רמב"ם הלכות נזקי ממון א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נזקים · הלכות נזקי ממון · פרק ראשון | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה רמ: "המצוה לדון בבהמה שהזיקה לרכוש על-פי דין תורה (דין שן ורגל)"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו. אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

הלכה ב[עריכה]

וכמה משלם. אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה. כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה בדרך הילוכה חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ואם שינתה ועשתה מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד והזיקה בהן. כגון שור שנגח או נשך חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו שנאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו'.

הלכה ג[עריכה]

כיצד שור שוה מנה שנגח לשור שוה עשרים והמיתו והרי הנבילה שוה ארבעה בעל השור חייב לשלם שמונה שהוא חצי הנזק. ואינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק שנאמר ומכרו את השור החי. לפיכך אם המית שור שוה עשרים לשור שוה מאתים ונבלה שוה מנה אין בעל הנבלה יכול לומר לבעל החי תן לי חמשים. אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך אפילו אינו שוה אלא דינר. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד[עריכה]

העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד. והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם. וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו שנאמר או נודע כי שור נגח הוא.

הלכה ה[עריכה]

חמשה מעשים תמים יש בבהמה. ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותו מעשה ואלו הן. הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ על כלים גדולים ולא לבעוט. ואם הועדה לאחד מהן הרי זו מועדת לו. אבל השן מועדת מתחילתה לאכול את הראוי לה. והרגל מועדת מתחילתה לשבר בדרך הילוכה. והבהמה מועדת מתחילתה לרבוץ על פכין קטנים וכיוצא בהם ולמעך אותן.

הלכה ו[עריכה]

חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות. לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם. ואלו הן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס. וכן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפילו היה בן תרבות.

הלכה ז[עריכה]

כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו. וכל תם משלם חצי נזק מגופו. במה דברים אמורים בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו. אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל. שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר.

הלכה ח[עריכה]

הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה. אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך [כאן] וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה. ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה. אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת נזק שלם.

הלכה ט[עריכה]

היתה החצר של שניהן מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מן השותפין בהמתו והזיקה חייב אפילו על השן ועל הרגל. וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות והזיקה פירותיו חייב על השן ועל הרגל.

הלכה י[עריכה]

שלשה אבות נזיקין בשור הקרן והשן והרגל. תולדות הקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה. תולדות השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחיכוכה. וכן אם טנפה פירות להנאתה. תולדות הרגל הזיקה בגופה דרך הילוכה או שהזיקה בשערה דרך הילוכה או כשכשה בזנבה או באוכף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה. וכן חמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה כל אלו תולדות הרגל הן וברשות הרבים פטורין וברשות הניזק משלמין נזק שלם.

הלכה יא[עריכה]

כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה ברשות הרבים. או שכשכשה בגיד שלה ברשות הרבים והזיקה פטור. ואם תפש הניזק גובה חצי נזק ממה שתפש. שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים כמו שביארנו.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.