגיר נתמעטה טהורה רבתה מחיה טמאה נתמעטה טהורה בהרת כגריס לכל צד בה מחיה ארוכה או עגולה רבתה המחיה טהורה נתמעטה רבי מאיר מטמא שהנגע פושה לתוכה וחכמים מטהרין שאין הנגע פושה לתוכה. פי' רבי מאיר אומר יסגיר קסבר דפחות מכעדשה של מחיה מצטרף עם הנגע להסגיר ורבנן סברי אין מצטרף. רבתה בהרת ונעשה כגריס בלא המחיה יסגיר אתאן לרבנן נתמעטה שחזרה לכמו שהיתה טהורה. רבתה המחיה עד כעדשה טמאה. נתמעטה טהורה שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר"מ דהא לית (ליה) כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פחותה מכעדשה הוא דקאמר ר"מ שהנגע פושה לתוכה. ארוכה או עגולה שיש במחיה כעדשה אבל אינה מרובעת לכל צד הבהרת כעדשה חוץ למחיה. רבתה המחיה ונעשית כעדשה מרובעת טמאה דכי מתרבעת נמי אכתי מבוצרת היא וכעדשה הבהרת לכל צד מבחוץ. נתמעטה ר"מ מטמא דנתרבה טפי מכגריס והנגע פושה לתוכה. וחכמים מטהרים דאין הנגע פושה לתוכה:

משנה ד

מכשיעור. הבהרת מכגריס והמחיה מכעדשה:

משנה ה

בהרת כגריס. מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב וחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב דהיינו נמי רצועה של בהרת ברוחב כעדשה מקפת המחיה שזהו שיעור הבהרת שסביב המחיה והרי יש כאן ב' בהרות אחת פנימית ואחת חיצונה ומחיה מפסקת ביניהם סביב:

הפנימית להסגיר. דאין לה מחיה באמצעה:

והחיצונה להחליט. דמחיה המקפת את הפנימית סימן טומאה לחיצונה ומבוצרת באמצע:

שהבהרת לתוכה. קסבר רבי יוסי דלפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה דבעינן מבוצרת נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע:

נתמעטה. המחיה שפשתה הבהרת עליה:

והלכה לה. כלומר הלכה לה כולה:

אם בפנים היא כלתה. שהבהרת הפנימית התחילה לכסות המחיה סימן פסיון לפנימית ומחליטה:

והחיצונה טהורה. שנתמעטה פחותה מכעדשה:

אם מבחוץ. שהבהרת החיצונה התחילה לכסות המחיה:

החיצונה טהורה. שנתמעטת מחיתה ופסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה והפנימית להסגיר:

ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך. בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה החיצונה טהורה כר' יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה ואין הנגע פושה לתוכה:

משנה ו

אמר ר' שמעון אימתי. החיצונה טהורה כשפשתה או הפנימית או החיצונה על המחיה:

בזמן שהמחיה כעדשה מובאת. מכוונת לא פחות ולא יותר:

היתה יתירה מכעדשה המותר סימן פסיון לפנימית והחיצונה טמאה. כלומר דאם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט פנימית משום פסיון וחיצונה משום מחיה ואם פשתה החיצונה על אותו מותר מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה והפנימית להסגיר:

היה בוהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בוהק והבשר חי חוץ לבוהק והחיצונה מקפת לבשר חי:

סימן הפסיון לפנימית. אם נתקשה הבשר חי בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון אע"פ שהבוהק מפסיק דאין בהק חשוב הפסק לפסיון כיון דלית ביה כעדשה:

ואין סימן הפסיון לחיצונה. דאין הנגע פושה לתוכה:

תניא בתוספתא [פ"ב] בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת ונתמעטה מחיה זו ונעשית הבהרת יתירה רבן גמליאל אומר אם מבפנים נתמעטה הפנימית להחליט והחיצונה להסגיר ואם מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה ר"ע אומר אם משו' פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע אם משום מחיה אין חוששין לחיצונה שבהרת בתוכה אמר ר"ש אימתי דברי ר' עקיבא בזמן שהיא כעדשה מובאת היתה יתירה מכעדשה ונתמעטה מחיה זו ונעשת בהרת אם מבפנים נתמעטה שתיהן להחליט הפנימית משום שפשתה והחיצונה משום מחיה ואם מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט אמר רבי יוסי אלו דברי רבי חנניה ב"ג אבל אני אומר בשתיהן שהחיצונה טהורה שאני רואה את הבהרת כאילו השחין במקום המחיה פי' ר"ע אומר בין כך ובין כך לא נתבררו דברי ר' עקיבא מ"ט אין מסגיר החיצונה אחרי שאין המחיה סימן טומאה לחיצונה דודאי אם היתה סימן טומאה הייתי אומר כיון דהוחלטה חיצונה במחיה אחרי כן כשנתמעטה מכעדשה לפי שפשתה חיצונה עליה שוב אין מסגירין עליה עוד כמו שפירשתי לעיל פ"ד דאינה משמשת הסגר מעתה:

רואין את הבהרת הפנימית כאילו היא שחין. ומחיה שחלקה השחין טהורה דתניא בת"כ בא השחין ונכנס לתוך המחיה טהורה:

משנה ז

אינן מטמאין משום מחיה. משום שנאמר וראהו דבעינן שיראהו כולו כאחד וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות אין יכול לראות כולו כאחד:

ראש הגוויה. הוא הגיד כדמוכח בפרק קמא דקדושין (דף כה.):

היבלות. כמו חתיכת יבלתו דפרק אלו דברים בפסחים (דף סה.) והיא יבלת דקרא דכתיב (ויקרא כב) או חרוץ או יבלת פורו"ש בלע"ז:

והדלדולים. יש אומרים תלתולים כמו תל בשר ונתדלדל למטה:

תניא בת"כ וראהו כולו כאחד שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו שופע אילך ואילך אינו טמא:

תניא בתוספתא [פ"ב] עשרים וארבעה ראשי אברים אין מיטמאין משום מחיה ואם היה מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין בנגעים ר"א אומר המסמרות והיבלות והתלתולין אין מטמאין משום מחיה ואם היה מקומן יושב כגריס הרי אלו מטמאין בנגעים:

משנה ח

תוך העין אבל מבחוץ אפילו אצל העין מטמא בנגעים ור' יוסי בר רבי יהודה פליג בתוספתא:

תוך הפה. בתוספתא (שם) תניא האודם שבפה נידון כבית הסתרים:

הקמטים. שבשאר הגוף:

והקמטים שבצואר. תנא בסיפא לגלויי רישא דלא תימא דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:

תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה כדתנן לעיל בפ"ב [מ"ד] ומה שאין נראה באותה שעה נחשב בית הסתרים:

ובית השחי. מה שאין נראה בשעה שמוסק זיתים:

כף הרגל. חשיב כבית הסתרים:

והצפורן. אין זה עור הבשר:

הראש והזקן. עד שלא ניתק הראש אין מיטמאין בבהרת כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש או בזקן ת"ל (ויקרא יג) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

השחין והמכוה והקדח והמורדים. אכולהו קאי המורדים כלומר שחין המורד אינו מטמא בנגעים מלשון (ע"ז דף כח:) עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציא ליחה ויש אומרים מורר מלשון (ויקרא טו) רר בשרו ובת"כ דריש לה דתניא שחין יכול מורד ת"ל ונרפא אי ונרפא יכול עד שנעשה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטה צרבת השחין היא עד שיקרום כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שיתרפא לגמרי. מכוה. מורדת נמי אינה מטמאה בנגעים כדתניא בתורת כהנים מכות אש יכול מורדת ת"ל (ויקרא יג) והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת ת"ל (שם) מכות אש הא כיצד היתה ולא היתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום:

קדח המורד. נמי אין מיטמא בנגעים. קדח מלשון (ישעיה סד) כקדוח אש המסים והוא מה שרבינו בשחין ומכוה דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש מנין ת"ל שחין שחין ריבה ותניא נמי הכי גבי מכוה אין לי אלא שנכוה באור נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגיפסיס רותח בחמי האור מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה ומרבינן להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא אף קדח מורד לא:

ואין מצטרפין בנגעים. דאפי' ריבה כגריס בעור הבשר ומיעוטו בהם אין מצטרפין:

ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו בפסיון:

ואין מיטמאין משום מחיה. דאם פרחה בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטו בשר חי אין מיטמאין משום מחיה כדתניא בתוספתא [שם] בהרת בכולו ובראשו בשר חי בהרת בכולו וברגלו בשר חי או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה וכמין פסיקין של בשר חי חוגרתו באמצע טהור שנאמר ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מחיה מבוצרת לתוך השאת כלומר וכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת:

ואין מעכבין את ההופך כולו לבן. דקי"ל מוחלט בין במחיה בין בשער לבן בין בפסיון אם פרחה בכולו טהור ואם פרחה בכולו חוץ מהני טהור דלא מעכבי כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לשחין המורד ולמכוה ולקדח המורד וממעט כל הני דתנן:

חזר הראש והזקן ונקרחו. שניתק משערו:

מיטמאין בנגעים. נגעי נתקים והן השחין והמכוה והקדח:

ונעשו צרבת. מל' צרבת עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות וה"ה דהוה ליה למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא (שם) הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן רפ"ז בקמט ונתגלה:

ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין וכן עור הבשר והזקן או עור הבשר והראש אין מצטרפין דאם ניתק חצי גריס מן הזקן וחצי גריס מן הראש או חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור הבשר וכן חצי גריס נתק בראש וחצי גריס נגע בעור הבשר אין מצטרפין וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרף:

ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור הבשר אין פושה לא בניתוק הראש ולא בניתוק הזקן ולא בשחין ולא במכוה דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדיין לא עשו צלקת:

ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מטמאין בשער צהוב ובפסיון ושחין ומכוה בשער לבן ובפסיון:

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. מדתנן לקמן פ"ח [מ"ה] פרח בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראשו לזקן לשחין ולמכוה ולקדח וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו:

הראש והזקן עד שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו ולא השעיר ראשו נידונין כעור הבשר להטמא בבהרת וכן הדלדולין שבראש ושבזקן דלדולין דלית בהו שער נדונין כעור הבשר ומעכבין את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפין לכגריס:

תניא בתוספתא [פ"ב] רבי יוסי בן יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר (ויקרא יג) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון:

תניא בת"כ נגע צרעת היא בשחין פרחה ולא בעור הבשר יכול לא פשתה בעור הבשר אבל פשתה במכוה ת"ל ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא במכוה:

עוד תניא בתורת כהנים ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה. פי' דלכך חלקן הכתוב כך מפורש בפ"ק דחולין (דף ח.) עוד תניא בתורת כהנים כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזה לזה ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה: