עַל זֹאת חורבן ירושלים אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, אֵילְכָה (שילל) שׁוֹלָל יחףוְעָרוֹם ללא בגדים רגילים, אלא בלבוש שק. אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים שנשמע כמו יללות של תן, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה כנראה שם של עוף לילה המשמיע קולות יללה.
עם טעמים:
עַל־זֹאת֙ אֶסְפְּדָ֣ה וְאֵילִ֔ילָה אֵילְכָ֥ה שילל שׁוֹלָ֖ל וְעָר֑וֹם אֶעֱשֶׂ֤ה מִסְפֵּד֙ כַּתַּנִּ֔ים וְאֵ֖בֶל כִּבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"שולל" - משתגע כשוטה בתמהון לב כמו (תהלים עו) אשתוללו אבירי לב (ישעיהו נט) וסר מרע משתולל והתי"ו היא באה לשמש בתיבה בלשון מתפעל ונתפעל וכן הילוך תיבה שתחילת יסודה שי"ן או סמ"ך כשבאו עליו תי"ו בלשון מתפעל ונתפעל נכנסת תוך התיבה כמו משתולל אומר אני שהוא מלשון שוגג כמו (מלכים ב ד) לא תשלה אותי (שמואל ב י) על השל די יאמר שלו (דנייאל ג)
"על זאת" - עתה חזר להתאונן על יהודה וירושלים הנזכר במקרא שלאחריו ואמר על זאת אעשה הספד ואיילל במר נפש ואלך משתגע כשוטה וערום מבלי לבוש והוא ענין גוזמא והפלגה לפי רוב הצער והאבל
(ח-ט) "על זאת", אבל "על זאת אספדה ואילילה" עד שאלך, כמו משוגע וכאיש שמחמת שגעונו ילך ערום, על "כי אנושה מכותיה" שהיא חולי מסוכנת מתדבקת, ועברה מן שומרון גם לארץ יהודה וגם הם הוכו במכות הגם שהם לא עבדו ע"ז בימי יותם ועוזיה והיה סחרם ואתננם קדש לה'. ויותר נראה שמ"ש אנושה מכותיה היינו המכות שהכתה שומרון את יהודה, ודבר פה על המכות הגדולות שהכו עשרת השבטים את יהודה בימי אחז שאז הרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, וגם אז פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו כמה ערים וישבו שם (דה"ב כ"ח) (כי בימי עוזיה ויותם היה שלום ביהודה, וכן קשה לפרשו על מה שבא סנחריב בימי חזקיה שא"כ היה מזכיר גם תשועתם אז), ור"ל המכות שהכתה שומרון את יהודה הם אנושים ומסוכנים כי "באה עד יהודה" מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה "ונגע עד ירושלים" כי את ירושלים לא יכלו לכבוש כמ"ש ישעיה (סי' ז'):
ביאור המילות
"שולל". מטורף בדעת ששוכח הכל, וכן מוליך יועצים שולל, אשתוללו אבירי לב, והוא תואר בפלס עולל:
(ט) "אנושה". מסוכנת, עמ"ש ישעיה (י"ז י"א):
"ומכותיה". ר"ל כ"א מן המכות, ועז"א כי באה, ר"ל המכה:
"ונגע". ר"ל הדבר נגע עד שער עמי, כי המכה לא באה לירושלים, רק ענין המלחמה נגע עד שם:
