רמב"ם הלכות טומאת מת כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר טהרה · הלכות טומאת מת · פרק שלושה ועשרים | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

כל הכלים המצילים בצמיד פתיל מצילין על כל מה שבתוכן בין אוכלין בין משקין בין בגדים וכלי שטף זהו דין תורה אבל מדברי סופרים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס אחרים שיהיו בתוכו אבל אם היו בתוך כלי חרס המוקף כלי שטף או בגדים הרי אלו טמאים ומפני מה אמרו שלא יציל על הכל כשאר כלים המצילין מפני ששאר הכלים המצילין אין מקבלין טומאה וכלי חרס מקבלין טומאה וכלי טמא אינו חוצץ וכל כלי ע"ה בחזקת טומאה כמו שיתבאר ולמה לא אמרו כלי חרס של ע"ה לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל אחד אני ואחד החבר ולפיכך חשו וגזרו שלא יציל על הכל ולמה אמרו מציל על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס מפני שאלו הג' טמאים הן ע"ג ע"ה בין קודם שיהיו באהל המת בין אחר שיהיו שם תחת צמיד פתיל ולעולם לא ישאל החבר מע"ה לא אוכלין ולא משקין ולא כלי חרס אלא על דעת שהן טמאין שהרי אין להן טהרה לעולם ולא יבא בהן לידי תקלה אבל כלי שטף שואל אותם החבר מע"ה ומטבילן מפני מגע עם הארץ ומעריב שמשו ומשתמש בהן בטהרות לפיכך חשו חכמים שמא ישאל ממנו כלי שטף שכבר היה תחת צמיד פתיל בכלי חרס שלו שהרי עם הארץ הזה מדמה שניצל והרי הוא טמא טומאת שבעה ויטביל החבר ויעריב שמשו וישתמש בו בטהרות ויבוא לידי תקלה ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו.

הלכה ב[עריכה]

אדם שהיה נתון בתוך החבית ומוקפת צמיד פתיל טהור ואפילו עשאה גולל לקבר ויראה לי שזה שלא גזרו על כלי חרס שלא יציל על האדם מפני שהוא דבר שאינו מצוי וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו.

הלכה ג[עריכה]

כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה או בקדשים עמי הארץ נאמנים על טהרתם מפני שהן נזהרים בהן הרבה ולפיכך יצילו על הכל בצמיד פתיל אע"פ שהן חרס.

הלכה ד[עריכה]

ארובה שבין בית לעלייה וטומאה בבית וקדירה נתונה על פי הארובה ונקובה בכונס משקה הקדירה טמאה והעלייה טהורה היתה שלימה כל שבעלייה מאוכלין ומשקין וכלי חרס טהור אבל אדם וכלי שטף שבעלייה טמאים שאין כלי חרס חוצץ אלא על האוכלים ועל המשקין וכלי חרס וכל שבעלייה טהור כאילו הוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס וטמאו האדם שבעלייה זו מפני שהוא דבר המצוי לפיכך אם היה בעלייה זו כלי מתכות וכיוצא בו מלא משקין הכלי טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין היתה בה אשה לשה בעריבה של עץ האשה והעריבה טמאין טומאת שבעה והבצק טהור כל זמן שעוסקת בו פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו וכן אם פינה הבצק או המשקין לכלי אחר מכלי שטף שבעלייה נטמאו במגע הכלי האחר היה ע"פ ארובה זו שאר כלים המצילים בצמיד פתיל שאין מקבלין טומאה כמו שביארנו ולפיכך אין מגע עם הארץ מטמא או שהיה כלי חרס הטהור לפרה אדומה או לקודש שהכל נאמנין על טהרתן ה"ז מציל על כל מה שבעלייה היה אהל נטוי בעלייה ומקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעלייה ה"ז מציל ואף על פי שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכיסוי כמו שביארנו.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.