רמב"ם על מקואות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על מקואות · א · >>

ראו גם נוסח המשנה מקואות א רמבם

מקואות פרק א[עריכה]

משנה א[עריכה]

אמר קיבוץ המימות הם שש מדרגות, כל קיבוץ מהם יש לו מדרגה מן הטהרה והאחת יותר גדולה מן השניה אשר למטה הימנה.

והתחיל בזכרון הקפת מדרגה, והוא שיהיו המים מקובצים נחים שוקטים ולא שיהיו שאובין, והם אשר יקראו מי גבאים.

ולא יהיו באלה המימיות ארבעים סאה אלא פחות מזה, ואפילו סאה אחת. הנה אלו המימות אשר בזה הגבא יטמאו כמו שיטמאו שאר המשקין אשר בכלים, ויטמאו אחרי הטמאם כמו שיטמאו משקין הטמאים, אלא בדבר אחד, וזה שמשקין טמאים אשר בכלים יטמאו ברצון ושלא ברצון כמו שיתבאר, ואלה מי הגבאים לא יטמאו האוכלין אלא לרצון, ובזה מתחלף ממשקין שבכלים. ובעבור זה אמר:

  • שאם שתה מזה הגבא איש טמא ואיש טהור, הנה הטהור נטמא בשתייתו משקין טמאים לפי שאלה המים נטמאו ביד הטמא בעת שתייתו.
  • וכן אם שאב מזה הגבא בכלי טהור נטמא, כמו שידעת שמשקין טמאים יטמאו הכלים.
  • ואם נפל באלה המים כיכר של תרומה אחרי הטמא המים בשתיית הטמא מהם, הנה לא יטמא להיותו נופל בלי כוונה.
  • ואם רחצוהו באלה המים אשר היה הטבלתו בהם בכוונה, הנה נטמא הכיכר כי הוא נגע במשקין טמאים.
ובתוספתא (רפ"א) "מפני מה אמרו ואם לא הדיח טהור, שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו".

ומפני מה אמרו "אם הדיח טמא הוכשרו המים שבידיו וטימאו הכיכר", רוצה לומר המים אשר בידו נתלשו ושבו מוכנים לקבל טומאה, והוא יטמא מפני שהמים כבר הגיעו בגדר מה מן הטומאה, ולזה נטמא הכיכר:

משנה ב[עריכה]

כבר ידעת שכלי טמא יטמא משקין, ואלה המשקין יטמאו כלים טהורים.

וכבר באה זאת ההלכה להודיענו שאלה המים כמו שיטמאו מאדם טמא, כן יטמאו מכלים טמאים זאת הטומאה בפני עצמו:

משנה ג[עריכה]

הודיענו גם כן, שיטמאו אלה המים אשר אין בהם ארבעים סאה במשקין טמאין אם נפלו בהם, כמו שיטמאו באדם טמא ובכלים טמאים.

ועיקר אחד מקובץ, שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, עד אלה המים שבקרקע, כמו שביארנו.

ויאמר רבי שמעון, אחר שיטמאו אלה המים אמנם יהיו כמשקין טמאין אשר יטמאו לרצון ושלא לרצון, וישובו מי הגבא כולן כן ויטמאו לרצון ושלא לרצון, ולכן בין הדיח ובין שלא הדיח, טמא. ובתוספתא נתן סיבה למאמרו רבי שמעון, כשאמר שאני אומר לסוף שטיפת המים טמאים נוגעים בכיכר.

וחכמים ימשכו סברתם ויאמרו, שאלה המים אשר בקרקע לא יטמאו אלא לרצון, ויהיו הטמאים כמו שיהיה במשקין או בזולתם.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ד[עריכה]

הודיענו בזאת ההלכה, שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו אלא בכוונה כן לא יטמאו אלא לדעת, ולכן אם נפל בהם ואפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו, או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך, לא יטמאו אלה המים, ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור, הנה הוא טהור כמו שזכר.

ואחר אמר, שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת, כן הדין במי בורות, ומי שיחין, ומי מערות, ומי המטפחין אשר התקבצו ממה [שנוזל] וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה, והוא אמרו שפסקו. וכן מקוואות שאין בהם ארבעים סאה. ובכלל כל מה שזכר, [כל מים נחים] שלא היה לו זמן ימשיכהו, ולא יהיה בו ארבעים סאה, ויהיה טהור ואפילו היו שאובים, והורה על זה אמרו מי בורות, כי משפט הכל אחד.

ואחר אמר, שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה, ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים, כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים. ואם נפסקו הגשמים, הנה כל מה שהיה מהם קרוב מן המדינה טמא, כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים. ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור, לרוחק ההמון מהם. עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים, וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן, וישארו גם כן אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסור המטר, והתחיל לגדור שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה.

ואמר המשנה הבאה:

משנה ה[עריכה]

כוונת ישטופו - שיפוצו המים על פני הגבא, ויגבר חוצה לה.

בית שמאי אומרים, צריך שיהא הגבא עמוק, וירד בו ממי המטר יותר מן המים אשר היו בו, ויפוצו גם כן חוצה.

והמשל בזה כמו שהתבאר בתוספתא:

  • שיהיה הגבא מכיל עשרים סאה, היה בו תשעה סאין, ונטמאו באדם טמא או בכלי טמא כפי מה שקדם, ואחר ירד ממי המטר בזה הגבא עשר סאין.
  • כפי סברת בית הלל הנה נטהר, לפי שרבו מי הגשמים.
  • וכפי סברת בית שמאי לא נטהר, עד שימלא ויגיע לאחד עשרה סאה.
  • ואם היו בו תשע עשרה סאה מי גבאין ונטמאו כמו שקדם, ואחר הגיע בו סאה מי גשמים.
  • כפי סברת רבי שמעון טהור, לפי ששטפו מי הגשמים ונתפשטו על הארץ על שפתה.
  • וכפי סברת בית שמאי לא טהר עדיין בגבא, אף על פי ששטפו מי הגשמים לא רבו.

וכאשר השלים משפטי אלה הגבאים בהטמאם ובטמאם, ומתי יהיו בחזקת טהרה ומתי בחזקת טומאה, ואיך ישובו טהורין אחר הטמאם, התחיל בזכרון מה שיאות לו זה מקווה המים. ואמר, שאלה מי הגבאים כשרין לחלה רוצה לומר להשתמש בה בבישול החלה וללוש בצקה ולרחוץ כליה וכיוצא בזה. ומותר גם כן מאלה המים נטילת הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים, וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שנוטלין לידים לחולין ולתרומה ולמעשר.

וזו היא המדרגה הראשונה:

משנה ו[עריכה]

זו היא מדרגה שניה.

וכבר התבאר גדולה על הראשונה, שאלה המים לא יטמאו לא באדם טמא ולא בכלי טמא ולא במשקין טמאין, ואפילו בכוונה. שמותר להשתמש מהם בתרומה, מה שאין כן במי גבאין ומה שדומה להם.

ואלה המים גם כן אין בו ארבעים סאה, ואינם שאובין:

משנה ז[עריכה]

מעלה שלישית, שיהיו המים מכונסין נתקבצו בלי שאיבה ויש בו ארבעים סאה, הנה הוא כשר לטהר בו הטמאים ולטהר בו הכלים הטמאים, והוא אמרו טובלין ומטבילין. וכן מטבילין בו את הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים. וכבר התבאר בחגיגה (שם) שלקודש מטבילין את הידים, ואינן ראוים לנטילה. ולשון התוספתא (פ"א) "זה הכלל, כל מקום שאדם טובל, ידים וכלים טובלין, אין אדם טובל, אין ידים וכלים טובלין".

ומעלה רביעית, שתהיה עין מים מעטת המים, ושאבו המים ונשפך בה עד שרבו המים וגברו, הנה אלה המים משותפי המשפט בין משפט המקווה והמעיין, ידמה למעיין בדבר ולמקווה בדבר.

וראוי לנו שנבאר קודם זה משפטי המעיין והמקווה. ונאמר שהמעיין, והוא המים הנובעין, מטהרין בכל שהוא, ואפילו היה הפחות מעט השיעור, מה שטהר בו טהור. ודין שני, שהמים הנוזלים מן המעיין היוצאין ממנו יטהרו בו גם כן, וכל מי שטבל בו טהור. הנה שני אלה המשפטים במעיין, אחד מהם שהוא מטהר בכל שהוא, והשני שהוא מטהר בזוחלין. ובמקווה, והוא קיבוץ המים בלתי נובעים, שני משפטים. אחד מהם שהוא אינו מטהר הטמאים אלא בארבעים סאה (לגבורות) [או יותר], ומה שיהיה פחות מזה אינו מטהר הטמאים. והשני המים הנוזלין ממנו חוצה לה, והנה אותם אשר יקראו זוחלין, לא יטהרו. ואמנם יטהרו במקום מקוער ינוחו המים בו ויעמדו, הוא אשר יקרא אשבורן.

ואמר שאין המים מעטת המימות אם הוצק בו מים שאובין, והיה המקובץ מזה מטהר בכל שהוא כמו המעיין אשר אין בו מים שאובין, ואינו מטהר אלא באשבורן כמו המקווה אשר אין מעיין בו:

משנה ח[עריכה]

מעלה חמישית, היא שיהיו מים נובעים אך שהם מוכים, רוצה לומר מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו שיתבאר בשמיני מפרה. ואלה המים נוספים על הקודמין, שהוא מטהר בזוחלין מצד שהוא מעיין ולא יערבהו דבר.

ומילת זוחלין - עברית, "עם חמת זוחלי עפר"(דברים לב, כד), רוצה לומר הנחשים הנגרים בארץ.

ומעלה ששית, הוא שיהיה מים נובעים עריבים, והם אותם אשר יקראו מים חיים. ולא יאות טבילה לזב לבד אלא בהם, רוצה לומר איש זב אם השלים ימי טהרתו. וכן טהרת מצורע, רוצה לומר המים אשר ישחטו עליו צפרים, וקידוש מי חטאת. לא היה דבר מזה אלא מאלה המים, כי לאלה השלושה דברים אמר האל בהם "מים חיים"(ויקרא טו, יג):


משנה מקואות, פרק א':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב