משנה אהלות ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ז · משנה ב | >>

כל שיפועי אהלין, כאהלין.

אהל שהוא שופע ויורד, וכלה עד כאצבע, טומאה באהל, כלים שתחת השיפוע טמאים.

טומאה תחת השיפוע, כלים שבאהל טמאין.

טומאה מתוכו, הנוגע בו מתוכו, טמא טומאת שבעהה.

ומאחוריו, טמא טומאת ערב.

טומאה מאחוריו, הנוגע בו מאחוריו, טמא טומאת שבעה.

מתוכו, טמא טומאת ערב.

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו, טמא טומאת ערב.

מקצתו מרודד על הארץ, טומאה תחתיו או על גביו, טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדתז.

אהל שהוא נטוי בעליה, מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה, רבי יוסי אומר, מצילח.

רבי שמעון אומר, אינו מציל, עד שיהא נטוי כנטית האהל.

נוסח הרמב"ם

כל שיפועי אוהלים - כאוהלים.

אוהל שהוא שופע ויורד, וכלה עד כאצבע -
טומאה באוהל -
כלים שתחת השיפוע - טמאין.
טומאה תחת השיפוע -
כלים שבאוהל - טמאין.
הטומאה מתוכו -
הנוגע בו מתוכו - טמא טומאת שבעה.
מאחוריו - טמא טומאת ערב.
טומאה מאחוריו -
הנוגע בו מאחוריו - טמא טומאת שבעה.
מתוכו - טמא טומאת ערב.
כחצי זית מתוכו, וכחצי זית מאחוריו -
הנוגע בו, בין מתוכו ובין מאחוריו - טמא טומאת ערב.
מקצתו מרודד על הארץ -
טומאה תחתיו, או על גביו - טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.


אוהל שהוא נטוי בעליה,

מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה -
רבי יוסי אומר: מציל.
רבי שמעון אומר: אינו מציל, עד שיהא נטוי כנטיית האוהל.

פירוש הרמב"ם

אמרו מתוכו ומאחוריו - הוא כנוי לשיפוע, לא האוהל.

וכן אמרו מקצתו מרודד - ירצה בו מקצת השיפוע, והוא שיהיה קצת הבימה שטוחה על הארץ, תרגום "וירקעו"(שמות לט, ג) "ורדידו".

וכאשר היתה הטומאה שטוחה על הארץ ממעל מקצה הבימה, או נתונה בין הארץ ומקצת הבימה, הנה טומאה בוקעת ועולה לפי מה שהשרשנו.

ובתוספתא זכרו זו החלוקה אשר יהיה בו הטומאה תחת השיפוע או מאחוריו, לאמרו כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו, טמא טומאת ערב, ואמר על כל זה והאוהל עצמו טמא טומאת שבעה, ולימדך בכאן שהדיבור אמנם הוא על השיפוע.

ועניין שופע ויורד, שיתחדד מן גג הקובה נופל על זוית לרחבה, ולא תסור זאת הרחבה להוסיף עד שיהיה הזוית החדה מקצת הבימה על הארץ בתכלית החידוד, והוא כוונתו באמרו וכלה עד כאצבע, וזהו צורתו:

inset

ואף על פי שעניין אוהל בעצמו שהוא נטוי בעלייה וכו'.

תחילת משנה בנוסח הרמבם

רבי יוסי אומר, שאחר שזאת המחיצה כבר נסתמה בכיסוי האוהל השטוח עליו, והיה חלל האוהל מקיף בארובה, העליה טהורה.

רבי שמעון אומר, שהעליה טמאה בסיבות הארובה, ואין הבדל בין האוהל שטוח עליו או נסתם בבגד אינו חוצץ כמו שקדם.

ואמנם תהיה העליה טהורה כאשר היתה הארובה תחת גג האוהל כזה:

inset

פירוש רבינו שמשון

וכלה עד כאצבע. מלמעלה לצד הגג אע"ג דבמס' שבת פרק תולין (דף קלח:) אמרינן דשיעור אהל טפח גבי כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרק' בשבת דאמר רב ששת ברי' דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסורה לענין טומאת אהל שאני כדפרישית לעיל פ' ששי מתוך התוספתא דנסר שראשו אחד נתון על האבן וראשו אחד יורד לארץ אם באויר שתחתיו שעשוי בשיפוע יכול אדם לרבע טפח על טפח על רום טפח מציל מפני שנידון כשיפועי אהלים ולרבותא נקט הכא עד כאצבע דלא חיישינן באהל דטומאה אלא שיהא בתוכו אויר כשיעור טפח על טפח על רום טפח מרובע: טומאה באהל. רוחב הגג שאין משופע קרוי אהל: הנוגע בו מתוכו. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים זה הענין של משנה זו דצד פנימי של אהל וצד חיצון שבו כשני כלים חשיב להו וצד שכלפי טומאה ככלי הנוגע בו במת וצד השני כלים בכלים הילכך טומאה בתוכו הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה דהוה ליה כלים ואדם דתנן בריש מכילתין דטמאים טומאת ז' אבל הנוגע מאחוריו טמא טומאת ערב כדתנן (לעיל פ"א מ"ב) כלים בכלים טמאין טומאת ז' השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב וכשטומאה מאחוריו הוי אפכא דצד חיצון ככלים וצד פנימי ככלים בכלים והיינו טעמא דנחשב לשנים דכשהטומאה בתוכו כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה און לו כח לטמא הנוגע מבחוץ טומאת ז' וכשהטומאה בחוץ כיון דמציל מלהיות הטומאה יורדת אין לו כח לטמא בפנים טומאת ז' ומ"מ האהל עצמו בין בפנים בין בחוץ טמא טומאת שבעה דהוה ליה כלים בכלים ולפי' רבינו תם דמפ' כולה מתני' דשנים טמאין במת שלשה טמאין במת ארבע' טמאין במת בכלי מתכות א"א לישב משנה זו אם לא בעומדין בחיבורין דצד שלגבי הטומאה הוי דיקרב וצד שני דיקרב בדיקרב הילכך הנוגע בצד דכלפי הטומא' הוי דיקרב [בדיקרב] והנוגע בשני דיקרב בדיקרב ודוקא לאחר שיצא המת מן האהל דבעודו באהל אף הנוגע בחוץ טמא טומאת שבעה כדפרישית בריש מכילתין דאהל נחשב כמת עצמו א"כ הנוגע הוה ליה כלים ואדם: כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. האהל טמא ממה נפשך טומאת שבעה שמצטרף חצי זית שמתוכו עם חצי זית שבאחוריו אבל הנוגע בהן בין מתוכו בין מלאחוריו אין בו אלא טומאת ערב דכיון דליכא כזית במקו' אחד א"א לכל צד להחשב ככלים בכלים הילכך הנוגע טמא טומאת ערב והנכנס לתוכו האהל מציל עליו וטהור ור' נתן פליג בתוספתא וקסבר דאפי' באהל (צ"ל האהל) טהור דאין מצטרפין לטמאות חצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו. דאם מציל ע"י אחרים (מציל) ק"ו ע"י עצמו: מקצתו של אהל מרודד על הארץ. דלאחר שנפרש האהל נשאר ממנו ופירשו אותו על הארץ: בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ונטמא האהל אבל הנכנס לתוכו טהור אם לא נגע בו. מקצתו מרודד. מקצתו של אהל מרודד על ארובה שבין בית לעליה וטומאה בבית. ר' יוסי אומר מציל העליה בנטית אהל שהארובה באויר האהל אז מציל על כל העליה שחוץ לאהל.

תניא בתוספתא [פ"ח] אהל שהוא נטוי על גבי ארבעה שפודין של מתכת ר' יעקב אומר אינו מציל מפני שדבר טמא מעמידו ור' יוסי אומר מציל. נטוי על גבי קנים דוקרנים ר' יוסי אומר מציל ור"ש אומר אינו מציל עד שיהיה נטוי כנטיית האהל. סדין שתפרו ונתנו על גבי עריסה אם אין בינו לארץ פותח טפח ה"ז מציל בד"א בזמן שאם תנטל עריסה וסדין עומד אבל אם תינטל עריסה וסדין נופל אע"פ שתפרו ואע"פ שאינו מסולק מן הארץ אלא כל שהוא הרי זה אינו מציל ואם היתה מחצלת של אהל אע"פ שלא תפרה ולא חישב עלי' ואין בינה לארץ פותח טפח הרי זו מצלת. ואם יש בינה לארץ פותח טפח אינה מצלת. פי' על ד' שפודין כגון שנעצם על הארובה ויורד האהל מכל צד על רצפת העליה וטומאה בבית אינו מציל על העליה שדבר טמא מעמידו דשפודים של מתכת מקבלי טומאה ואע"פ שהאהל עצמו מקבל טומאה וחוצץ מ"מ בעונן שלא יעמידוהו דבר המקבל טומאה דלא גרע מנדבך הנשען על כלים טמאים לעיל פ"ו מ"א דאפי' ר"א מודה דלא חייץ ור' יוסי דאמר מציל קסבר כי אהל דאע"פ שהוא טמא מציל: קנים דוקרנים. מחודדים מלשון (ביצה דף ז:) דקר נעוץ. ר' יוסי אומר מציל לא איצטריך דאפילו בשפודין דמקבלי טומאה קאמר דמציל ומשום ר"ש נקט לה. כנטיית האהל שיתקע יתידות בקרקע וינטה האהל ויקשור מיתריו ביתידות. ונתנו ע"ג עריסה והעריסה נתונה ע"פ הארובה שאם תנטל עריסה. כר' יעקב אתיא דאמר שלא יהא דבר חוצץ טמא מעמידה. ועריס' מקבלת טומאה. ואם היתה מחצלת נתונה ע"ג עריסה קאי דלא חייש אדבר טמא מעמידו אלא בסדין ואהל המקבל טומאה אבל מחצלת העשוי' לסיכוך לא מקבלי טומאה. אע"פ שלא חישב עליה סתמא לסיכוך כגון בגדולה כדאמרי' פ"ק דסוכה (דף יט.) ופליג האי תנא אדרבנן ור"א דנדבך דהכא דאפי' דבר טמא מעמידו טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל שפועי אהלים כאהלים - שאם היתה טומאה תחת השיפוע אע"פ שאינה תחת הגג של האוהל, טמא, כאילו היתה מונחת תחת הגג:

וכלה עד כאצבע - מלמעלה לצד הגג. דלא חיישינן באוהל של טומאה אלא שיהא בתוכו אויר כשיעור טפח על טפח ברום טפח מרובע:

טומאה באוהל - רוחב הגג שאינו משופע קרוי אוהל:

הנוגע בו מתוכו וכו' - וטעמא דצד פנימי של אוהל וצד חיצון שלו כשני כלים חשיב להו, וצד שכלפי הטומאה ככלי הנוגע במת עצמו, וצד שני ככלים הנוגעים בכלים. הלכך, טומאה בתוכו, הנוגע מתוכו טמא טומאת שבעה, דהוה ליה אדם שנגע בכלים שנגעו במת דתנן בריש פרק קמא דטמא טומאת שבעה. אבל הנוגע מאחוריו טמא טומאת ערב. כדתנן כלים, בכלים טמאים טומאת שבעה, השלישי, בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ובטומאה מאחוריו הוי איפכא, דצד חיצון ככלים הנוגעים במת, וצד פנימי ככלים בכלים. וטעמא דצד פנימי וצד חיצון נחשבים כשני כלים, דכשהטומאה בתוכו כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ טומאת שבעה, וכשהטומאה בחוץ כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ויורדת אין לו כח לפנימי לטמא הנוגע בו טומאת שבעה. ומכל מקום האוהל עצמו בין בפנים בין בחוץ טמא טומאת שבעה, דהוי ליה כלים בכלים. וכולה מתניתין מיירי לאחר שיצא המת מן האוהל ו:

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו - האוהל טמא ממה נפשך טומאת שבעה, שמצטרף חצי זית שבתוכו עם החצי זית שבאחוריו. אבל הנוגע, בין מתוכו בין מאחוריו אין בו אלא טומאת ערב, דכיון דליכא כזית במקום אחד אי אפשר לכל צד ליחשב אלא ככלים בכלים, הלכך הנוגע טמא טומאת ערב:

מקצתו מרודד על הארץ - לאחר שפירשו האוהל, סרח העודף ביריעות האוהל פירשו אותם בארץ:

מרודד - תרגום וירקעו את פחי הזהב (שמות לט) ורדידו:

טומאה תחתיו - תחת אותו רידוד:

או על גביו - על גבי הרידוד:

בוקעת ועולה בוקעת ויורדת - ונטמא האהל. אבל הנכנס לתוכו טהור אם לא נגע בו:

מקצתו - של אוהל:

מרודד על ארובה שבין בית לעליה - וטומאה בבית:

רבי יוסי אומר מציל - על העליה:

כנטיית האוהל - שהארובה באויר האוהל, אז מציל על כל העליה שחוץ לאוהל:

פירוש תוספות יום טוב

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין [דף כח]:

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו [דף מו] ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על המשנה) הנוגע כו'. באהל של פשתן איירי, שמיטמאין טומאת אהלים. הר"ש. וכלומר לאפוקי שאר דברים היוצאין מן העץ:

(ו) (על הברטנורא) דאי לאו הכי, אפילו הנוגע מאחוריו טמא טומאת ז', דאין האהל מתחשב. הר"ש. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) ויורדת. וכלים שתחת הרדוד טמאים, כיון דאין אוהל טפח מפסיק בינם לטומאה. מהר"ם:

(ח) (על המשנה) מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה, שהאוהל מציל בכיסוי. הר"מ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל שפועי אהלים כאהלים. בפ"ק דסוכה תנן העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין ומפרש התם בגמרא דטעמייהו דרבנן משום דס"ל דשפועי אהלים כאהלים ע"כ ואליבא דר' נתן דאמר התם דר' אליעזר הוא הפוסל אע"ג דהלכתא כותי' ניחא קצת אי נימא דמתני' דלא כר' אליעזר אבל לחכמים שבדורו דאמרי' התם דפליגי עלי' בברייתא וס"ל דד"א הוא המכשיר וחכמים הם הפוסלין קשה דמי נימא דמתני' דלא כרבנן ועוד דקשה הלכתא אהלכתא דבההיא דסוכה קיימא לן דהלכה כמאן דפסול משום דשפועי אהלין לאו כאוהלים והכא סתמא תנן כל שפועי אהלים כאוהלים וצ"ע לע"ד ולא מצאתי מי שדבר בזה אם יש לחלק כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין במ"ש שם בסוכה פ"ק סימן י"א:

וכלה עד כאצבע. פי' הרמב"ם ז"ל וכלה לצד מטה עד כאצבע ולישנא דמתני' כותי' דיקא דקתני יורד וכלה וכו' וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל ואע"ג דלענין שבת אמרי' בפ' תולין דכילת תתנים שאין בגגה טפח מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת דלא הויא אהל כיון שאין בגגה טפח לענין טומאת אהל שאני כדאיתא בתוספתא וכו' ע"כ:

הנוגע בו מתוכו וכו'. באהל של פשתן מיירי שמטמא טומאת אהלים ומקבל טומאה אע"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הלכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים:

בפי' ר"ע ז"ל אין לו כת לפנימי לטמא הנוגע בו. אמר המלקט איני יודע למה לא אמר אין לו כח לטמא הנוגע בפנים כמו שאמר בראש דבריו אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ וכמו שהוא בפי' הר"ש ז"ל ומשמע דאין לו כח דסוף דבריו דהר"ש ז"ל קאי אחיצון ולא אפנימי דוק:

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. האהל טמא ממה נפשך ור' נתן פליג בתוספתא דס"ל דאפילו האהל טהור דאין מצטרפים שני חצאי זיתים לטמא אותו דאם מציל על ידי אחרים כ"ש שיציל על ידי עצמו. הר"ש והרא"ש ז"ל:

מקצתו מרודד על הארץ. פי' הרא"ש ז"ל מקצתו של האהל הנטוי שוכב על הארץ ואין בו שפוע כלל לא חשיב אהל:

ר' יוסי אומר מציל. והלכה כמותו:

תפארת ישראל

יכין

כאהלין:    נ"ל דמדלא קאמר בתר הכי כיצד. ש"מ דסיפא לאו פירושא דרישא הוא. אלא ה"ק ברישא כל שפוע וכו'. דלא תימא דוקא אהל שהתקרה שלו שוה מטמא טומאת אהלים. דהרי טומאת אהלים ממשכן גמרינן [כשבת דכ"ח א'] והתם היו דפנות ותקרה שוה ע"ג אלא בטומאה כל שפוע וכו'. ואמר כל דר"ל בין שהתקרה משופעת על כותלים או שאין להאהל תקרה כלל רק שדופן האהל הוא בשפוע. ועי"ז נעשה כעין תקרה להאהל אפ"ה דינו כאהל ומטמא טומאת אהלים. ולרמב"ם [פי"ח מטו"מ ה"ז] באמת גריס כיצד בתר הרישא. א"כ לפי הך גרסא הכי קאמר תנא. אף שאמרנו שכל אהל שאין בו טע"ט נידון כרצוצה. אפ"ה שפוע אהלים שגבוה מצד א' טע"ט. ותחת צד השני הוא נמוך מטע"ט אין בו דין טומאה רצוצה כשהטומאה במקום הנמוך ואין בו דין חילול בפ"ע כשהטומאה בתוך האהל. דנימא דמדאינן פתוחין זל"ז טע"ט. אין טומאה עוברת מזל"ז אלא הו"ל אותו חלול הקטן כחלול האהל ממש. וע"ז שואל שפיר כיצד:

וכלה עד כאצבע:    שכנף שולי האהל שלמטה אינו גבוה מהארץ רק כאצבע:

טומאה באהל:    היינו במקום שהיריעה מנושא טע"ט מהארץ:

כלים שתחת השיפוע:    ר"ל תחת יריעת האהל במקום שנמוך:

טמאים:    ולא אמרינן דמדמונחת במקום שאין טע"ט בין הטומאה להיריעה שע"ג תהיה הטומאה בוקעת ועולה ויורדת. ומדאין החלול ההוא פתוח טע"ט לחלול של האהל. לא תתפשט הטומאה כלל מתחת הרדוד לתוך האהל. אלא אמרינן דמדעכ"פ מעורבים ב' האוירים. בטל החלול הקטן הזה לגבי האהל וכמונחת טומאה באהל דמי. מיהו דוקא הכא שב' האוירים הם תחת תקרה א'. וכחור שבבית דמי. דמדאינו מפולש ומשתמש לבני הבית כחלול של בית דמי. ולא דמי לחללים שבעובי כותל מגדל [כפ"ד] דלא בטלו לגבי מגדל. דהתם לתשמישין בפ"ע עשוייה ולא לתשמישי המגדל. משא"כ הכא הוה אותו חלול כשאר זוית שבבית. אבל חור מפולש שבכותל בין בית לבית שאין בהחור טע"ט פתוח אע"ג שטומאה נכנסת לתוכו מהבית לטמא במחצה למחצה [כפ"ו מ"ד] עכ"פ אין הטומאה מתפשטת מהמחצה ולהלן. ובפתוח החור פחות מטפח רק לבית א'. נ"ל דמדפתוח רק לצד א' רק לתשמיש הבית שפתוח לו עשוי ואינו נידון במחצה ומחצה. אלא אם הטומאה בבית כולו טמא:

טומאה מתוכו:    שהטומאה מונחת תוך חלול האהל. בין שמונחת תחת מקום שהיריעה מנושא שם טע"ט או תחת השפוע הנמוך שם מטע"ט. וה"ה בכל אהל שקירויו שוה ויש חור בכותלו. רק מדאיירי בשפוע אהלים נקט הך דינא הכא. ומיירי נמי רק באהל הנעשה מצמר ופשתן או שער בע"ח. דמקבלי טומאה אע"ג דאיכא ב' לטיבותא שאינו כלי. וגם מחובר בארץ. דאי באהל הנעשה משאר גדולי קרקע. הרי אמק"ט רק בתרתי לריעותא דהיינו שאינו כלי וגם אינו קבוע בארץ. וכיון שכן אין חילוק בין תוכו לאחוריו דבנטמא א' נטמא חבירו ככל כלי מטולטל. [כך נ"ל דאוקמא בפשתן דוקא. ועי' בפתח האהל סי' א' ב']. ומיירי נמי שהיה כזית ממת וכדומה תוך האהל והשתא כשנגע בו הטהור. כבר הוציאו הטומאה מהאהל. דאי בעוד הטומאה תוך האהל. אפי' בנגע בו אז הטהרה מאחוריו טטו"ז [ועי' פתח האהל סי' ז]:

הנוגע בו מתוכו:    לאחר שיצא המת:

טמא טומאת שבעה:    ודוקא הנוגע בו. אבל הנכנס לתוכו לאחר שהוציאו המת או נשאו ולא נגע בו. טהור לגמרי. דרק מת עצמו מטמא גם במשא ואהל ולא הדברים שנטמאו בו [כרמב"ם פ"ה מטו"מ. ועמ"ש בס"ד לעיל פ"א מ"ג]:

ומאחוריו טמא טומאת ערב:    דדיינינן צד היריעה שכלפי פנים ככלי שנגע במת. וצד חוץ של היריעה ככלי שנגע בכלי הראשון. והרי בכה"ג רק אלו הב' כלים טמאים טו"ז. ולא האדם או כלי שחזר ונגע בכלי הב' [כפ"א מ"ב]. ולא דמי הך יריעות האהל לכלי שהאהיל על המת. דבנטמא בצד א' דוקא בנטמא במשקין לא נטמא כולו [ככלים פכ"ה] אבל בשאר טומאות כולו טמא. י"ל כלי שאני שאינו חוצץ בפני הטומאה [כפ"ו מ"א] אבל. הכא אע"ג שכל האהל נטמא. עכ"פ הרי צד פנימי וצד חיצון משונים בדינן. דצד פנימי נטמא במת. וצד חיצון חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע להלן. [ות"ש סיעתא לרמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב. שכ' דגם אהל צמר ופשתן אף שהוא טמא. אפ"ה כשהוא נטוי כאהל חוצץ] ומדמשונין ב' צדדי האהל בדינן להכי דיינינן להו כב' כלים שנגעו זב"ז. [מיהו ק' הרי כל עוד שהיה המת בתוך האהל. גם צד החיצון של האהל היה מטמא טו"ז להנוגע שם. וכיון שכן היאך אחר שהוציאו המת מהאהל פרח ממנו חומר טומאתו שבתחלה. שלא יטמא מהשתא להנוגע שם רק טו"ע. וכי טומאה שבה להיכן הלכה [כפסחים ל"ג ב']. ואת"ל הך טו"ז שהיה צד החיצון מטמא מתחלה לאו טומאת מגע עצמו היה רק מחמת המת שהיה אז בתוכו דמדאין האהל מתחשב הו"ל כאילו נגע בהמת עצמו. עכ"פ מ"ש מהא [כלים פי"ח מ"ז] כרע שהיה טטו"ז וחיברה למטה כולה טטו"ז אע"ג שהמטה מתחלה טהורה היתה. אפ"ה מדחיברה להכרע מחשבה כגוף א' וכולה טמא טו"ז כ"ש הכא שמתחלה בשעה שנטמא צד פנימי. גוף א' היה מעיקרא עם צד חיצון. והיאך לא נימא שגם לענין לטמא הנוגע לא יחשב כגוף אחד חיצון כפנימי. ואת"ל דוקא לענין טומאת עצם הגוף המחובר אמרינן התם והכא דמחשב כולה כגוף א'. משא"כ לטמא אחרים כמו דמחלקינן הכא בין צד חיצון לפנימי כ"כ מחלקינן התם בין נוגע לכרע או בהמטה שנתחבר להכרע. עכ"פ ק"ל כיון דדיינינן צד חיצון ככלי שנגע בפנימי. א"כ הו"ל לטהר הנוגע לגמרי וכ"כ צד חיצון טהור לגמרי דהרי מגע בית הסתרים היא שאמ"ט [כחולין עב"ב. ורמב"ם סוף טו"מ]. ואת"ל דאפ"ה מטמאינן הנוגע משום חיבורין. ליתא דכבר כתבו תוס' [שבת י"ז א'] דבמפסיק דבר שלא נתטמא במגע בעיקר הטומאה אין שם דין טומאה בחיבורין. ותו דהרי הר"ב כתב בעצמו שהאהל בין בפנים ובין בחוץ טמא טו"ז. והיאך יטמא צד חוץ טו"ז. והרי חשבית לי' כב' כלים. והם לא נגעו זב"ז רק בטומאת ביהס"ת. ונ"ל.דדוקא כשנטמא הב' מצד נגיעה. אמרינן שפיר דמגע ביהס"ת אמ"ט. אבל הכא הא דמטמאינן צד החיצון אינו משום שנגע בצד הפנימי. דהרי באמת גוף א' הוא צד הפנימי עם צד החיצון וכמו שהאהיל זה על המת כן האהיל זה. רק דאפ"ה הקילו בהנוגע בצד החיצון טפי מבנוגע בצד פנימי. משום דצד חיצון חוצץ בפני הטומאה קלישא טומאתו גם לענין הנוגע. ומה שאמרו רבותינו דהוה ככלים בכלים. לאו שיהיה הכא ממש כנגיעת כלים בכלים. אלא ר"ל שהקילו חכמים בנגיעת החיצון שיהיה שוה בדינו כנוגע בכלים שנגעו בכלים ושיהיה טמא רק טו"ע. תדע דאי באמת ככלים בכלים תדין להו. הרי הנוגע כלים בכלים בחיבורין לתוס' שבת [י"ז א' ד"ה ששמע וד"ה אמר] גם השלישי טטו"ז [דלא כרמב"ם פ"ה מטו"מ] אע"כ כדאמרינן דרק לענין קלות דין טומאתו השווהו לדין כלים בכלים ודו"ק]:

טמא טומאת ערב:    נ"ל דטעם הדבר. דהרי בכל ב' חצאי שיעור החמור מצטרף להקל. ואין הקל מצטרף להחמור [ככלים פכ"ז מ"ג וטהרות פ"א מ"ה ומעילה פ"ד מ"ד] והרי ה"נ לענין שיצטרף חצי זית שבחוץ להחצי זית שבפנים. הרי בשר המת שבצד א' אין בו כח לטמא צד הב' רק טו"ע ואיך יצטרף להבשר שבצד הב' שחמור ממנו. שיטמא צד הב' טו"ז. להכי החמור מצטרף להקל. ונחשב צד הב' כאילו כל הכזית בצד הא' ודו"ק. מיהו כל זה להנוגע בהאהל אבל האהל בעצמו ודאי טטו"ז. דלגבי אהל עצמו. ודאי מצטרפי נגיעת ב' החצאי זיתים כרבנן דר' דוסא [לעיל רפ"ג ועי' רמב"ם פי"ח מטו"מ ה"ז ועי' עוד שם פ"ד ה"ג]:

מקצתו:    של יריעות האהל:

מרודד על הארץ:    דבכה"ג אין האויר פחות מטע"ט שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל עצמו. דבמעורבים ב' האוירים במקצת הרי כבר אמרנו דדינו כשאר האהל:

טומאה תחתיו:    תחת אותו רדוד. וכגון שהטומאה מונחת בגומא תחת הרידוד:

או על גביו:    ע"ג הרדוד:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:    ואף שלא נגע הטומאה בהרדוד. עכ"פ מדנמוך שם מטע"ט הרי בקעה הטומאה אל הרדוד והו"ל כאילו נגעה הטומאה בהרדוד. ונטמא האהל כולו. אבל הנכנס להאהל אפי' בעוד הטומאה תחת או ממעל להרדוד. לא נטמא דכל שאין אהל טע"ט ע"ג הטומאה. טומאה רצוצה היא. ובוקעת רק למעלה ולמטה ואינה מתפשטת לצדדים. ואע"ג דעכ"פ בנגע בהאהל אף לאחר שהוציא הטומאה מתחת הרדוד נטמא. אפ"ה אין האהל מטמא להנכנס בו או להמאהיל עליו ואפי' במשא אמ"ט:

מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה:    והטומאה בבית. ומיירי שהעליה מקורה גם ממעל להארובה. דאל"כ היאך אפשר שתכנס הטומאה מהבית להעליה דרך הארובה. הרי כשהטומאה בהבית גם בבית עצמו נגד הארובה טהור [כלקמן פ"י מ"א] אבל כשהעליה מקורה אז הקרוי שממעל להארובה עירב האוירים שלמטה מהקרוי להטמא למטה גם נגד הארובה [כפ"י מ"ד]:

רבי יוסי אומר מציל:    שלא תכנס הטומאה מהבית להעליה:

רבי שמעון אומר אינו מציל:    נ"ל דבהא פליגי במה דאמרינן לקמן [פ"ח מ"א ומ"ג] דאין יריעה מצלת רק בשעשויה אהלים דהיינו גג ודפנות. ר' יוסי ס"ל דאף דלגבי תוך האהל שבעליה לא מחשב הרדוד כשפוע אהלים. ולא נטמא מה שבתוך האהל זה כשלא נגע בהאהל עצמו. והיינו משום דאין האויר שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל. נמצא שאין הרדוד מחשב כחלק מגוף האהל שיש לו גג ודפנות. עכ"פ כיון שרדוד הזה פרוס על הארובה שבמעזיבה שיש דפנות הבית תחתיה. להכי מחשב הרדוד שפיר כאהל עם גג ודפנות ומציל. ור"ש ס"ל דדוקא אם היריעה עצמה עשויה גג ודפנות מצלת. אף שעשוי מדבר המק"ט חוצץ [ועי' פתח האהל סי' ג] אבל הכא שהדפנות אינן ממין הרדוד. הו"ל הרדוד כשאר יריעה מטולטלת שמק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [ולפ"ז נ"ל דדוקא הכא דהרדוד הוא ג"כ קצוות האהל ס"ל לר"י שמציל. אבל אם פרס יריעה פשוטה על הארובה. אז גם לר' יוסי כיון דהיריעה מק"ט. וגם אינה קצוות אהל. לפיכך גם לדידיה כל שאין היריעה עצמה עשויה גג דפנות אינה חוצצת [וכלקמן פ"י מ"ד]. ומיהו מה שבתוך האהל שבעליה. לכ"ע בין שנטמא העליה או לא בכל גונא אם האויר שתחת הרדוד והאויר שתוך האהל פתוחין זל"ז בשיעור טע"ט. נטמא תוך האהל. ואם אין פתוחין זל"ז טע"ט. לא נטמא תוך האהל. אפילו בעוד המת למטה בהבית. רק דהנוגע בהאהל בין בפנים ובין בחוץ ואפי' לאחר שיצא המת מהבית טמא. משום דנטמא הרדוד מדהאהיל על הטומאה בעוד שהמת בבית. והרי הרדוד גוף א' הוא עם יריעות האהל:

בועז

פירושים נוספים