ברטנורא על נגעים ו

משנה נגעים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

גופה של בהרת - כגריס. חצי פול:

הקלקי - שם מקום. ופולין שבו גדולים:

מרובע - וזהו שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא, ואם לאו, טהור:

(ב)

רבתה הבהרת - מבחוץ:

טמאה - משום פשיון :

נתמעטה טהורה - דליכא כגריס:

רבתה המחיה - וכנסה הבהרת:

טהורה - דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:

(ג)

רבתה הבהרת - מבחוץ:

טמאה - שהרי פשתה בעור:

נתמעטה טהורה - ואפילו היתה המחיה כעדשה:

רבתה המחיה - ונעשית כעדשה, טמאה:

נתמעטה - שפשתה הבהרת עליה:

ר' מאיר מטמא - דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ:

וחכמים מטהרים - דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:

(ד)

שלא יתמעטו מכשיעור - בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:

(ה)

בהרת כגריס - מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב:

הפנימית להסגיר - דאין לה מחיה באמצעה:

והחיצונה להחליט - דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה:

שהבהרת בתוכה - לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר' יוסי:

נתמעטה המחיה - שפשתה הבהרת עליה:

והלכה לה - או שהלכה לה כולה:

אם מבפנים היא כלתה - שבהרת הפנימית כיסתה המחיה:

סימן פשיון לפנימית - ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ:

והחיצונה טהורה - שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה:

אם מבחוץ - שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה:

החיצונה טהורה - שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה:

והפנימית להסגיר - שהנגע עמד בעיניו:

בין כך ובין כך - בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ:

טהור - שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון . והלכה כר' עקיבא:

(ו)

אימתי - החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה:

המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה - כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט , פנימית משום פשיון וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כרבי שמעון:

היה בוהק פחות מכעדשה - סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק:

סימן פשיון לפנימית - אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה , דקיי"ל מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

(ז)

שאינן מיטמאין משום מחיה - דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד:

ראשי אזנים - נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כר' יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש:

וראש הגויה - הוא גיד האמה:

ויבלות - לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כב). פורו"ש בלע"ז:

ודלדולין - בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(ח)

שאינן מיטמאין בבהרת - בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:

תוך העין תוך האוזן - שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם יג) והיה בעור בשרו:

הקמטין - שבשאר הגוף:

והקמטין שבצואר - תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני :

תחת הדד - כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:

ובית השחי - כשנראה כמוסק זיתים:

כף הרגל - מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:

והצפורן - לא חשיבא עור בשר:

הראש והזקן - אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

השחין והמכוה והקדח המורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:

אין מיטמאין משום נגע - דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

קדח - הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע :

המורדים - כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי"ן. לשון רר בשרו (שם טו):

ואין מצטרפים בנגעים - אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:

ואינם מיטמאין משום מחיה - דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:

ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן - אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:

חזר הראש והזקן ונקרחו - שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים - בארבעה מראות. וה"ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:

ואין מצטרפין בנגעים - ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:

ואין מיטמאין משום מחיה - דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון :

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן - שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:

הראש והזקן שלא העלו שער - כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער , נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס: