רמב"ם הלכות אישות כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נשים · הלכות אישות · פרק חמשה ועשרים | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונין והוא הדין לשאר המינים שדרך כל נשי המקום להתקשט בהן. אבל נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו לא הפסידה כלום.

הלכה ב[עריכה]

וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. כיצד היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ או שלא היו לו קרובים טוען במומין שבסתר. ונכפה בעתים ידועים הרי הוא ממומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרין לו וחזקתו ששמע ונתפייס. דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה. אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה ה"ז טוען אף במומין שבגלוי. והוא שלא היה שם מרחץ ושלא היתה לו קרובה לבדוק בה. אבל היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות אם יש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להתנכר ולהתחבא אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן במרחץ לבדה עד שלא תראה ולא תודע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי. והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב.

הלכה ג[עריכה]

הורו מקצת הגאונים שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינו קרובותיו בלבד אלא אפילו מיודעיו. ואפילו היה גר בעיר שאין לו קרוב כלל אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון. שא"א שלא יהיו לו רעים ואומר לאחד מרעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית. ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא יראה לי דין זה שאין כל אדם מוציא כל מה שיש בלבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו ביותר.

הלכה ד[עריכה]

כיצד היא טענת המומין. אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו. על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה. או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל. היו מומים שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו.

הלכה ה[עריכה]

הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה או שהודה לו בכך. והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובה.

הלכה ו[עריכה]

בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחזקתו שידע ורצה.

הלכה ז[עריכה]

הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת קבוע לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתרד דם נדה הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה.

הלכה ח[עריכה]

ואע"פ שמום גדול הוא זה לא הפסידה כלום שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת. ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם. שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין. ומותרת להנשא לאחר כמו שיתבאר בענין הנדה.

הלכה ט[עריכה]

בד"א בשהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם. אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו.

הלכה י[עריכה]

וכן אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת אפילו נעשית מוכת שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יתן כתובה.

הלכה יא[עריכה]

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו. או לעבד עורות כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואם רצתה תשב עם בעלה.

הלכה יב[עריכה]

נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואע"פ שהיא רוצה לישב אין שומעין לה אלא שמפרישין אותן בעל כרחן מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה שומעין לה.

הלכה יג[עריכה]

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה. יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן כתובה. וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.