משנה מקואות א ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק א · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מאימתי טהרתן, בית שמאי אומרים, משירבו וישטופו.

ובית הלל אומרים, רבו אף על פי שלא שטפו.

רבי שמעון אומר, שטפו אף על פי שלא רבו.

כשרין לחלה וליטול מהן לידים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָן. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטֹפוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רַבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁטְפוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ. כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטֹּל מֵהֶן לַיָּדָיִם.

נוסח הרמב"ם

מאמתי היא טהרתן בית שמאי אומרין משירבו וישטופו בית הלל אומרין רבו אף על פי שלא שטפו רבי שמעון אומר שטפו אף על פי שלא רבו כשרין לחלה וליטול מהן לידים.

פירוש הרמב"ם

כוונת ישטופו שיפוצו המים על פני הגבא ויגבר חוצה לה בית שמאי אומרים צריך שיהא הגבא עמוק וירד בו ממי המטר יותר מן המים אשר היו בו ויפוצו ג"כ חוצה והמשל בזה כמו שהתבאר בתוספתא שיהיה הגבא מכילה כ' סאה היה בו ט' סאין ונטמאו באדם טמא או בכלי טמא כפי מה שקדם ואחר ירד ממי המטר בזה הגבא עשר סאין כפי סברת בית הלל הנה נטהר לפי שרבו מי הגשמי' וכפי סברת ב"ש לא נטהר עד שימלא ויגיע לי"א סאה ואם היו בו תשע עשרה סאה מי גבאין ונטמאו כמו שקדם ואחר הגיע בו סאה מי גשמים כפי סברת רבי שמעון טהור לפי ששטפו מי הגשמים ונתפשטו על הארץ על שפתה וכפי סברת ב"ש לא טהר עדיין בגבא אע"פ ששטפו מי הגשמים לא רבו וכאשר השלים משפטי אלה הגבאים בהטמאם ובטמאם ומתי יהיו בחזקת טהרה ומתי בחזקת טומאה ואיך ישובו טהורין אחר הטמאם התחיל בזכרון מה שיאות לו זה מקוה המים ואמר שאלה מי הגבאים כשרין לחלה ר"ל להשתמש בה בבשול החלה וללוש בצקה ולרחוץ כליה וכיוצא בזה ומותר גם כן מאלה המים נטילת הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שנוטלין לידים לחולין ולתרומה ולמעשר וזו היא המדרגה הראשונה:

פירוש רבינו שמשון

מאימתי טהרתן. של רחוקים וקרובים משירבו וישטופו, בתוספתא מפ' כיצד: תניא בתוספתא (פ"א) גבי שאין בו מ' סאה ונפל לתוכו פחות מג' לוגין מים טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכשרין להקוות עליהן. ירדו גשמים, רבו ושטפו כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים, רבו אע"פ שלא שטפו. וכדברי ר' שמעון שטפו אע"פ שלא רבו כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהן, וכיצד רבו אע"פ שלא שטפו כדברי בית הלל? מקוה שהוא מחזיק מ' סאה ובתוכו יט' סאה ונפל לתוכו פחות מג' לוגים מים שאובין טמאין, כיון שנפל לתוכו כא' סאה של מימי גשמים טהורין מפני שרבו. וכיצד שטפו אע"פ שלא רבו כדברי ר"ש? מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו תשע עשרה סאה ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאין כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו. וכמה שטפו? כל שהן.

נפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פוסלין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים, ופסולין להקוות עליהם. ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי ב"ש, וכדברי ב"ה רבו אע"פ שלא שטפו, וכדברי ר"ש שטפו אע"פ שלא רבו כשרין לחלה ותרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהם עד שיצא ממנו מלואו ועוד. ואיזהו מלואו ועוד? מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו תשע עשרה סאה ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין וירדו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד, דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה ליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן פחות משלשת לוגין אפילו כולן טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורין וגשם שטהורין לטבילה כך טהורין לכל דבר, פי' מלואו י"ט סאה שבו ועוד מעט יותר, כדי שלא ישארו בו שלשת לוגין:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מאימתי טהרתן - של קרובים ורחוקין:

משירבו וישטופו - משירדו גשמים וירבו מי הגשמים על המים שהיו בהם כבר קודם ששתה [מהם] הטמא או שמילא מהם בכלי טמא, וגם שיהיו שוטפין ויעברו על שפת הגבא ויצאו לחוץ. ושיעור השטיפה, כל שהוא:

רבו - לא כבית שמאי דבעו תרוייהו שירבו וישטופו, אלא כיון שרבו מי גשמים שבאו אח"כ על המים שהיו בהן בשעת טומאתן, נטהרו, אע"פ שלא שטפו ויצאו לחוץ:

ר' שמעון אומר מששטפו - מי גשמים על גדותיו של גבא ויצאו לחוץ, נטהר הגבא: אע"פ שלא רבו, מי הגשמים שבאו אחרי כן על המים שהיו בגבא בשעת טומאתן:

כשרים לחלה - מי גבאים הללו דתנן במתניתין, כשרים להשתמש בהן לחלה, ללוש ולבשל בהן חלה ט:

וליטול מהן לידים - לכל דבר שצריך נטילת ידים:

פירוש תוספות יום טוב

כשרין לחלה. ל' הר"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אבל בנא"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ"ש בספ"ה דשביעית:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ובר"מ בנוסחת ארץ ישראל איתא, עיסה הטבולה לחלה. ואתי שפיר, דבמשנה ו' תני כשרים לתרומה והוא הדין לחלה טמש שדינם שוה, אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מאימתי טהרתם:    של קרובים או של רחוקים שהלכו עליהם רוב בני אדם כל ימי הקיץ והן בחזקת טומאה מאימתי יחזרו לחזקת טהרה אחר שבאו גשמים של שנה שלאחריה בש"א וכו':

ובה"א רבו אע"פ שלא שטפו:    כגון גומא שמחזקת עשרים סאה ובה ט' סאים וירדו בה מי גשמים עשר סאין לב"ה טהרו ברבייה ולב"ש צריך עוד סאה כדי שישטופו ולר"ש אפי' היו בגומא תשעה עשר סאין סגי בסאה אחת כדי שישטופו הרא"ש ז"ל והוא פי' התוספתא:

כשרין לחלה:    כלומר ללוש בה עיסה הטבולה לחלה ולרחוץ כלים שמשתמשין בהן לחלה הרמב"ם ז"ל. ומצאתי שכחב ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן י"א אע"ג דהכא ברישא תני חלה ובסיפא תני תרומה הא קמ"ל דהיינו חלה היינו תרומה אע"ג דתרומה שמה עליה מעיקרא וחלה משעת לישה ואילך מ"מ דינם שוה לכל מילי ע"כ ונלע"ד שצ"ע שהרי גם הרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות מקואות כתב בחבורו כלשון המשנה במי גבאים כשרין לחלה ובמעלה שנייה כשרים לתרומה. ובסוף פרק ה' נקט גם כן לשון התוספתא כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכו' פסול לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים:


פירושים נוספים