קידמה ועוני יט
קידמה ועוני: א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב - יג - יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא - כב - כג - כד - כה - כו - כז
בעלות על קרקע בראיה הסטורית
[עריכה]ההתייחסות לקרקע כרכוש פרטי כה מקובלת בחוקים ובמנהגים שלנו, שרובם הגדול של האנשים כלל אינם מטילים בה ספק, אלא רואים בה חיונית לצורך שימוש בקרקע.
גם אילו זה היה נכון שהקרקע תמיד נחשבה לרכוש פרטי, זה לא היה מוכיח את הצדק או ההכרח להמשיך כך. גם העבדות נחשבה פעם מותרת וכשרה, והתקיימה באופן אוניברסלי, ואין זה מוכיח את הצדק או ההכרח להתייחס לאדם בשר ודם כאל רכוש פרטי של אדם אחר.
אולם, בכל מקום שבו נוכל להתחקות אחר ההיסטוריה המוקדמת של חברה, בין אם באסיה, באירופה, באפריקה, באמריקה, או בפולינזיה, נראה שהקרקע נחשבה לרכוש משותף. כלומר, לכל חברי הקהילה היו זכויות שוות לשימוש והנאה מהקרקע של הקהילה.
ההכרה בזכות המשותפת על קרקע לא מנעה את ההכרה המלאה בזכות הפרטית והבלעדית על דברים שהם תוצאה של עבודה, הוא גם לא ננטשה כשהתפתחות החקלאות עוררה צורך להכיר בבעלות פרטית על קרקע כדי להבטיח את ההנאה הבלעדית בתוצאות העבודה שהושקעה בטיפוחה. חלוקת הקרקעות בין יחידות הייצור, בין אם הן חמולות, משפחות או יחידים, היתה רק במידה הדרושה לשם כך.
הסיבות שהביאו להחלפת הרעיון המקורי, של הזכות השווה לשימוש בקרקע, ברעיון של זכויות פרטיות ולא שוויוניות, ניתנות לחשיפה בכל מקום. אלה בכל מקום אותן סיבות שהובילו לשלילת זכויות אישיות שוות, והקמת מעמדות מיוחסים.
ניתן לסכן סיבות אלה בריכוז של כוח בידיהם של המעמדות הצבאיים, כתוצאה ממצב של מלחמה, שאיפשר להם להשתלט על אדמות משותפות.
יוון ורומא
[עריכה]המאבק בין רעיון הזכות השווה לקרקע לבין הנטיה ליצירת מונופול ברשות הפרט, הוא שגרם לסכסוכים הפנימיים של יוון ורומא. הנצחון הסופי של הבעלות הפרטית הוא שהרס את שתיהן. האחוזות הגדולות הרסו את יוון, כמו שלאחר מכן "האחוזות גדולות הרסו את איטליה" (Latifundia perdidere Italiam - פליניוס הזקן). וכאשר האדמה, למרות אזהרות של מחוקקים ומדינאים גדולים, עברה לבסוף לידיהם של מעטים, הידלדלה האוכלוסייה, האמנות שקעה, האינטלקט הסתרס, והגזע שבו האנושות השיגה את התפתחותה המפוארת ביותר הפך למשל ולשנינה בין כל בני האדם.
הרעיון של רכוש פרטי מוחלט בקרקע, שהציביליזציה המודרנית קיבלה מרומא, הגיע שם לפיתוחו המלא. כאשר האומה, שהיתה עתידה להיות גבירת העולם, הופיעה לראשונה, לכל אזרח הייתה נחלה פרטית, שהייתה בלתי ניתנת להחרמה, ויתר השטח - "שדה התירס שנמצא בבעלות הציבור" - היה פתוח לשימוש משותף. משטח משותף זה, שהוגדל ללא הרף על ידי כיבוש, המשפחות הפטריקיות הצליחו ליצור את האחוזות הגדולות שלהם. האחוזות הגדולות האלה, באותו כוח שבו הגדול מושך את הקטן, ולמרות מחסומים זמניים שהוצבו על ידי מגבלות חוקיות וחלוקות חוזרות, לבסוף מחצו את כל הבעלים הקטנים. הנחלות הקטנות שלהם נוספו ללטיפונדיות הגדולות של העשירים, בעוד שהבעלים הקטנים נאלצו להצטרף לכנופיות של עבדים, הפכו לתושבים משלמי-רנטה המונח rent הוא אותו חלק מהתוצר אשר ניתן תמורת השימוש ב-land (=קרקע ומשאבי טבע). לדוגמה, כאשר האריס משלם 25% מהתבואה לבעל הקרקע, תבואה זו נקראת rent. בעברית משתמשים לעתים במושג "דמי שכירות", אולם כדי למנוע טעות עדיף להשתמש במושג רנטה., או נדחקו לפרובינציות החדשות שנכבשו, שהקרקע בהן ניתנה לותיקי הלגיונות; או נדחקו למטרופולין והצטרפו שם לשורותיהם של הפרולטריון, שלא היה להם מה למכור פרט לזכות ההצבעה שלהם בבחירות.
הקיסרות הרומית, שתוך זמן קצר הפכה לרודנות חסרת רסן בסגנון המזרחי, הייתה התוצאה הפוליטית הבלתי נמנעת. האימפריה, גם כאשר חבקה את כל העולם, הפכה למעשה לקליפה ריקה, וקריסתה נמנעה רק ע"י החיים הבריאים יותר בגבולותיה, שבהם הקרקע הייתה מחולקת בין המתנחלים הצבאיים, או שהמנהגים העתיקים שרדו זמן רב יותר. אבל הלטיפונדיות, שטרפו את כוחה של איטליה, פעפעו כלפי חוץ בהתמדה, והפכו את השטח של סיציליה, אפריקה, ספרד וגאליה לאחוזות גדולות, מעובדות ע"י עבדים או דיירים-שכירים. המעלות החסינות, שנולדו מעצמאות האישית גוועו. החקלאות רוששה את האדמה, וחיות פרא החליפו את בני האדם, עד שלבסוף פרצו הברברים. רומא נספתה, ומהציביליזצית שהיתה פעם כה גאה, נותרו רק הריסות.
חזקה פיאודלית
[עריכה]המערכת הפיאודלית אינה ייחודית לאירופה, אלא היא כנראה תוצאה טבעית של כיבוש ארץ מיושבת ע"י גזע שבקרבו השוויון וזכויות הפרט עדיין חזקים. מערכת זו מכירה בבירור, לפחות בתאוריה, בעובדה שהארץ שייכת לחברה בכללותה, ולא לפרט. במערכת הפיאודלית:
- אדמות הכתר תומכות בהוצאות הציבוריות הנכללות כיום ברשימה האזרחית;
- אדמות הכנסייה משלמות את עלות הפולחן הציבורי והחינוך הציבורי, מכסות את הטיפול בחולים ובאביונים, ומחזיקות מעמד של אנשים שהיו אמורים להיות, ובמידה רבה אכן היו, מקדישים את חייהם לטובת הציבור;
- והאדמות שניתנו לאנשי-צבא סיפקו את צרכי בטחון הציבור. האבירים שגרו על אדמות אלו התחייבו להביא לשדה הקרב כוח צבאי מסויים לפי הצורך, ולסייע לריבון בזמנים מיוחדים, כגון הכתרת בנו הבכור, נישואי בִּתוֹ, או נפילת הריבון עצמו בשבי. זו היתה הכרה, אמנם גסה ולא יעילה, בעובדה שהאדמה אינה רכוש פרטי אלא רכוש משותף.
כמו כן, המחזיק בקרקע לא היה רשאי להאריך את החזקה מעבר לחייו שלו. אמנם, במשך הזמן עקרון יתרון הירושה החליף את עיקרון הבחירה, כמו שקורה בכל מצב שבו כוח רב מרוכז במקום אחד; אולם החוק הפיאודלי דרש שתמיד יהיה איזשהו נציג של האחוזה, שיוכל למלא את החובות, כמו גם לקבל את ההטבות שהיו שנספחו לנכס-קרקע. הזהות של אותו נציג לא היתה נתונה לשרירות ליבו של הפרט, אלא נקבעה מראש בקפדנות.
הפרטה של קרקעות ציבוריות
[עריכה]במקור enclosure, לפי ההקשר נראה לי מתאים יותר לתרגם: הפרטה.
המערכת הפיאודלית, בעלייתה והתפתחותה, החליפה את החזקה המוחלטת על קרקע בחזקה מותנית, והטילה חובות ייחודיים בתמורה לזכות לקבל רנטה המונח rent הוא אותו חלק מהתוצר אשר ניתן תמורת השימוש ב-land (=קרקע ומשאבי טבע). לדוגמה, כאשר האריס משלם 25% מהתבואה לבעל הקרקע, תבואה זו נקראת rent. בעברית משתמשים לעתים במושג "דמי שכירות", אולם כדי למנוע טעות עדיף להשתמש במושג רנטה.. בתוך מערכת זו נותרו, או צמחו, קהילות של חקלאים, אשר היו, פחות או יותר, כפופים לחובות הפיאודליות, אשר עיבדו את האדמה כרכוש משותף. אמנם הלורדים, בכל מקום וזמן שהיה להם כוח, גבו פחות או יותר כל מה שהם חשבו שכדאי לגבות, אולם הרעיון של זכות משותפת לקרקע היה חזק מספיק כדי להשפיע על חלק ניכר מהקרקעות.
הקרקע הציבורית, בתקופות הפיאודליות, ודאי הקיפה חלק גדול מאוד מהשטח של רוב מדינות אירופה. על היקף הקרקע המשותפת של אנגליה בתקופות הפיאודליות ניתן ללמוד מהעובדה, כי למרות שההפרטות לטובת האריסטוקרטיה הקרקעית החלו בתקופת שלטונו של הנרי השביעי, נאמר כי לא פחות מ-7,660,413 אקרים של אדמות משותפות היו הופרטו תחת חוקים שנקבעו בין השנים 1710 ל-1843, מתוכם 600.000 אקרים הופרטו מאז 1845, והערכה הוא כי עדיין נותרו 2,000,000 אקרים של קרקע משותפת באנגליה.
תפיסה של קרקע כרכוש משותף
[עריכה]דוקטרינת הזכות ההפקעה, אשר הופכת את הריבון, באופן עקרוני, לבעלים המוחלט היחיד של קרקעות, נובעת רק מההכרה בריבון כנציג הזכויות הקולקטיביות של העם.
חוקי ירושת הקרקעות, המחייבים להוריש את הקרקע לבן הבכור בלבד, או להוריש את הקרקע רק לצאצאים, הם רק צורות מעוותות של מה שהייתה פעם תולדה של התפיסה של קרקע כרכוש משותף. ההבחנה שנעשית, במינוח המשפטי, בין רכוש-המלך לבין רכוש-פרטי היא רק שריד של ההבחנה הקדומה בין מה שנחשב במקור רכוש משותף לבין מה שמטבעו נחשב תמיד לרכוש פרטי. הטקס המוקפד שעדיין נדרש להעברת קרקעות אינו אלא שריד, כעת חסר משמעות וחסר תועלת, של ההסכמה הכללית והטקסית יותר שנדרשה בעבר להעברת זכויות שהיו נראית כשייכות לא לחבר אחד, אלא לכל חברי המשפחה או השבט.
המסלול הכללי של התפתחות התרבות המודרנית, מאז התקופה הפיאודלית, הוביל לערעור על רעיונות טבעיים וראשוניים אלה של בעלות משותפת על קרקע. באופן פרדוקסלי, הופעתה של החירות מהחובות הפיאודליות לוותה בנטייה, ביחס לקרקע, לצורת בעלות הכרוכה בשעבודו של מעמד הפועלים. כעת זה מתחיל להיות מורגש ביותר בכל רחבי העולם התרבותי, כלחץ של עול ברזל, שלא ניתן להקל על ידי כל הרחבה של כוח פוליטי או חירויות אישיות; עול שהכלכלנים המדיניים מייחסים בטעות ללחץ של חוקי טבע, והפועלים מייחסים אותו בטעות לדיכוי של הון המונח capital מייצג עושר המשמש בתהליך הייצור, כולל עושר המשמש לצורך חליפין. capital הוא תת-קבוצה של המושג wealth (המוגדר למטה). כל פריט-רכוש (הנכלל במושג wealth) יכול לשמש לצריכה, או לייצור; אם בוחרים להשתמש בו לייצור, הוא נחשב capital. בעברית נשתמש במושג הון..
יצירת אחוזות גדולות
[עריכה]ברור שבבריטניה הגדולה זכותו של העם בכללותו לאדמה של ארץ מולדתו מוכרת היום הרבה פחות ממה שהיתה בתקופה הפיאודלית. אחוז בעלי הקרקעות מקרב הציבור הוא הרבה יותר קטן, והבעלות עליהם היא הרבה יותר מוחלטת.
- נחלת הכלל, שפעם הייתה כה נרחבת ותרמה כה הרבה לעצמאות ולתמיכה במעמדות הנמוכים, הופקעה לבעלות פרטית וסגורה, פרט לשארית קטנה של אדמה שעדיין אין לה ערך.
- האחוזות הגדולות של הכנסייה, שהיו למעשה רכוש משותף המוקדש למטרה ציבורית, הוסטו ממטרה זו כדי להעשיר יחידים.
- החובות הצבאיות של האבירים בעלי הקרקעות בוטלו, והעלות של שמירה על הממסד הצבאי, ותשלום הריבית על חוב עצום שנצבר במלחמות, מוטלת כעול כבד על כתפי הציבור כולו, במסים על הצרכים החיוניים ועל והפחות-חיוניים של החיים.
- אדמות הכתר עברו ברובן לידיים פרטיות. היוגב yeoman האנגלי נכחד מן העולם כמו הממותה mastodon. איש-השבט clansman הסקוטי, שהזכות לאדמה של גבעות מולדתו הייתה אז ללא עוררין כמו זו של המנהיג שלו, סולק כדי לפנות מקום לשדות-המרעה sheep-ranges או גני-הצבאים deer parks של הצאצאים של המנהיג. הזכות השבטית של האירי הפכה לדיירות-שכירה המותנית ברצון הבעלים tenancy at will.
לרוב המכריע של העם הבריטי אין כל זכות למולדתם הטבעית, פרט אולי לזכות ללכת ברחובות או לדשדש בכבישים. ניתן לומר עליהם את דבריו של הטריביון של העם הרומי, טיבריוס גראקכוס:
- "אנשי רומא, הנקראים מושלי העולם, אך אין להם זכות למטר מרובע אחד של אדמתה! אפילו לחיות-בר יש מאורות - אבל לחיילים של איטליה יש רק מים ואוויר!"
גידול הכוח הלאומי, בין אם בצורת מלוכה או ממשל פרלמנטרי, פירקה מהלורדים את העוצמה והחשיבות הפרטית שלהם, ואת העוצמה והשליטה שלהם על בני אדם, וכך הדחיקה את הניצול הבולט והגלוי. ההתפוררות של האחוזות הפיאודליות הגדולות הגדילה את מספר בעלי הקרקעות, וביטול המגבלות שבעזרתן ניסו בעלי הקרקע לכפות על עובדים להישאר באחוזות שלהם תרם גם הוא להסחת תשומת-לב מהעוול המהותי המעורב בבעלות פרטית על קרקע. במקביל, ההתקדמות היציבה של רעיונות משפטיים השאובים מהמשפט הרומי, שהיתה המכרה והמחסן הגדול של תורת המשפט המודרנית, נטתה לטשטש את ההבחנה הטבעית בין רכוש בקרקע לבין רכוש בדברים אחרים. לכן, עם הרחבת החירות האישית, נמשכה הרחבת הבעלות הפרטית על קרקעות.
חזקה על קרקע - העובדה היסודית
[עריכה]יתרה מזו, הכח הפוליטי של הברונים לא נשבר על ידי המרד של מעמדות שיכלו בבירור לחוש בחוסר הצדק של בעלות פרטית על קרקע. מרידות אלה התקיימו, שוב ושוב, אך הן גם דוכאו שוב ושוב באכזריות נתעבת. מה ששבר את כוחם של הברונים היה צמיחתו של מעמד המלאכה והמסחר, שהקשר בין המשכורות שלהם לבין הרנטה המונח rent הוא אותו חלק מהתוצר אשר ניתן תמורת השימוש ב-land (=קרקע ומשאבי טבע). לדוגמה, כאשר האריס משלם 25% מהתבואה לבעל הקרקע, תבואה זו נקראת rent. בעברית משתמשים לעתים במושג "דמי שכירות", אולם כדי למנוע טעות עדיף להשתמש במושג רנטה. אינו גלוי באותה מידה. מעמדות אלה גם פיתחו מערכת של גילדות סגורות ותאגידים, שאפשרו להם להגן על עצמם במידה מעטה מהפעלת החוק הכללי של המשכורות. מעמדות אלה לא ראו, ועדיין אינם רואים, כי החזקה הפרטית על קרקע היא העובדה המהותית, שבסופו של דבר תקבע את תנאי החיים התעשייתיים, החברתיים והמדיניים. כך, הנטייה היתה להטמיע את הרעיון של בעלות פרטית על קרקע, ברעיון של בעלות פרטית על דברים המיוצרים ע"י אדם. צעידה אחורה זכתה לשבחים כצעידה קדימה.
מקור החובות הלאומיים
[עריכה]האסיפה המכוננת הצרפתית, בשנת 1789, חשבה שהיא מטאטאת שריד של עריצות, כאשר ביטלה את המעשרות, והטיל את התמיכה באנשי הדת על מיסוי כללי. האב סיאס עמד לבדו כשאמר להם, שהם פשוט מוותרים לבעלי הקרקעות על מס שהיה אחד מהתנאים תמורת הזכות להחזיק בקרקע, ומטילים את המס הזה על העבודה של כלל האומה. אך לשווא: האב סיאס, שהיה כומר, נתפס כמנסה להגן על האינטרסים של המסדר שלו, בעוד שהאמת היתה שהוא הגן על זכויות האדם. המעשרות האלו יכלו לאפשר לעם הצרפתי לשמור על הכנסות ציבוריות גדולות, בלי לקחת פרוטה אחת משכר העבודה או רווחי ההון.
וכך, ביטולן של החזקות הצבאיות באנגליה על ידי הפרלמנט הארוך, שאושרר לאחר עלייתו של צ'ארלס השני, למרות שהיו פשוט ניכוס של הכנסות-ציבור על ידי בעלי הנחלות הפיאודליות, שכך נפטרו מהחובה שהיו חייבים לתת בתמורה להחזקת הרכוש המשותף של האומה, והטילו אותה כעול על כלל הציבור במיסוי של כל הצרכנים, אופיינה, ועדיין מוחזקת בספר החוקים, כנצחון רוח החופש. אולם, כאן הוא המקור לחובות העצומים והמיסוי הכבד באנגליה! אילו היו משאירים את החובות הפיאודליות הללו, תוך התאמתן לזמנים המשתנים, המלחמות האנגליות מעולם לא היו דורשות יצירת חוב של לירה אחת, והעבודה וההון של אנגליה לא היו מחוייבים במס של פרוטה אחת לצורך התחזוקה של ממסד צבאי. כל זה היה מגיע מהרנטה המונח rent הוא אותו חלק מהתוצר אשר ניתן תמורת השימוש ב-land (=קרקע ומשאבי טבע). לדוגמה, כאשר האריס משלם 25% מהתבואה לבעל הקרקע, תבואה זו נקראת rent. בעברית משתמשים לעתים במושג "דמי שכירות", אולם כדי למנוע טעות עדיף להשתמש במושג רנטה., שבעלי הנחלות, מאז אותו זמן, ניכסו לעצמם.