רמב"ם הלכות חובל ומזיק ז
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר. הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה. אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן.
הלכה ב[עריכה]
כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים של חבירו או שדמע לו פירות או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל וכן כל כיוצא בזה. שמין מה שהפסיד ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין.
הלכה ג[עריכה]
ודבר [ב] זה קנס הוא שקנסוהו חכמים כדי שלא יהיה כל אחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר אין גובין הנזק מנכסיו שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסוהו. וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו.
הלכה ד[עריכה]
הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם. בשוגג פטורין. וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור.
הלכה ה[עריכה]
הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והסיח דעתו ממי חטאת. פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הלכה ו[עריכה]
המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין. שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות. או שהיה מומר שהרי הוא כעכו"ם. או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא מומר. הרי זה אוסר היין וחייב לשלם. והיאך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו. מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.
הלכה ז[עריכה]
כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין. אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד ב הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר. חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ח[עריכה]
הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי. ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
הלכה ט[עריכה]
וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר. שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון. ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב. אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
הלכה י[עריכה]
וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון. הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר. שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו. וכן אם מחלו יורש ראובן משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.
הלכה יא[עריכה]
וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו. וגרם לאבד ממונו וכופין את בעל חוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם. וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה. וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם וכן כל כיוצא באלו הדברים.
הלכה יב[עריכה]
הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים. וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ. הרי זה הראשון[1] פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה פטור.
הלכה יג[עריכה]
שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות. ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים. וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו. הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור.
הלכה יד[עריכה]
וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט. חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים.
הלכה טו[עריכה]
שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר עליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה. וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור. כדרך שביארנו בשורו שהזיק שדין אחד הוא. דרך ענבים של חבירו שמין לו היזקו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה טז[עריכה]
כשגובין הפחת מן המזיק גובין מן המטלטלין שלו. אם אין לו מטלטלין גובין מן היפה שבנכסיו. וכן האונס והמפתה והמוציא שם רע כולן גובין מהן מן היפה שבנכסיו.
הלכה יז[עריכה]
כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק. הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו שיטעון הנגזל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כמו שביארנו בנגזל.
הלכה יח[עריכה]
כיצד לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש. או שמסרו ביד אנס ואבד. בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא. הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו. אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן. וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך. שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות. ואם תפש אין מוציאין מידו. אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יט[עריכה]
ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים. אבל אינו יודע כמה היו ואומר הניזק אלף היו נוטל אלף בלא שבועה. ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר בענין הפקדון.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.