רבינו שמשון על מכשירין ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · רבינו שמשון · על מכשירין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

שאבו. מלשון שהשעורין שואבות דפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף סו:) וכמו שאבו דקנקנים דתוספתא שהבאתי לעיל בפרק קמא שדרך הפירות כשמונחין על שפת הנהר משקה טופח עליהם מחמת לחלוחית המים ובכוונה נותנין אותם שם כדי שישאבו ויראו הפירות גסין:

משנה ב[עריכה]

ושאבו. נתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהן:

ושאר כל המשקין. כלומר כל משקין המכשירין לקבל טומאה שבעה משקין הן ותולדותיהן דתנן בפ' בתרא:

תניא בתוס' (פ"ב) א"ר אסי במה דברים אמורים בשל חרס אבל בשאר כל הכלים אינן שואבין וכלי אבן הרכין הרי הן ככלי חרס:

משנה ג[עריכה]

הרודה פת חמה. כי האי גוונא תנן במסכת תרומות (פ"י) ופליגי בשהניחה על פי חבית של יין של תרומה אי מיתסרא לזרים או לא ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סו:) מייתי לה אבל מתני' הכא לענין הכשר תנן ובפת שנילושה במי פירות ולא הוכשרה במים ופליגי השתא אם הוכשרה ביין של חבית או לא אי נמי ביין טמא ופליגי אם נטמאת כאילו נגעה ביין טמא או לא ועלה דההיא דתרומות משמע בירושלמי בגמרא דפליגי אפי' בחבית סתומה שהמגופה עליה דאפילו הכי הפת שואבת ודייק לה ממתני' דלעיל דחבית שהיא מליאה פירות ונתונה לתוך המשקין ועוד משמע התם דפת חמה לאו דוקא דהוא הדין צוננת והא דנקט חמה מפרש רב חסדא שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר והש"ס שלנו חולק על כל זה בפרק בתרא דמסכת ע"ז דאמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה פת צוננת וחבית מגופה ד"ה מותרת אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה ולפי שיטה זו צריך ליישב שלא תקשי מתני' דחבית:

משנה ד[עריכה]

המרבץ ביתו. במים מפני האבק:

וטננו. נתלחלחו מלשון אם היתה מטוננת דפרק קמא דמועד קטן (דף ו:):

אם מחמת הסלע. צור שמששת ימי בראשית והיא רצפת הבית ומתוך כך נתלחלחו החטין:

המטמין בחול. אית דגרסי המטנן שיהיו מטנין:

הרי זה בכי יותן. דאין חול בלא מים:

תניא בתוספתא פ"ב סדין שטפח על גבי סילון להטין בו את חטיו אם מחמת הסדין אינן בכי יותן אית דגרסי סדין שסחטו על גבי סילון של יוצר להטין בו את חטיו:

משנה ה[עריכה]

נגוב. יבש:

אינו חושש שמא נתן בה חטין וטננו. כלומר אם נתן בה חטין אינו חושש שמא טננו:

תניא בתוספתא [שם] המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהן משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינן בכ"י ר' שמעון אומר אע"פ שיש עליהן משקה טופח אינן בכי יותן ומודים חכמים לרבי שמעון במרבץ את גרנו שהוא בכי יותן ובמשכים להביא פסל אם בשביל שיש טל עליו הוא בכי יותן אם בשביל שילך למלאכתו אינו בכי יותן. פי' ר' שמעון אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתניתין שהוא בכי יותן אין גירסא זו נכונה דאם כן מאי ומודים אלא גרסי' שאינן בכי יותן. פסל פסולת גורן ויקב שבשדות ובהשכמה כולו טופח בטל וטומנין בו פירות כדאיתא בפ' כיצד משתתפין (ד' פז.): אם בשביל שילך למלאכתו השכים בשחרית להביאו לפי שצריך לילך למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום:

כשהטל עליהן. כשהשכים למלאכתו איירי כי ההיא דתוספתא ולא נתכוון בשביל הטל:

אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן:

אלא א"כ עמד. שנתעכב שם כדי שיפלו עליהם גשמים:

משנה ו[עריכה]

פקק הצנור. שלא יצאו המים:

או אם חלחל. הזיתים לתוך הצינור לפי שהמים מתקבצין שם:

משנה ז[עריכה]

אם הפכו. השקים מצד אחר כדי שישורו במים משני צדדין אז הוכשרו:

אם עמד. במים והדיח רגלי בהמתו אז מכשירין מים העולין ברגליהן אם נפלו על הפירות:

באדם ובבהמה טמאה. בין הדיח בין לא הדיח מכשירים מים העולים ברגליהן:

תני"א בתוספתא (פ"ב ע"ש) בהמה שירדה מאליה לשתות מים העולים בפיה ובשפתיה הרי זה בכי יותן בידיה וברגליה אינן בכי יותן רבי יהודה אומר המים העולים ברגלי אדם לעולם טמאין רבי אליעזר בר רבי שמעון אומר המים העולין ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאין:

משנה ח[עריכה]

גלגלים. של עגלה אופן מרכבותיו תרגומו גלגלי רתיכוהי (שמות יד):

בשעת הקדים בשעת החום שרוח הקדים נושב ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד) רוח קדים חרישית וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' ודרך כלי עץ להתבקע ומורידם למים והבקעים מתחברים והיינו שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו אי נמי דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום וכשמורידן במים ונישורין שם חוזרין להיות אוצין כבתחלה:

ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין דתניא בתוספתא דמקוואות וכן דרך גיגית ותבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים:

בשעת האף. שהחום גדול ביותר ועל שם שהאף מוציא חום והבל קורא לשעת שהחום מרובה שעת האף:

והדיש. היו רגילין לדוש את התבואה במוריגים ובבהמות ומתחממות מרוב הטורח ודרך להורידן במים להתקרר: