רמב"ם הלכות אבל ט
דפוס
[עריכה]כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו שולל הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם והאשה קורעת ושוללת מיד אפילו על אביה ועל אמה מפני הצניעות.
כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל רוב הצבור שנהרג ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש.
כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם ואף על פי שאין מתאחין מותר לשוללן למללן וללקטן ולעשותם כמין סולמות ולא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד וכל הקורע מתוך השלל או המלל או הלקוט לא עשה כלום אבל קורע מתוך האיחוי האלכסנדרי בלבד אפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יאחה.
וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שקרע זה אינו מתאחה.
ומנין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו שנאמר והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה.
ומנין שקורעין על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב צבור שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול זה נשיא ועל יהונתן בנו זה אב"ד ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב זו שמועה רעה.
ומנין שקורעין על ברכת השם שנאמר ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים אחד השומע ואחד השומע מפי שומע חייבין לקרוע.
והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בבית דין שכבר קרעו בשעה ששמעו.
ומנין שקורעין על ספר תורה שנשרף שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו' עד תם כל המגילה על האש אשר על האח ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל שחייבין לקרוע ואין חייבין לקרוע אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה וחייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים.
ומנין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש שחרבו שנאמר ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים.
כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו אע"פ שאינו קרובו חייב לקרוע וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף על פי שאינו חכם וקורעין טפח כשאר האבלים אבל חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעין עליו עד שמגלין את לבם וחולצין מימין ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אע"פ שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו.
כל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהן מאחורי המטה שוללין ויראה לי שהקורע על החכם מאחה למחר שאפילו רבו שמת אין מתאבל עליו אלא יום אחד בלבד או יום מיתה או יום שמועה וכן יראה לי שהקורע על הנשיא וכיוצא בו שולל למחר אף על פי שאינו מאחה עליהם לעולם.
חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וזהו כבודו ושולל בו ביום ומאחה למחר.
אב בית דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל וכל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בדרום ישבו בצפון והיושבים בצפון ישבו בדרום.
נשיא שמת הכל קורעין עליו וחולצין שתי הידים מכאן ומכאן ובכל בתי מדרשות בטלים ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת וקוראין שבעה ולא יטיילו בשוק אלא יושבין משפחות משפחות דוים כל היום.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.