רמב"ם על אהלות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ראו גם נוסח המשנה אהלות ז רמבם

אהלות פרק ז[עריכה]

משנה א[עריכה]

השורש אשר ראוי שיהיה נזכר תמיד, שהטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבניין אבל יהיה על גבה חלל טפח, הנה זהו קבר ויטמא כל מה שיגע בו, וכל מה שעליו יטמא כל מה שיוסיף בגובה בניין זה הקבר, ואפילו היה גבוה זה הבניין תכלית מה שאפשר, ולזה כל העליות שעל גבה טמאות אם היו זו למעלה מזו, ולזה הכותל אשר בו הטומאה משותפת לכל כזאת הצורה:

inset

ואם לא יהיה על הטומאה חלל [טפח] והיה הכותל על גוף הטומאה, הנה היא תטמא מה שלמעלה ממנו ומה שלמטה הנוכחי אליו לבד, ולא תטמא צדדי הקיר ולא מה שאינו נוכחי לטומאה למעלה או למטה.

ואמרו היתה עליה על גבי שני בתים - הוא שתהיה הטומאה בתוך כותל שבין שני הבתים עד שתהיה העליה מאהלת על הכותל שבו הטומאה, ועל זאת העליה עליה אחרת, הנה הכותל שבין שני הבתים הוא קבר כמו שהשרשנו, והעליה אשר עליה טמאה להיות הקבר בה, ואשר למעלה ממנה טהורה שהמעזיבה חוצצת כמו שקדם שהאוהל מציל גם כן מן הטומאה. ואם היה זה כולו מבואר בצורה הקודמת, הנה אוסיף צורה אחרת:

inset

לבאר זה.

וכותל שנותי - יקרא כותל שנתנוהו סמוך לכותל אחר, והיו שם כתלים קרובים מאד, והיתה הטומאה ביניהן דחוקה.

ונפש - הוא הבניין הבונים על הקבר גבוה על שטח הארץ, ושמו מפורסם במצרים "שוכה אל-קבר".

וכבר ביארנו שאוטם הוא הדבר המקשיי, אשר אין חלל בתוכו ולא פתח.

ואמרו נפש אטומה - ירצה בו שיהיה זה הבניין על עצם הטומאה, ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח.

ואמרו סמך לה סוכות - חוזר על נפש אטומה. אמר כי כאשר שם הבניין כותל ושם עליו המשקוף לסוכה, הנה זאת הסוכה טמאה ודומה לאוהל המת.

ורבי יהודה מטהר, שהנוגע בצדדים טהור לפי מה שקדם.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב[עריכה]

אמרו מתוכו ומאחוריו - הוא כנוי לשיפוע, לא האוהל.

וכן אמרו מקצתו מרודד - ירצה בו מקצת השיפוע, והוא שיהיה קצת הבימה שטוחה על הארץ, תרגום "וירקעו"(שמות לט, ג) "ורדידו".

וכאשר היתה הטומאה שטוחה על הארץ ממעל מקצה הבימה, או נתונה בין הארץ ומקצת הבימה, הנה טומאה בוקעת ועולה לפי מה שהשרשנו.

ובתוספתא זכרו זו החלוקה אשר יהיה בו הטומאה תחת השיפוע או מאחוריו, לאמרו כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו, טמא טומאת ערב, ואמר על כל זה והאוהל עצמו טמא טומאת שבעה, ולימדך בכאן שהדיבור אמנם הוא על השיפוע.

ועניין שופע ויורד, שיתחדד מן גג הקובה נופל על זוית לרחבה, ולא תסור זאת הרחבה להוסיף עד שיהיה הזוית החדה מקצת הבימה על הארץ בתכלית החידוד, והוא כוונתו באמרו וכלה עד כאצבע, וזהו צורתו:

inset

ואף על פי שעניין אוהל בעצמו שהוא נטוי בעלייה וכו'.

תחילת משנה בנוסח הרמבם[עריכה]

רבי יוסי אומר, שאחר שזאת המחיצה כבר נסתמה בכיסוי האוהל השטוח עליו, והיה חלל האוהל מקיף בארובה, העליה טהורה.

רבי שמעון אומר, שהעליה טמאה בסיבות הארובה, ואין הבדל בין האוהל שטוח עליו או נסתם בבגד אינו חוצץ כמו שקדם.

ואמנם תהיה העליה טהורה כאשר היתה הארובה תחת גג האוהל כזה:

inset

משנה ג[עריכה]

כאשר היו הפתחים כולם נעולים, הנה יהיה הבית כולו כקבר, וזה יטמא כל מה שיגע בו, וזה לשונם "בית סתום, מטמא כל סביביו".

וכאשר נפתח אחד מן הפתחים, או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואף על פי שלא נפתח עדיין, או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי, יכול להוציא בו את המת לאברים, ואף על פי שהוא אסור הנה הציל על כל הפתחים כולן.

וכאשר היה בהן פתח נעול, הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא, וזהו עניין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפרק השלישי. וסיבת זה, היות הבית היוצא מדין קבר, ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו. והבן זה מאד.

ועניין פותח בתחילה - לפתוח פתח באחד הכתלים במקום שלא היה שם פתח, ויחשוב להוציאו בו. וכבר קדם בפרק השלישי שהמת פיתחו בארבעה:

משנה ד[עריכה]

מקשה לילד - קושי ההולדה.

וזה הדין הוא במי שמת הולד בגופה, והתחילה להתקשות בהבית אשר היתה שם, והעתיקוה לבית שני וילדה שם הולד המת, הנה הבית אשר התחיל לה בו הקושי טמא בספק, לפי שנאמר אולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ונטמא הבית.

ואמר רבי יהודה, אם היתה בה ההעתקה בעת החולשה עד שלא יכלה לילך, עד שסמכו אותה בארכות ידיה, הנה כבר אפשר שנפתח הרחם ויצא הולד.

ואמרו נפתח הקבר - כינוי לפתיחת הרחם, וכן הכינוי מזה העניין בכל התלמוד.

ואמר שמאז שנפתח לא יכלה לילך, ואם הלכה ברגליה הנה הבית הראשון טהור, ואמר שאין לנפלים פתיחת הקבר עד שיתעגל ראשם כמו הפלך. וכבר התבאר בתוספתא שאמרו בכאן פיקה הוא כוש הטויה, אמרו "כפיקה של שתי".

וכאשר נתקשית בבית אחד, ויצאה ונתקשה עוד בבית שני והפילה בו נפל, ואין לו ראש כפיקה אלא פחות מזה, הנה הבית הראשון טמא בספק ואף על פי שהיא הלכה על רגליה מבית לבית, לפי שאנחנו נאמר אולי יצא הולד בבית הראשון ולקטנות ראשו אפשר שהלכה אחר יציאתו, וזה עניין אמרו "אין לנפלים פתיחת קבר", אשר נאמר שיעכב לה ההליכה כאשר נפתח.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ה[עריכה]

אמרו טהור וטמא, ירצה בו הנולד חי.

וההפרש בין יציאת החי תחילה או יציאת המת תחילה הוא מה שאספר לך, אחר שתדע תחילה כי כאשר נגע בו בתוך הגוף לא יטמאהו אלא אם כן נגע בו משיצא לאויר העולם, וזה שהולד החי ידחה עצמו ויחזור ביציאתו וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם, והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו, אבל ידחהו כאשר יכבד עליו ויצירהו. וכאשר יצא הולד הראשון מת, הנה נאמר הטבע דחהו, ולא ידחה החי ליציאה ולא נגע במת בעניין יציאתו. ואם קדם החי ביציאה, הנה זה המת ימשכהו בלי ספק לפי שהכוח לא יחזיקהו, אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו, ולזה יטמאהו אצל היציאה. והנה אבאר לך בנדה אמרם "תינוק בן יום אחד, מטמא במת".

ושפיר - שם השליא אשר יהיה בה הולד.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ו[עריכה]

זה כולו פשוט, אין צריך ביאור: