רמב"ם על אהלות ו

<< · רמב"ם · על אהלות · ו · >>

ראו גם נוסח המשנה אהלות ו רמבם

אהלות פרק ו

משנה א

ידוע, שהאוהל כמו שיביא הטומאה ויטמא כל מה שבתוכו, כן יחוץ בפני הטומאה ולא יטמא כל מה שחוץ ממנו, ולא יתטמא גם כן מה שיהיה בתוכו מן הטומאה (ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן) אשר הוא חוצה לו. והמשל בזה בית ועליה, הנה אם היתה טומאה בבית תחת משקוף הבית הגיע הטומאה ויטמא כל מה שתחתיו, כן חוצץ בפני הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה, ולא יטמא גם כן מה שבבית אם היתה טומאה בעליה על משקוף הבית.

ואמר בכאן שאדם וכלים מביאין ואין חוצצין, ואפילו היו כלי גללים ואבנים ואדמה אשר הם כלים טהורים ואינם מקבלין טומאה כלל, הנה האוהל אשר יעשה מהם לא נחשבהו להציל מה שהוא חוץ ממנו, ולא יציל גם כן כלים שתחתיו.

ונדבך - הוא הלוח.

והמשל כולו מבואר.

וזה שאמרנו כלים שתחתיו טמאים, מורה זה שהוא חשוב כאוהל, שאם לא יהיה חשוב כאוהל לא יטמא מכלים שתחתיו, אלא מה שיגבילהו טומאה שעל גביו לבד.

ואמרו טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים, מורה זה שאינו חשוב כאוהל, לפי שאם היה אוהל יהיו כלים שעל גביו טהורין כמו בית ועליה, הנה שם אותו אוהל לטמא אבל לא לטהר.

ואמרו דבר שיש בו רוח חיים - רוצה לומר חוץ מהאדם, איזה מין שיהיה ממיני הבעלי חיים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ב

כבר הקדמנו שאכסדרה הוא כבית שער לבית.

ואמר כי כאשר נכנסו קוברי המת, רוצה לומר נושאי המת, תחת האכסדרה והיה שער הבית קצתו (פתוח) [נעול], והחזיק אחד מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא, אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על עניינו ולא יפתח, ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח, הנה הבית טהור, וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה ידו יפתח השער הנה הוא טמא, לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה, ואדם אינו חוצץ יהיה מי שיהיה. ואמנם אמר בכאן אחד מהם על הידוע, והוא ההיקש אפילו היה אדם מתוך הבית ומחזיק הפתח. ודע זה.

וכן אם היה חלון בין שני הבתים יהיה בו טפח על טפח ומעלה, והטומאה באחד משני הבתים, הנה הבית האחר יהיה טמא בלא ספק לפי השורש הנזכר, לפי שטפח על טפח מביא את הטומאה. ואם היה זה החלון נעול בכלים, הנה לא תחוץ בפני הטומאה.

ואם היה בזה החלון חבית מלאה מתאנים, הנה לא תהיה חוצצת להיותה כלי הנה היא תטמא, וכל מה שיטמא אינו חוצץ בפני הטומאה כמו שהתבאר. וזה אם היה פי החבית ממה שימשך לבית אשר בו הטומאה, לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו פעמים, ולזה אם היה שולי החבית ממה שימשך לבית טמא, הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדירה שבארובה. וכן ביאר התלמוד בזה בבתרא, ושם התבאר שאמרו בכאן שהתאנים חוצצים בתנאי שיהיו בלתי מוכשרים, ואף (על פי) שכבר נפסלו ואינן נאותות לאכילה אשר אין דעתו לפנותן, ולזה יחוץ בפני הטומאה.

וכן התבן גם כן שיהיה מתנאיו שתהיה נפסד אינו נאות לאכילת הבהמה, עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט, עניינו שאלו שני התנאים מחוייבים בכל מה שיבדיל בין המקום הטהור ובין הטומאה, והוא שיהיה זה הדבר אינו מקבל טומאה ואין דעתו לפנותו. ואם היה אפשר חזרת החבית והקופה, ישארו אלו התאנים או זה התבן עומדים בעצמם סותמין כל החלון, ותשען עליו ויחוץ בפני הטומאה. ואם לא אפשר זה, הנה זה השורש והנשען על הקופה ועל החבית והם כלים יטמאו ולא יחוץ, ויהיה הבית השני טמא.

וזה הדין בעצמו בבית נחלק בחלוקה בקנקני חרש הונחו קצתן על קצתן והוטח עליו הטיח, וכבר נעשה שהקנקנים כלים ואינן חוצצין. ובתוספתא "בית שחצצו בקנקנים טהורות, ופיהן כלפי הטהרה מצילות, כלפי הטומאה אינן מצילות, טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ, אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל, ואם לאו אינו מציל":

משנה ג

כותל שהוא לאויר - שיהיה עובי הכותל פתוח לשמים, והמשקוף מורכב בקיר לא עליו, כזה:

הנה אם היתה הטומאה בבית וטמא, הנה כל מה שזולת זה טהור, לפי שנחשוב הטומאה שהיא תוך הבית, ולזה אשר עמד על ראש הכותל טהור כמו מי שיעמוד על משקוף הבית. ואם היתה הטומאה בחצי היוצא, הנה לא יראה פועל הטומאה בבית, ויהיה הכותל כלו בדמיון קבר.

רבי יהודה אומר, שהכותל כולו מהבית יחשב, ואף על פי שהטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא, והעומד על הכותל טהור.

ואין הלכה כרבי יהודה, והלכה כחכמים:

משנה ד

זאת ההלכה כולה מבוארת העניין, ולא תצטרך לפירוש.

ואל תתמה היות הכלים יתטמאו בבית טמא ואף על פי שהן בתוך הבניין, לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה, ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צמיד פתיל או באוהל אחר לפי מה שקדם, אולם היותן בלועין בבניין הנה לא יצילם. וכבר קדם לך זה השורש בתשיעי מכלים וביארנוהו שם.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה

תחת הקורות - הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורה לא בעצם הבניין.

ואמרו כקליפת השום - הוא הפלגה. והכוונה שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח, ולא תטמא הבית, אבל נחשוב הטומאה כאילו הוא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיראה לבד בעליונות ושפלות, כמו שיתבאר עתה. ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך, אמנם אם היתה בעצם הבניין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה אשר לפני זאת. וכן (לא) [אילו] היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה, ואף על פי שהמשקוף אשר בין הבית והעלייה הוא סלע או הדומה לו מן האבנים. ובתוספתא אמרו, "של בנין ידון מחצה על מחצה, ושל סלע כקליפת השום".

ועניין נראית - שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי, כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם, כל הבית טמא, ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח:

משנה ו

יחפרו בארץ מקום גדול לקבור בו מתים רבים, ויחפרו בתוך זאת החפירה לקבור לפי שיעור האיש אשר יקברו בו, איש בכל קבר, והקבר אשר הוא על שיעור האיש יקרא כוך, והמקום הגדול והמקבץ הכוכין יקרא מערה, וכבר ביארנו זה בבבא בתרא.

וההפרש אשר בין בית המשמש את הכותל וכותל המשמש את הבית, הוא כמו שאספר, וזה:

• שהכותלים אם היו עומדים על שטח הארץ, הנה יקרא הכותל ממנו כותל המשמש את הבית, לפי שזה הכותל שם הבית בית.
• אולם אם חפר בארץ שתי חפירות אחד בצד השני, הנה הכותל אשר ישאר ביניהם לא יקראו לו כותל המשמש את הבית, לפי שאין זאת החפירה שם אותו בית שלא עשה בו דבר, אבל החפירה שם אותו כותל ויאמר שזאת החפירה בית המשמש את הכותל.

ואמרו תחת העמוד - הוא שתהיה הטומאה תחת המחיצה זו אשר חוצצת בין שני הכוכין או בין שתי מערות, ותהיה הטומאה נראית שם ויהיה טמא כל מה שכנגדו עד הרקיע וכל מה שכנגדה עד התהום, וזהו עניין אמרו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שתשמעהו.

וזה השורש בכל המסכתא, כי כאשר תהיה הטומאה אטומה, רוצה לומר שהוא במקום מקיף בו דבק, ואין שם חלל טפח, הנה כל מה שיהיה נכחיי לטומאה בין למעלה בין למטה טמא, ולא יועיל בזה גובה הבניין עליו. וכן אפילו הוא עמוד בתוך הבית והטומאה בתוך העמוד, יהיה הדין כמו שזכרנו. ולשון התוספתא, "עמוד שהוא עומד בתוך הבית, וטומאה תחתיו והיא רוצצת, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו".

ושמור זה השורש, ולא אצטרך שאכפלהו:

משנה ז

פרח - הוא הדבר הבולט מהקירות והעמודים בעת העשייה, כמו מה שהוא בבניין הגבוה מטיחות הטיח והסיד וההכאות, והוא אמרו "פרח שושן"(מלכים א ז, כו).

ואמר כי כאשר היה עמוד וטומאה בתוכו כמו שהתבאר, והיה מזה העמוד פרח יוצא, והיו כלים תחת זה הפרח והאהיל הפרח עליהם, הנה אלו הכלים טהורים לפי שטומאה בוקעת ועולה כמו שהתבאר, לא תטמא אלא מה שיהיה נכחי אליו לבד. וכן התבאר בתוספתא שבפרח הנאמר בכאן. ואם היתה טומאה באחד מאלו הכלים אשר תחת הפרח, והיו הכלים אחרים תחת זה הפרח, אם היה גבוה הפרח אשר תחתיו הטומאה והכלים טפח או יותר, הנה כבר האהיל על הכל ונטמאו הכלים כולם באוהל המת. ואם היתה פחות מטפח הנה אינו אוהל כמו שקדם, ואמנם יטמא מה שנגעה בו הטומאה ממנו לבד.

ופרדסקין - הוא מחבוא החפורה בתוך קיר הבית כמו אוצר קטן, ולו מנעול ופותחת.

ואם היה באחד מקירות הבתים שני חדרים זו על גבי זו, והיתה טומאה באחד מהן ונפתח, ונשאר החדר השני נעול השערים, הנה זה החדר אשר בו הטומאה עם כל הבית טמא, והחדר הסגור טהור אם היתה טומאה שומה בחדר. אולם אם היתה טמונה בתוך קמורת החדר או בעליונו או בשפלתו או בצדדיו הנה נחשוב החדר כאילו סתום, והוא אמרו כאילו הוא אוטם, וכאילו הטומאה בתוך הקיר בעבייו אשר ימשך לבית או בחצי האחר, ויהיה הבית טהור לפי מה שהשרשנו בזה הפרק.

והמשל בזה שיהיה בעובי הקיר ארבעה זרתות ובעומק החדר שנים זרתות, ישאר מעובי הקיר שני זרתות, תהיה הטומאה טמונה בו על מרחק, וכאשר עיינו מרחק הטומאה מחלל הבית שני זרתות וטפח וזה מחצי הכותל, הנה יהיה הבית טהור. זה התועלת כאשר חשבנו החדרים אטומים לעניין הבאת הטומאה לבית. אמנם לעניין הטמאות אחד מהם מהאחר, הנה כאשר חשבנום אטומים כולן, הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ותטמא כל מה שיהיה נוכח לחדר האחר.

וזה כולו יתבאר בתוספתא, שם אמרו "פרדסקין שהוא פתוח לבית, הטומאה בקרקעו או בכותל שלפנים ממנו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ורואים את הפרדסקין כאילו הוא אטום, מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית. שלושה פרדסקין זה בצד זה או זה אחר זה או זה על גבי זה, וטומאה תחתיהם או ביניהן או על גביהם, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ורואים את הפרדסקים כאילו הם אטומים, ונדונים מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית". וזה כולו מבואר במה שכבר ביארנוהו מכאן בזאת ההלכה.

ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

משנה אהלות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב