משנה מקוואות א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק א · משנה ג | >>
נפלו מים טמאים ושתה טהור, טמא.
נפלו מים טמאים ומילא בכלי טהור, טמא.
נפלו מים טמאים ונפל ככר של תרומה, אם הדיח, טמא.
ואם לא הדיח, טהור.
רבי שמעון אומר, בין שהדיח בין שלא הדיח, טמא.
נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא.
- נפלו מים טמאים, ושתה טהור - טמא.
- נפלו מים טמאים, ומילא בכלי טהור - טמא.
- נפלו מים טמאים, ונפל כיכר של תרומה -
- אם הדיח - טמא,
- ואם לא הדיח - טהור.
- רבי שמעון אומר: בין שהדיח, ובין שלא הדיח - טמא.
הודיענו גם כן, שיטמאו אלה המים אשר אין בהם ארבעים סאה במשקין טמאין אם נפלו בהם, כמו שיטמאו באדם טמא ובכלים טמאים.
ועיקר אחד מקובץ, שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, עד אלה המים שבקרקע, כמו שביארנו.
ויאמר רבי שמעון, אחר שיטמאו אלה המים אמנם יהיו כמשקין טמאין אשר יטמאו לרצון ושלא לרצון, וישובו מי הגבא כולן כן ויטמאו לרצון ושלא לרצון, ולכן בין הדיח ובין שלא הדיח, טמא. ובתוספתא נתן סיבה למאמרו רבי שמעון, כשאמר שאני אומר לסוף שטיפת המים טמאים נוגעים בכיכר.
וחכמים ימשכו סברתם ויאמרו, שאלה המים אשר בקרקע לא יטמאו אלא לרצון, ויהיו הטמאים כמו שיהיה במשקין או בזולתם.
ואין הלכה כרבי שמעון:
ר"ש אכולהו קאי וטעמא דהנך תרי בבי כטעמא דקמייתא כדפרישית:
נפלו מים טמאים - הכא אשמעינן שמי גבאים הללו מקבלין טומאה על יד משקין טמאין שנפלו בהן:
רבי שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח - אכולהו קאי ר' שמעון, בין אטומאה שבאה מחמת אדם, בין מחמת כלי, בין מחמת משקין, בכולהו סבירא ליה בין הדיח בין שלא הדיח טמא הככר. וטעמא דרבי שמעון, שאני אומר שטיפת המים טמאים שנפלו מפי הטמא או מן הכלי או מן המשקין טמאין, לבסוך כשנפלו כל המים נשתיירה הטיפה ההיא על הככר וטמאתו. ואין הלכה כרבי שמעון:
[רש"א בין כו'. כתב הר"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב"ם בשם התוספתא. ומ"ש שם לסוף שטפת כו' בנא"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל"ל טמאה. וגם ק"ל הלשון דאח"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ"ל שצ"ל כשנשטפו]:
.אין פירוש למשנה זו
בפי' ר"ע ז"ל הכא אשמעי' שמי גבאים הללי מקבלין טומאה ע"י משקי' טמאי' שנפלו בהן. לשון הר"ס ז"ל קשה ולמה לא קבלו טומאה לעיל מהטפה מפי הטמא דמ"ש זה מזה ורבינו שמשון ז"ל לא כתב כן והרמב"ם ז"ל כתב שיקבלו טומאה הוא הולך לפי שיטתו שאלו המי גבאים שוה דינם אם נפלה הטפה בהם או משקי' טמאים או שנגע בהן טמא הכל אחד לענין שצריך שיהא לדעתו כל זה ופי' נפלו משקין טמאי' לדעתו שנפלו בכונה אבל אם הוא שלא בכונה אפי' נפל לתוכן מת טהורין כדקתני בסמוך עכ"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להיות לבסוף כשנפלו כל המים מן הככר נשתיירה הטפה וכו':
יכין
ואם לא הדיח טהור: נ"ל דתרתי קמ"ל הך בבא. חדא. דאף דנפלו מעצמן. אפ"ה כיון שכבר טמאים הן אם הדיח טמא. ותו קמ"ל נמי. דאע"ג דודאי יש בהתערובות הזה מים רבים טמאים. אפ"ה אם לא הדיח טהור:
ר' שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח טמא: אכולהו ג' משניות דלעיל פליג. וס"ל דבין ששתה טמא או מילא בכלי טמא. או נפלו לשם מים טמאים. נטמא הככר שנפל לשם אע"ג שלא הדיח. דחיישינן שמא כשהוציא הככר זבו מעל גביו כל מי הגבא. ונשתייר ע"ג רק הטפה הטמאה. וא"כ לא נתבטלה בשאר המים. וטומאתה להככר. כך פירשו רבותינו. ול"מ הי' נ"ל דרק אסיפ' פליג מדהיו כאן כבר מים טמאים בעין והן רבים. אמרי' דודאי נפלו לשם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת