ביאור:גאוה בספר משלי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



כשבא אסון על האדם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והנושא הראשון שצריך לחפש כשעושים חשבון נפש הוא הגאוה:

  • משלי יח יב: "לפני שבר - יגבה לב איש, ולפני כבוד - ענוה
  • משלי טז יח: "לפני שבר - גאון; ולפני כשלון - גֹבה רוח"

בדרך-כלל, פסוקים שמתארים שכר ועונש מתבוננים לכיוון העתיד, כלומר "אם תעשה כך - יקרה לך כך"; פסוקים אלה הם יוצאים מן הכלל, כי הם מתבוננים לכיוון העבר - "לפני שבר יגבה לב איש", כלומר "אם קרה לך שבר - סימן שלפני כן גבה ליבך".

הפסוקים אינם אומרים, שכל מי שמתגאה - בהכרח נשבר ונכשל; הם אומרים את הכיוון ההפוך - כל מי שנשבר ונכשל, בהכרח התגאה לפני-כן.

מכאן, שכל חשבון-נפש אמיתי חייב לגלות את נקודת הגאווה שקדמה למשבר.

אם אדם עשה חשבון-נפש, והמסקנה היחידה שהגיע אליה היא "האסון הוכיח שצדקתי, תמיד ידעתי שאני צודק, עכשיו אני עוד יותר משוכנע בכך" - כנראה הוא לא השקיע מספיק בחשבון-נפש; הוא נשאר גאוותן.

מקורות ופירושים נוספים[עריכה]

1. פירשנו שהשבר הוא עונש מה' על הגאוה, שהרי (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה" ( פירוט ). 

2. אך אפשר גם לפרש שהשבר הוא תוצאה טבעית של הגאוה - במיוחד כאשר מדובר בגאוה שגורמת לאדם לזלזל בכוחם של היריבים:

  • כוח פיסי - "הצבא שלנו הוא החזק ביותר באיזור" (מניין לך שהם לא שיפרו את הצבא שלהם בשנים האחרונות יותר מאיתנו?)
  • כוח מוסרי - "אנחנו צודקים ולכן ננצח" (האם ברור לך לגמרי שאין שום טיפת צדק בצד שלהם?)
  • כוח רוחני - "התפילות שלנו יבקיעו רקיעים ויבטלו את הגזירה" (ומה עם התפילות שלהם?)

על גאוה מסוג זה, הגורמת לשטחיות ורשלנות בהכנות למאבק, נאמר ב (משלי יט ג): "אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו"( פירוט ).

פסוקים המביעים רעיון דומה[עריכה]

בתנ"ך מתוארים כמה אנשים שנשברו לאחר שהתגאו:

  • אדם וחוה - רצו להיות כאלהים, חטאו וגורשו מגן עדן (בראשית ג);
  • בוני מגדל בבל - רצו להגיע השמימה, מרדו בה' וגורשו לכל העולם (בראשית יא); 
  • אבשלום בן דוד - התגאה בשערו הארוך והיפה (שמואל ב יד כו): "ובגלחו את ראשו... ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך", ונתלה בשערו בעץ האלה שמואל ב יח ט: "... "ואבשלום רכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויחזק ראשו באלה..." "
  • המן הרשע - התגאה בכבודו ועושרו (אסתר ה יא): "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך", וביום המחרת נאלץ להרכיב את מרדכי על הסוס, ולאחר מכן נתלה על העץ. 

קשר בין גובה לבין שבר מופיע גם ב (משלי יז יט): "אהב פשע אהב מצה, מגביה פתחו מבקש שבר"( פירוט ).

מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שכאשר אדם מפשפש במעשיו, הוא צריך להתייחס במיוחד למעשים שמבטאים גאוה, ומכאן שיש להתייחס רק למעשים שעשה מרצונו החופשי ולא למעשים שנכפו עליו.

לפי רעיון זה ניתן לפרש את הויכוח בין ירמיהו לבין בני ישראל שברחו למצרים אחרי חורבן בית המקדש. ירמיהו קרא לבני ישראל לעשות חשבון נפש ולתקן את חטא עבודת האלילים, שגרם לחורבן הבית (ירמיהו מד א-יד); בני ישראל ענו לו שההיפך הוא הנכון, החורבן בא דווקא בגלל שהפסיקו לעבוד אלילים ולהקטיר קטורת למלכת השמים (ירמיהו מד טו-יט); וירמיהו ענה, שהחורבן בא כי הם לא שמעו בקול ה' (ירמיהו מד כ-כג). בני ישראל הפסיקו להקטיר למלכת השמים רק משום שהמלך יאשיהו ביטל את הפולחן הזה בכפיה, ולא מרצונם החופשי (ראו חשבון נפש במצרים ).

אדם שבא עליו אסון, והוא רואה באסון זה הוכחה לכך שהוא היה צריך לעשות את מה שתמיד רצה ותמיד חלם לעשות - לא יצא ידי חובת חשבון נפש; האסון צריך ללמד את האדם שהרצון שלו היה פגום.

ההבדלים בין הפסוקים[עריכה]

אפשר להסביר את ההבדלים בין הפסוקים על פי ההבדל בין לב לרוח :

  • לב מציין תכונת אופי קבועה. כאשר אדם נשבר לגמרי, הוא צריך לחפש את הסיבה בכך שליבו - כלומר האופי הקבוע שלו - הוא גבוה וגאוותן, כי אופי כזה הוא מתועב על ה' (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא יינקה".  
  • רוח מציינת מחשבה חולפת וזמנית. כאשר אדם רק נכשל ונופל, הוא צריך לחפש את הסיבה בכך שעברה בו רוח חולפת של גבהות וגאוה; הוא עדיין אינו "תועבת ה'" ולכן לא נשבר לגמרי.

ייתכן גם, שהפסוק הראשון מתאר את דרכי הנהגת ה' בעולם, ורק הפסוק השני מתייחס לחשבון נפש:

  • הפסוק בפרק יח כתוב בלשון עתיד, שמשמעה פעולה החוזרת על עצמה באופן קבוע - לפני שבר יגבה לב איש. המשמעות המדוייקת של הפסוק היא "לפני שאדם נשבר, בדרך כלל ליבו גבה".  כך דרכו של ה', כשהוא רוצה להעניש אדם רשע, לפני העונש הוא מגביה את מעמדו כך שהנפילה שלו תתפרסם יותר (כמו שקרה להמן), וכן מגביה את ליבו כך שהנפילה שלו תהיה כואבת יותר (ע"פ מצודת דוד) . ייתכן שהפסוק פונה אל האנשים הסובלים מגאוותו של הרשע, ואומר להם להיות אופטימיים, כי גאוותו של הרשע עשויה להיות סימן לכך שסופו קרוב.
  • הפסוק בפרק טז הוא משפט שמני המתאר מצב - לפני שבר גאון. ייתכן שהפסוק הזה פונה אל האדם שנשבר, ומלמד אותו לחפש את הסיבה לשבר בגאוה שהיתה לפניו.

לעיון נוסף[עריכה]

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-05-29.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mjly/lfny_jvr