ראשית חכמה/שער היראה/ח
פרק ח[עריכה]
צריך לירא שלא תהיה נפשו נדחית לחוץ בעלותה למעלה בפטירתה מעולם הזה, כדפירש רשב"י (זהר חלק ג ריג ב) בפסוק "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ, ב), זה לשונו: שמרה נפשי, "שמור" מבעיא ליה, והא תנינן דלית אות אחת באורייתא דלא אית בה רזין עילאין ויקירין. שמרה, לקב"ה קאמר, שמרה לההוא חולקא דאתאחד ביה נפשי. דכד נפשא נפקת מהאי עלמא, אתיא למירת עלמא, אי זכי, כמה חיילין עילאין נפקין לקבלה ולנטרא לה ולאעלא לה במדורא דדוכתא, והאי ה' נטיר לה לאתחדא עמה בריש ירחי ושבתי. ואי לא זכי, כמה גרדינן[1] טהירין אזדמנו לקבלה ודחו לה לבר, ווי להאי נפשא דמתגלגלא בריקניא כאבנא בקוספתא[2], הדא הוא דכתיב: "ואת נפשך אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כה, כט). ודוד בעי בעותיה קמי קב"ה ואמר: שמרה נפשי, דלא ידחון לה לבר, וכד מטי לקבלה ויפתחון לה פתחין ותקבל לה קמך, עכ"ל. ואם דוד המלך ע"ה היה צריך להתפלל שלא תדחה נפשו לחוץ, המלא עונות לאין מספר כמה צריך לירא מעוונותיו ולמהר התשובה והתפילה, עד לא יבא יום אשר לא תועיל החרטה.
עוד אמרו ז"ל (סוטה דף ג:), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו כח, ח). וכל העובר עבירה בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו" (איוב ו, יט). רבי אלעזר אומר: קשורה היא בו ככלב, שנאמר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י), לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה בעולם הבא, עכ"ל.
עניין מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, מפני כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, וכל קטיגור וקטיגור יש לו שיעור קומה שלימה, כעניין המצוה כן עניין העבירה. הרי רמ"ח מצות הם שיעור קומת אדם העליון, רמ"ח שייפין קדישין, וכל מצוה יש בה רמז ידו"ד, כדפירשו בתיקונים ורעיא מהימנא, כי מצוה בא"ת ב"ש ידו"ד. והרי ידו"ד כללות כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל, ולכך המקיים מצוה אחת כתיקונה כאילו קיים כולם, כדפירשתי לעיל פרק ד בשם הרשב"י ע"ה. ויעשה ממנה מלך אחד שלם ברמ"ח איברים, שהוא סניגור לו.
וכעניין זה אדם הראשון, שאמרו ז"ל באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלויים בשערות ראשו, יש מהם בזרועו, יש מהם בגופו, יש מהם ברגליו וכו'. והרי כל נשמה כלולה מרמ"ח אברים, ומכל מקום היא חלק אבר פלונ., כן כל קטיגור, כיון שנעשה מכח האדם הזה בכח כל רמ"ח אברים, יש לו רמ"ח אברים, והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמא"ל. וזהו "אל תאמר אשלמה רע" (משלי כ, כב). ופירש בזוהר פרשת מקץ (זהר חלק א רא א), שלא תאמר: אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה, ואמר: דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלים ההוא יצר הרע בחטאוי, וישתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא ליה בשלימו תדיר ולא יצר הרע. ובגין כך, "אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך", ע"כ. נמצא כי שיעור כל הקומה תשתלם על ידי מעשים רעים הרבה, אמנם כל חטא וחטא וכל חלק אבר ממנו כלול מרמ"ח, כדפירשתי:
ובהקדמה זו נבין, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. ופירוש "מלפפתו", שיתלפף בכולו ותעשה לו לבוש לנשמתו להכניסו לגיהנם, עד יעכל הכיעור והחושך ההוא שבנשמה. והוא עניין הלבושים צואים שפירש רשב"י (זוהר פינחס ריד) שמלבישים את הנשמה להכניסה לגיהנם, וזה לשונו: רבי אלעזר פתח ואמר: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'" וגו' (זכריה ג, א). תא חזי, ווי לאינון בני נשא דלא מסתכלאן ביקרא דמאריהון, וכל יומא ויומא כרוזא קארי עלייהו ולא משגיחין. אתא בר נש לאסתכלא בפקודי אורייתא, כמה סניגורין קיימין לאדכרא עליה לטב. אתא בר נש ועבר על פקודי אורייתא, אינון עבדין קטיגורין עליה לביש קמי קוב"ה. יהושע כהן גדול הוה, ואוקמוה, מה כתיב ביה? והשטן עומד על ימינו לשטנו. ומה בהאי כך, בשאר בני עלמא דלא מסתכלי במאריהון על אחת כמה וכמה. חמי מה כתיב ביה, "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", ואוקמוה. אבל בגדים צואים ודאי אינון לבושין דאלבשא בהו רוחא בההוא עלמא, והא אתמר, כל מאן דבעיין לאעלא לגיהנם, אינון לבושין דמלבישין ביה היך אינון, מה כתיב הכא? "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך", מאן מלאך? דא מלאך דממנא על גיהנם וממנא על מאן דחמי באינון לבושין, עד דאתיב ואמר: "הסירו הבגדים הצואים מעליו", מהכא אית לאסתכלא דעובדין דבר נש עבדין ליה אינון לבושין צואים. "ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות", אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה, עכ"ל.
הרי מבואר, כי מעשיו של אדם הם שיעשו לו לבושים צואים, כפי מניין עוונותיו כן מניין הלבושים, כי כל עוון ועוון יעשה לו לבוש, והיינו מלפפתו האמור במאמר. והעד לזה, "ראה העברתי מעליך עונך", ופירשו ז"ל (סנהדרין דף צג.), שעוון שהיה לו הוא שנשאו בניו נשים נכריות.
ר' אלעזר אמר: קשורה בו ככלב, שלא לבד תעשה לה לבוש, אלא שתדבק בנפש עצמה להיות אדוק בה. ודרך הכלב הנושך, שנמצא בתוך שיניו חלק האדם, ודרך מי שנשוך מהכלב, שידמה כלבים לפניו אפילו בתוך השתן, כנראה בחוש כמה פעמים. נמצא חלק מהעבירה בתוך הנפש עצמה, והוא עניין הפגם שפירשתי, שהוא חלל בנפש. ועוד חלק מהנפש בתוך העבירה, שהיא כח לילית, והיינו ענין קשורה, שהוא קשר כפול, זה בזה וזה בזה. וחלק העבירה שמקנה בנפשו הוא ההולך עמו בעולם הזה, וזהו לשכב אצלה בעולם הזה, וחלק נפשו שנשאר בה הוא להיות עמה בעולם הבא, שלילית תופסת בו מחמת החלק ההוא שנשאר בה, להורידו לגהינם.
ונמצא פרט הפגם הזה לשוכב עם הכותית, בעניין הפסוק שנזכר במעשה יוסף. והטעם, כי על ידי שכיבתו שדי רוחא בגוה שהוא חלק נפשו, ולכן מוכרח הוא להיות עמה בעולם הבא, והיינו קשורה ככלב, כמו שיתבאר בעזר ה' מה עניין כלב. אמנם נוכל לומר, כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם, על ידי אותה התאוה הרעה שוכב עם לילית, שכל תאוות העולם הם מכח לילית, כי סמא"ל מרוב דקותו אין לו יחוס להתפש באדם שהוא גשמי, ולכן שולח נקבתו שהיא גשמית יותר והיא המפתה. וכן בז' היכלות הטומאה, שהם נגד לילית, פירש בזוהר פרשת פקודי (בהיכלות דף קמ"ח) שמהם מתפשטים כמה פתויים לבני אדם, וכמה תענוגים בעולם הזה, וכמה פנים מראה לו להחטיאו ולהמשיכו אצלה. נמצא כי בהמשך האדם אחר דברי העולם הזה הוא נמשך אחריה, ונפשו קשורה בו ככלב. ואדם הראשון, מפני שנמשך אחר פיתויי הנחש, שהם כחות לילית, גרם מיתה לו ולבאים אחריו, כדפירש בפרשת פקודי בריש היכלות טומאה.
ופירש בזהר תוספתא פרשת ויצא, כי לילית היא המפתה וסמא"ל אינו מפתה מפני דקותו, זה לשונו, סתרא סתרא דסתרין מגו תוקפא דטיהרא דיצחק נפק מגו דורדיא דחמרא חד נעיצו קטירא כליל חד דכר ונוקבא, סומקא כוורדא מתפרשת לכמה סטרין ושבילין, דכורא אקרי סמא"ל, נוקביה כלילא בגויה תדיר, כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא, נוקבא דסמא"ל נחש אקרי אשת זנונים, קץ כל בשר קץ הימים, תרין רוחין בישין מתדבקן כחדא, רוחא דדכורא דקיק, רוחא דנוקבא בכמה ארחין ושבילין מתפרשא ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא, קשיטא גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא קיימת בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא, שטיא דקריב בהדה אתקיפת ביה ונשיקת ליה מסכת ליה חמרא דדורדיא דמרורת פתנים, כיון דשתי אסטי אבתרה, בתר דחמאת ליה סטי אבתרה מאורחא דקשוט, אפשיטת גרמה מכל אינון תקונין דהות מתתקנא לגבי דההוא שטיא. תקונין דילה לפתאה לבני נשא, שערהא מתקנין סומקן כוורדא, אנפהא חוורין וסומקין, באודנהא תליין שית תקונין, אטונא דמצרים תלויין על קדלה, כל חלי דארעא דקדם. פיה מתתקנא בפתיחי דקיק יאה בתקונהא, לישנא חדידא כחרבא שעיען מלהא כמשחא, שפווהא יאן סומקא כוורדא מתיקן בכל מתיקו דעלמא, ארגוונא לבשת אתתקנת בארבעין תקונין חסר חד. שטיא דאסטי אבתרה ושתי מכסא דחמר ועביד בה נאופין ואסטי אבתרה מה עבדית? שבקית ליה נאים בערסא וסלקת לעילא ואלשינת עליה, ונטלה רשו ונחתא, אתער ההוא שטיא וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא, והיא אעדיאת תקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה לבוש לבושא דנורא מלהטא בדחילו תקיף, מרתתא גרמא ונפשה ערומה מלייא דעיינין דחלן, חרבא שיעה בידיה, טיפין מרירא תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה גו גיהנם, עכ"ל לעניננו.
וכל אלו משלים, כמו שמשל שלמה המלך עליו השלום דברי העולם ותענוגיו הנמשכים מכח לילית לאשה זונה, שנאמר, "והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב" וגו' (משלי י, ז), כמו שנתבארו דבריה ועצותיה בפרשת פקודי בהיכלות הטומאה. ומבואר במאמר שאמרנו, רוחא דדכורא דקיק וכו' רוחא דנוקבא בכמה אורחין מתפרשא וכו', והרי שהנקבה מתפשטת. והכל הוא כדוגמא עליונה, כי גם זה לעומת זה עשה אלהים, כי כמו שלמעלה הזכר אינו פועל דבר אלא הכל נפעל על ידי הנקבה, כן למטה בכחות הטמאים, וכמו שלמעלה היא אינה פועלת כי אם בכח הזכר, כן למטה, וזהו שאמר: ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא:
נשאר לנו לבאר עניין במאמר, למה המשיל העבירה לכלב ולא לנחש ולא לדבר אחר. העניין יובן במה שפירש ברעיא מהימנא (פרשת פינחס רכד, ב), אמר שכמו שבקרבנות, אם זכו היה יורד דמות אריה של אש רבוץ על גב המזבח, ואם לאו כלב, כן בפטירת הנשמה. זה לשונו: כמא דאוקמוה רבנן, אם זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין, ואי לא, הוה נחית תמן כלבא דאשא. ואוף הכי, כד מית בר נש, אי זכי נחית כדמות אריה לקבלא נפשיה, ואי לאו, כדמות כלב, דאמר דוד עליה: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהלים כב, כא), עכ"ל.
ולדעת טעם הדבר לאריה ולכלב, דע, שפירש בפרשת בראשית (זהר חלק א ו ב) שדמות אריה שהיה יורד על המזבח אוריאל שמיה, וכן פירש בפרשת צו (זהר חלק ג לג א). ופירש מורי, שטעם היותו דמות אריה מפני שיניקתו מן הימין, שנאמר: "ופני אריה אל הימין לארבעתם" וכו' (יחזקאל א, י). ועם כל זה צריכים אנו לדעת למה היה יורד אוריאל. ונראה שהטעם הוא במה שפירש רשב"י בהיכל ששי מהיכלות הקדושה בעניין רפאל ואוריאל, פירש שם שרפאל בתפארת, שמשם רפואה וחיים נמשכים למטה, ואוריאל במלכות. והנה בפרשת בראשית (זהר חלק א נא א) בפסוק "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד), פירש כי אש השכינה שהוא אש אוכלת הוא היה אוכל הקרבנות, וזה לשונו: ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא סליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק בייחודא חד. ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשצאה ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד, כדין כתיב: "ותרד אש מן השמים ותאכל את העולה" וגו' (מלכים א יח, לח), וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וכו', עכ"ל לעניננו. הרי שירידת האש היה מן השכינה בהארת התפארת בה. ואמר אחר כך, שאחר שסיים האש העליון לאכול הקרבן, מה היה האש עליון אוכל? ואמר כי היו ישראל מתדבקין להתעוררות תחתון, כהנים ולויים וישראלים, אלין בחדוא דשיר ואלין ברעותא דלבא ואלין בצלותא, ושרגא דליק ואתדבקו נהורין כחד. הרי יש לנו שאש אוריאל שהיה יורד על גב המזבח היה בהכרח על ידי התלבשות השכינה בו בהארת התפארת, והיינו שם המלאך אוריאל שפירש בפרשת פקודי שהוא בשכינה כלול מכלהו. והנה בפטירת נשמת הצדיק מהעולם הזה פירש רשב"י (זהר פרשת ויחי רלה, א) בפסוק "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך" (משלי ה, טו), שאז נעשה הייחוד, והנשמה נעשית מיין נוקבין בתוכה, ע"ש. אם כן מוכרח הוא שירד המלאך אוריאל שהוא כנגדה להעלות נשמת הצדיק, שהוא מכח הזכר, שעל ידי מעשיה הטובים תתעורר לייחוד, כעין מה שהיה בקרבן:
ובעניין הכלב, פירש שם בפרשת בראשית (זהר ו, ב): אם לא זכו – הוה נחית כלבא; ומה שמיה דההוא כלבא? בלאדן שמיה, דלאו איהו בכלל אדם, אלא כלבא ואנפי כלבא. ודע, שגם זה לעומת זה עשה האלהים. כי כמו שאוריאל הוא נגד השכינה להתעוררות הטוב, בלאדן פני כלב להתעוררות מעשים הרעים. ובלי ספק שלא היה הקרבן נמסר לכלב אלא כשהיה בו פסול, ולכך לכלב תשליכון אותו, כדפירש בתיקונים (תקוני זהר ס, א) בעניין התפילה הפסולה שנמסרת לכלב. והכלב הזה הוא כנגד לילית, ולכך שמו בלאדן, והיינו שכופר בהשגחת השכינה הנקרא אדני, והוא בלאדן, רוצה לומר אין לו אדון. וכן פירשו הגאונים, ששמות העשר הקליפות רובם מורים על כפירת האלהות, כמו שהעתיק מורי ע"ה בספ"ר דבריהם בשער התמורות. והיינו עזות הכלבים שנקרא עזי נפש.
ובזה נוכל לומר פירוש אחר בענין אוריאל, פירוש שמודה בהשגחת אל עליו, וזהו אוריאל, האור שיש לי הוא מאל, סוד ואל זועם שפירש בפרשת במדבר. ויש עוד הכרח ברעיא מהימנא (פרשת נשא קנד) שכלב הוא מכחות לילית, זה לשונו: ויצר הרע מסטרא דימינא אתקרי נחש, ומסטרא דשמאלא דעשו, דרגיא סמא"ל אתקרי ככלב, ממנא דגיהנם דצווח הב הב, הדא הוא דכתיב: "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו), וברעותא דיליה למיכל נשמתא מסאבא בנורא דיליה גיהנם, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו בקשוט והיא נטמאה, ובגינה אתמר: "ובת איש כהן" (ויקרא כא, ט), דא מיכאל, "כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף", ותמן אתוקדא ההיא זוהמא ואתלבנת איהי מניה ככסף דאתלבן בנורא, וההוא עופרא דזוהמא אתוקד ואתעביד עפר ואתאביד, עכ"ל. הרי שאמר שיצר הרע, שהוא מכח לילית כמו שפירשתי לעיל, כי פתויי היצר הרע מצד לילית, מצד הימין נקרא נחש ומצד השמאל נקרא כלב. ואמר שהכלב הזה ממונה של גיהנם שצועק הב הב, וכבר נודע שכל מציאות גיהנם וז' מדורות שבו הם מכחות אשה זרה נכריה, כמבואר בפרשת פקודי.
ומה שאמר שמצד הימין נקרא נחש, כי מצינו שנחש פיתה לאדם הראשון וחוה, והפיתוי ההוא נמשך מצד הימין שלו, "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים" וגו' (בראשית ג, ה), וכיוצא לשאר פיתויי יצר הרע, שכולם מצד הימין המקרבת להראות לו שלום השקט ובטח, אכול ושתו וכיוצא מטובות העולם הזה הנמשכין מהימין. ואחר כך נקרא כלב, שצועק עליו להפילו בגיהנם, על דרך שפירש במאמר של פרשת ויצא שהעתקנו לעיל, והיינו יורד ומשטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה. ומפני שהכלב הזה היא כנגד לילית, אמר דוד המלך עליו השלום: "הצילה מחרב נפשי" (תהלים כב, ב), והיינו חרב לילית, כדפירש במאמר של פרשת ויצא. "מיד כלב יחידתי", שהיא הנשמה העולה ליחוד כדפירש בפרשת ויחי, ולכן נקראת יחידתי מלשון ייחוד, הצילה שלא תאחוז בה הכלב, שהוא האוחז בנשמה כשיהיה בה פסול. והיינו מה שפירש במאמר בפרשת ויצא, שלילית היא המפתה אותו בדברי העולם ומטמאה אותו, והיא הורגת אותו ומפילה אותו בגיהנם. ואל תתמה מכלב שהוא זכר, כי מצד סמא"ל עשו נקרא כלב מצד השמאל, כמו שפירש במאמר. ומפני שרוב העוונות הם באים מצד פיתויי לילית, כדפירשתי, והיא נקראת כלב על הדרך שפירשתי, לכן פירשו ז"ל (יומא פרק ח), החוטא ושונה הוא ככלב שב על קיאו. ולכן צריך האדם להשמר מכחות הרשעה הזו ומפתוייה, כי כל כוונתה להכשיל את האדם וללכדו במצודתה ולהפיל אותו בבור שאון בטיט היון, כמו שהאריך הרשב"י ע"ה זוהר פרשת פקודי בהיכלות הטומאה, ע"ש, כי בידיעת האדם עונשי הדברים ישמר מהם והאל יעזרהו.
ובזה נכלל הפרק הזה: