קטגוריה:במדבר כו נג

[טז] לשבט שהוא מרובה נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוים. ולפי זה יהיה פירוש "לרב תרבה נחלתו" קאי על השבט, שהוא רב. והקשה הרמב"ן על זה, דמדרש רז"ל בכתוב הזה איננו כן, אלא אמרו בספרי (כאן) "לרב תרבה נחלתו" - הרי שיצאו עמו עשרה בנים, ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו "לרב תרבה נחלתו". הרי שהיו שיצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתו לארץ נמצאו עשרה, קורא אני עליו "ולמעט תמעיט נחלתו". וכן בגמרא (בבא בתרא דף קיז:) מפרש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט, כמו שאמרו 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק, היינו דכתיב "לרב תרבה נחלתו"', עד כאן דבריו. כוונתו לטעון על פירוש זה, שרז"ל מפרשים "לרב תרבה נחלתו" על המשפחות שהם בשבט, שאם יצא עם עשרה בנים, ונמצאו בכניסתן לארץ חמשה, שיש להם ליתן כמו שהיו כשיצאו ממצרים. והיינו לענין משפחה של שבט, לא שנפרש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו שיתן לשבט הרב - הרבה, דאין זה משמע לחכמים לפרש כן, דכל השבטים לקחו בשוה. ועוד, דאם כן מאי פריך בגמרא (שם) 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים וכו, והלא שפיר נוכל לפרש "לרב תרבה נחלתו" לשבט הרב ירבה נחלתו:

אמנם רש"י מיישב זה שפיר, דאף על גב דפירש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו לשבט הרב ירבה נחלתו, על כרחך עיקר קרא לא להכי הוא דאתי, דמהיכי תיתי לנו לומר בענין אחר עד שיאמר הכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו, ומפרש "לאלה" ולא לפחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים, או למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, סוף סוף מהיכי תיתי לומר בענין אחר רק "לרב תרבה נחלתו". אלא על כרחך פירוש הכתוב כך; "לרב תרבה" לשבט שהוא רב ירבה נחלתו, אם הוא מרובה ביציאת מצרים - אף על גב דעכשיו הוא מעט. והוא הדין "למעט תמעיט נחלתו", אף על גב דעכשיו הוא מרובה, וזה בא הכתוב לאשמועינן. ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת דף סג.). והשתא פריך שפיר 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו כו:

ומה שהקשה הריב"ם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח. תוד"ה בשלמא), דאם כן יקשה לך למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, לא לכתוב "לרב תרבה נחלתו", דהא מ"לשמות מטות אבותיו ינחלו" (ר' פסוק נה) נפקא. דאפשר לפרש, דאילו לא כתיב "לרב תרבה נחלתו", הייתי אומר דתרוייהו בעינן; דבעינן באי הארץ וגם ליוצאי מצרים, ואם היה מבאי הארץ ולא היו אבותיו מיורדי מצרים - לא, דכך היה משמע "לאלה תחלק הארץ לשמות מטות אבותיו", ואם יצאו עמו עשרה בנים, ובשעת כניסתן לארץ לא היו רק חמשה, אין להם ליטול רק חמשה חלקים. והוא הדין אם יצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתן לארץ היו עשרה, לא יקחו רק ה', עד שיהיו מיוצאי מצרים וגם מבאי הארץ. לכך כתיב "לרב תרבה נחלתו", שהכל תולה בשעה שיצאו ממצרים; שאם היו בשעה שיצאו ממצרים מרובים, ובשעה שנכנסו לארץ מועטים, יקחו כאילו היו מרובים. ואי לא כתב רחמנא "למעט תמעיט נחלתו", הייתי אומר השתא איפכא, או הא או הא; דליוצאי מצרים נחלק, וגם לבאי הארץ, וכדאיתא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז.). והשתא דכתיב "למעט תמעיט נחלתו", ופירושו דהיה מועט כשיצאו ממצרים, אף על גב דעכשיו הרבה, תמעיט נחלתו. ואם כן ידעינן דליוצאי מצרים נחלק, ונכון הוא תירוץ זה. ואי כתב "לרב תרבה" בלחוד, ולא כתב "לשמות מטות אבותם", לא ידעינן כלל מאי "לרב תרבה נחלתו", דכיון דלא כתב רחמנא דליוצאי מצרים נחלק, לא הוי ידעינן לפרש, דהא לא איירי כלל ביוצאי מצרים, ולא נוכל לפרש לרב בשעת יציאת מצרים - תרבה, אף על גב דבעת שבאו לארץ היו מעטים, לכך צריך "לשמות מטות אבותם". ומה שהקשה הרמב"ן, דרז"ל מפרשים הכתוב במשפחה שהם תוך השבט, מה בכך, דסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב הוא כמשמעו, דהיינו לשבט הרב תרבה נחלתו, ולשבט המעט תמעיט נחלתו:

ומה שהקשה הרמב"ן, דכבר מסיק בגמרא (בבא בתרא דף קכב.) דארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ולא לקרקפתא. פירוש, שהיו החלקים שוים - י"ב חלקים, כל אחד נטל חלק אחד. דאין זה קשיא לרש"י, שהרי רש"י מפרש הבעיא באופן אחר; אם נחלק ארץ ישראל לשבטים, פירוש שחלקו אותה לי"ב חלקים, לכל אחד חלק מה שהוא, ולא הטילו גורל רק על י"ב חלקים. או הטילו גורל לכל אחד ואחד מישראל, ולא היה נחלק לי"ב חלקים בלבד, ואהא מיבעיא ליה. ואהא פשיט "בין רב למעט", כלומר, בשלמא אי לשבטים נחלק, שייך "בין רב למעט", דהא היה חלק גדול וחלק קטן, דהשבט שמרובה היה לו חלק גדול, ושבט שאינו מרובה היה לו חלק קטן. אלא אי אמרת לקרקפתא נחלק, מאי "בין רב למעט", הלא לא היה החלק הזה רק לקרקפתא, ולא שייך בזה לומר "בין רב למעט":

ומה שהקשה הרמב"ן עוד בפרשת ויחי (בראשית מ"ח, ה'), דאם נאמר שכל שבט ושבט לא לקחו רק כפי מה שהוא, אם כן מה היה מועיל בכורתו ליוסף, כיון דכל השבטים לקחו כל אחד ואחד (בשוה) [כפי מה שהוא]. וגם זה אינו קושיא, דהיה מועיל לנחלה שלא תסוב נחלת השבט ממטה למטה (להלן לו, ז), ולענין זה הוי שני שבטים לנחלה. אף על גב דלא מהני לענין ממון, אין בכך כלום, דעיקר זה הוא משום חשיבות, דנקראים בניו שני שבטים. ועוד, הרבה דברים מחולקים דין השבט משאם לא היו נקראים שבט, שאין דנין את השבט אלא בע"א. ועוד הרבה דברים יש לשבט; לענין שופטים, שנותנין סנהדרין לכל שבט ושבט (סנהדרין דף טז:), ולענין דגלים וקרבנות נשיאים:

ויש להוכיח דברי רש"י דהשבטים לקחו כל אחד ואחד לפי מה שהוא, דהא בגמרא (בבא בתרא דף קיח.) קאמר, 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, היינו דצווחו בני יוסף, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נחלק, למה צווחו וכו. והשתא מאי פריך, אם לא נחלק לקרקפתא אלא כל השבטים נטלו בשוה - שפיר היו צווחים, דלא נטלו יותר מחלק אחד, והם היו רבים מאד, ולא היה מספיק להם מה שנטלו, וצווחו שפיר. ובשביל קושיא זאת נדחק (הרשב"א) [הרשב"ם] דקושיא זאת 'מה צווחו בני יוסף' לא הוי לפי המסקנא דמסיק לשבטים אפלוג, דלמסקנא לא הוי קשה מידי. ודבר תימה הוא מאד, דסתמא דתלמודא יהיה מקשה אליבא דחד תנא קושיא דלא תהא אליבא דהלכתא, דהא מסיק בגמרא (בבא בתרא דף קכב.) דלשבטים אפלוג. אבל לפירוש רש"י ניחא, משום דכל השבטים לא לקחו רק כפי מה שהם, ואם היו מרובים - כשבט יוסף - לקחו כפי מה שהם:

והרמב"ן תירץ בענין אחר, דהכי מקשה; בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, שפיר צווחו, משום דהרבה היו מבאי הארץ, ולא היו הרבה מיוצאי מצרים, והרי לא ירשו רק ליוצאי מצרים. אבל אם נאמר דלבאי הארץ נחלק, קשיא, דליכא למימר דצווחו משום דהיה להם דוחק - כי כל שבט ושבט לקחו בשוה והם היו רבים - דזה לא יתכן, דהא הרבה שבטים היו רבים מהם, דהא יהודה היה הרבה מכל אחד, וכן יששכר וזבולון ודן. ואם כן יקשה לך למה לא צווחו הם, אלא לא צווחו בשביל שהיו רבים, בשלמא למאן דאמר וכו'. אבל תירוץ זה לא יספיק בכל הצורך, דהא שבט אפרים פחות היו הרבה ממה שהיה במנין ראשון, דבמנין הראשון היה שבטו ארבעים אלף וחמש מאות (לעיל א, לג), ובמנין השני היו ל"ב אלף (פסוק לז), אם כן אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, קשיא למה צווחו בני אפרים. ואם כן קשיא, אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, למה צווחו בני אפרים. וצריך לומר דהיו צווחים מפני כי רוב נחלת השבט בא למעוט השבט שהיו בעת כניסתן לארץ, כגון שהיו בשבט אפרים הרבה יתומים בעת יציאתם ממצרים, שלא היו נחשבים מיוצאי מצרים, שלא היו בני עשרים. ובעת בואן לארץ היו גדולים, ואותם לא נטלו חלק כלל למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, וכל אותם שנטלו חלק בארץ - שהיו אבותיהם מיוצאי מצרים בני עשרים - היו מעוט השבט של בני אפרים. ומפני כי רוב השבט היה בלא נחלה, לכך צווחו בני יוסף. אבל אין לנו ראיה על זה שנאמר כך. ואם נפרש כפירוש רש"י, לא יקשה מידי:

וכן בספרי (כאן) קאמר בהדיא "איש לפי פקדיו יותן נחלתו", מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא [ל]כל שבט ושבט כפי מה שהוא. וכן הוא אומר "וידברו בני יוסף אל יהושע וגו'" (יהושע י"ז, י"ד), מה הוא אומר אחריו "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי כי אץ לך בהר אפרים" (שם שם טו), עד כאן. הרי דסבירא ליה דכל שבט ושבט נטלו לפי מה שהוא. והרמב"ן מכח הגמרא דחה זאת הברייתא, ורש"י מפרש שאין ראיה מן הגמרא, ומפרש כל הסוגיא כדלעיל:

אמנם בפרשת ויחי (בראשית פמ"ח אות ה) הוכחנו דלא כרש"י, עיין שם, ואין צריך לכפול הדברים, שכבר בארנו למעלה. והגמרא דלעיל (בבא בתרא דף קיח.) כבר ישבנו האיך פריך למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה:

אמנם לי נראה דלא קשה, דכך מקשה; דאין לומר לכך צווחו משום דלא נטלו חלק יותר מן האחרים, זה לא סבירא ליה דבשביל כך היו צווחים, דהא כיון דכל אחד נטל חלק בארץ ישראל, לא היה להם לצווח - אלא אם לא נטלו כלל, אבל כל היכי שנטל - מה צווחו. דהא ארץ ישראל - אין ספק בזה שהיו יכולים להתפרנס ממנה, דכיון דהקדוש ברוך הוא הנחיל אותם את הארץ, אין ספק שהיה מנחיל אותם ארץ שהיה די להם, שכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן להם ארץ טובה ורחבה (שמות ג', ח'). ולפיכך פריך שפיר, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, כיון דכולהו נטלו, לא היה להם לצווח. דאין לומר כלל כי הקדוש ברוך הוא נתן להם הארץ שלא היה מספיק ליושב בה. אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, לא קשיא, כי באי הארץ לא נחשבו כלל מיורשי הארץ. ופירוש נכון וברור הוא:

וברייתא דספרי גם כן יש ליישב כפשוטו, דלעולם סבירא ליה שהיו החלקים שוים, והכי פירושו; שאם היה שבט גדול מרובה באוכלסין - נתנו לו חלק גדול לישיבה, כדי שיוכל לשבת ברווחה. ואם לא היה השבט כל כך הרבה, נתנו לו חלק שהוא טוב יותר בשאר ענינים מבורכים, שאין צריך ישיבה. ומכל מקום מקוים הכתוב שאמר "לפי פקודיו", פירוש לפי אשר יש בתוך השבט; אנשים הרבה יותן לו נחלה רחבה, ולשבט שהוא קטן - יותן לו חלק שהוא מבורך בכל טוב יותר. והחלקים שוים זה נגד זה בענין הדמים. ולפיכך אמר יהושע אל בני יוסף "עלה לך היערה וכו'" (יהושע י"ז, ט"ו), פירוש, שנתן להם ארץ שיוכלו להרחיב גבולם יותר. והשתא יתורץ הכל, והוא נכון:

[יז] והגורל היה על פי רוח הקודש. דאם לא כן, אלא כמו גורל דעלמא, כיון דאמרינן דצריך ליתן לשבט מרובה חלק רב לפי פירוש רש"י, שמא לא יבא לו אותו החלק על ידי גורל. אלא על פי רוח הקודש היה, והרוח הקודש נתן כפי אשר ראוי: