כשבא אסון על האדם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא ומדוע זה קרה לו (ראו למשל ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי... ). אולם, השאלה "איך בדיוק לעשות חשבון נפש?" היא שאלה לא פשוטה בכלל, כפי שניתן ללמוד מהויכוח שהיה בין ירמיהו הנביא לבין בני ישראל במצרים.

ירמיהו אמר (ירמיהו מד ב-י): "ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה, וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב.  ג מִפְּנֵי רָעָתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, לָלֶכֶת לְקַטֵּר, לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם, הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם.  ד וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר:  אַל-נָא תַעֲשׂוּ, אֵת דְּבַר-הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת--אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי.  ה וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, לָשׁוּב מֵרָעָתָם--לְבִלְתִּי קַטֵּר, לֵאלֹהִים אֲחֵרִים.  ו וַתִּתַּךְ חֲמָתִי, וְאַפִּי, וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם; וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה, כַּיּוֹם הַזֶּה.  ז וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל-נַפְשֹׁתֵכֶם, לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ-וְאִשָּׁה עוֹלֵל וְיוֹנֵק, מִתּוֹךְ יְהוּדָה--לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם, שְׁאֵרִית.  ח לְהַכְעִסֵנִי, בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם, לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר-אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם--לְמַעַן, הַכְרִית לָכֶם, וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה, בְּכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ.  ט הַשְׁכַחְתֶּם אֶת-רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת-רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה, וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו, וְאֵת רָעֹתֵכֶם, וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם--אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם.  י לֹא דֻכְּאוּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וְלֹא יָרְאוּ, וְלֹא-הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם!...", כלומר, החורבן בא בגלל שאתם ואבותיכם קיטרתם לאלהים אחרים; אתם צריכים לעשות חשבון נפש ולהבין שעבודת אלילים היא דבר רע, ולא לחזור על הטעות של אבותיכם.

אבל בני ישראל אמרו (פסוקים 15-19): " "טו וַיַּעֲנוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי-מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְכָל-הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת, קָהָל גָּדוֹל; וְכָל-הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר.  טז הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ, בְּשֵׁם ה'--אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים, אֵלֶיךָ.  יז כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת-כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יָצָא מִפִּינוּ, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ-לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם; וַנִּשְׂבַּע-לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ.  יח וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים--חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, תָּמְנוּ.  יט וְכִי-אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים; הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ, עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה, וְהַסֵּךְ לָהּ, נְסָכִים.  {ס"} ", כלומר, החורבן בא דווקא בגלל שהפסקנו לקטר למלכת השמים; אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולחזור לעבוד אלילים כמו פעם!

לכאורה יש כאן שאלה קשה - איך יכולים בני ישראל להסיק את המסקנה הנכונה מהאסון שבא עליהם? איך הם יכולים לדעת, האם האסון בא בגלל שקיטרו למלכת השמים, או דווקא בגלל שהפסיקו לקטר למלכת השמים?

נקרא את תשובת ירמיהו (פסוקים 20-23): " "כ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ, אֶל-כָּל-הָעָם, עַל-הַגְּבָרִים וְעַל-הַנָּשִׁים וְעַל-כָּל-הָעָם, הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר לֵאמֹר.  כא הֲלוֹא אֶת-הַקִּטֵּר, אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם, וְעַם הָאָרֶץ:  אֹתָם זָכַר ה', וַתַּעֲלֶה עַל-לִבּוֹ.  כב וְלֹא-יוּכַל ה' עוֹד לָשֵׂאת, מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה, מֵאֵין יוֹשֵׁב--כְּהַיּוֹם הַזֶּה.  כג מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לה', וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה', וּבְתֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְו‍ֹתָיו, לֹא הֲלַכְתֶּם; עַל-כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם, הָרָעָה הַזֹּאת--כַּיּוֹם הַזֶּה.  {ס"} "

מה משמעות הויכוח? ומה משמעות תשובתו של ירמיהו?

1. ייתכן שהויכוח הוא על עובדות; בני ישראל פשוט משכתבים את ההסטוריה בדמיונם, כי קשה להם להודות בטעות, כי הדבר עלול ליצור אצלם דיסוננס קוגניטיבי . הם משכנעים את עצמם שהצרות התחילו רק לאחר שהפסיקו לקטר למלכת השמים, כאשר למעשה המציאות היתה הפוכה ( פרופ' יהודה אייזנברג ) .

2. ייתכן שהויכוח הוא על ראיית התמונה הכוללת; בני ישראל שבמצרים מסתכלים רק על אירוע ספציפי שקרה להם לאחר שהפסיקו לקטר למלכת השמים, וירמיהו הנביא אומר להם שיסתכלו על המכלול, ויראו מה קרה לכל יהודה ומלכי יהודה שקיטרו למלכת השמים (ע"פ צחי צויג ) .

3. ולי נראה, שכדי להבין את הויכוח ואת התשובה, יש לברר מתי בני ישראל הקטירו למלכת השמים, ומתי הפסיקו לקטר לה. מלכת השמים נזכרת רק במקום אחד נוסף בתנ"ך: (ירמיהו ז יח): "הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש, והנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים , והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעסני". לא ברור מתי נאמרה נבואה זו, אך מעיון ב מבנה הספר , נראה שהיא שייכת לתחילת תקופת ירמיהו, בין השנים 13 ל-18 למלכות יאשיהו. בשנת 18, כרת יאשיהו ברית בין ה' לבין עם ישראל, ובמסגרתה הסיר את עבודת האלילים מהארץ (מל"ב כב-כג). אמנם, בני ישראל לא שיתפו פעולה עם יאשיהו מרצונם החופשי; מאחרי גבו, הם קשרו נגדו קשר , והמשיכו לעבוד אלילים בסתר. אולם, הפולחן האלילי הגלוי והרשמי בטל. בניו של יאשיהו, שמלכו אחריו, לא הלכו בדרכו, ועשו הרע בעיני ה' (מלכים ב כג לא - כד); אולם, לא מסופר שהם עבדו אלילים, וגם אם רצו לעבוד אלילים, לא בטוח שהיה להם תקציב כדי לבנות מחדש את כל המקדשים והבמות שיאשיהו הרס; הם העדיפו להשקיע את כספי משלם המיסים בתענוגות פרטיים ובבניית ארמונות מפוארים, והחטאים העיקריים שלהם היו בין אדם לחברו; ראו ירמיהו כב יג.

לפי זה, כשבני ישראל אומרים "וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים - חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ" הם מתכוונים: "מאז שיאשיהו ביטל את עבודת האלילים הפומבית והרשמית בארץ, מצבנו הלך והתדרדר"; וכשירמיהו עונה להם: "מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לה', וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה', וּבְתֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְו‍ֹתָיו לֹא הֲלַכְתֶּם; עַל-כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה הַזֹּאת כַּיּוֹם הַזֶּה" הוא מתכוון: "בגלל שאתם עצמכם המשכתם לקטר ולחטוא, ולא הפסקתם לעבוד אלילים כתוצאה משמיעה בקול ה' וקיום תורתו (אלא רק בגלל הכפיה מצד המלך)".

כלומר, ע"פ ירמיהו, ה' מעניש את האדם על חטאים שהוא עושה מרצונו החופשי, ולא על דברים שנכפים עליו; העובדה שבני ישראל הפסיקו לקטר למלכת השמים, לא יכולה להיות הסיבה לצרות שבאו עליהם, כי היא נגרמה בעל כורחם ובניגוד לרצונם של בני ישראל; בני ישראל עצמם תמיד רצו לקטר למלכת השמים, גם בזמן יאשיהו וגם אחריו, ורק מסיבות חיצוניות הם לא הצליחו בכך.

מכאן אפשר ללמוד עיקרון כללי לגבי חשבון נפש: כשאדם עושה חשבון נפש כתוצאה מאסון שבא עליו, הוא צריך לחפש את הסיבה לאסון במעשה שתלוי ברצונו החופשי בלבד, ולא במעשה שנכפה עליו. אדם שבא עליו אסון, והוא רואה באסון זה הוכחה לכך שהוא היה צריך לעשות את מה שתמיד רצה ותמיד חלם לעשות - לענ"ד לא יצא ידי חובת חשבון נפש; האסון צריך ללמד את האדם, שהרצון שלו היה פגום.

רעיון דומה ניתן ללמוד מספר משלי .