ביאור:חלוקת קרקעות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


מצוות היובל בימינו[עריכה]

=== גירסה ערוכה ומשופרת של המאמר פורסמה ב אקדמות כח, אדר ה'תשע"ג , יחד עם עוד הרבה מאמרים מעניינים

---

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.   כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ." (ויקרא כה כג-כח).

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט." (במדבר כו נב-נו).

"לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ." (דברים יט יד).

על-פי התורה, יש לחלק את הקרקעות באופן שווה בין בני ישראל כאשר הם נכנסים לארץ. החלוקה הזאת היא מהותית כל-כך, עד שהתורה קבעה חוק מיוחד שמטרתו לחדש את החלוקה המקורית פעם בחמישים שנה - חוק היובל. כמו כן ישנה מצוה מיוחדת האוסרת על שינוי החלוקה ע"י הסגת גבול.

חלוקת הקרקעות המתוארת בספר במדבר בוצעה רק בפעם הראשונה שבני ישראל נכנסו לארץ - בימי יהושע בן נון (ראו גם שמירת היובל וקיומו בימי הבית הראשון והשני / ד"ר מאיר גרוזמן, דף שבועי פרשת בוא ה'תשס"א ). היא לא בוצעה בפעם השניה שבני ישראל נכנסו לארץ - בימי זרובבל, עזרא ונחמיה - משום שהעליה הזאת כללה רק חלק קטן מבני ישראל. כך למדו חכמי התלמוד: "משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה - בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג? תלמוד לומר לכל יושביה , בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין" (בבלי ערכין לב:) .

על-פי הרמב"ם, מצוה זו תחודש רק בימות המשיח  (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות הלכות מלכים ומלחמות יא א ) . אולם, החל מראשית הציונות, הוגי-דעות יהודים רבים העלו רעיונות שונים שמטרתם להחזיר את מצוות חלוקת הקרקעות והיובל למציאות של ימינו.

במאמר זה אסכם את ההצעות השונות המוכרות לי, ואנסה להציע מספר רעיונות חדשים. בחלקו הראשון אציג את הדעות לפי זמנן, ובחלקו השני אדון בפירוט בהבדלים ביניהן ובהתאמתן לעקרונות התורה. 

על-מנת שהמאמר יהיה כללי ומקיף ככל האפשר, התייחסתי לכל ההצעות שאני מכיר, בין אם המציעים הם הוגי-דעות מוכרים, ובין אם הם אזרחים מן השורה, ואף גולשים באינטרנט, "שמע האמת ממי שאמרה".

חלק ראשון - סקירה הסטורית[עריכה]

1. בקונגרס הציוני הראשון, בשנת ה'תרנ"ז - 1897, העלה צבי הרמן שפירא הצעה, להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. אחד מסעיפי ההצעה היה "את האדמה הנרכשת אין להוציא בשום זמן מרשות הקרן, ואסור למכור ליהודי יחיד" (ויקיפדיה, צבי הרמן שפירא ; ראו גם פרופ' יוסי כץ, דף שבועי בר אילן 468, חיי שרה ה'תשס"ג ) . הצעה זו התקבלה בקונגרס הציוני שנערך ארבע שנים מאוחר יותר, בו הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל . בהתאם לעיקרון זה, הקק"ל אינה מוכרת קרקעות לצמיתות, אלא רק מחכירה אותם לתקופה של 49 שנה.

בנימין זאב הרצל ( אלט נוי לנד , ה'תרס"ב-1902, ספר שלישי, חלק 1) קישר את עיקרון החכירה למצוות היובל המקראית: "הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא, כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות...   שנת היובל - ענה דוד - איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו.    אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון.    אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון.    בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה.    משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה.    אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא.    ובעלות מחיר הקרקעות, לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור". הרצל גם הסביר את ההבדל בין רעיון זה לבין הדין המקראי: במקום לחלק את הקרקעות לאנשים פרטיים, הקרקעות יהיו בבעלות קולקטיבית של "החברה החדשה" (הקק"ל). בנוסף הוא הדגיש, שכל האזרחים יהיו שווי זכויות בכל העניינים ובפרט בקשר לקרקעות, כולל המיעוט הערבי (באותו זמן היו בא"י כ-500 אלף ערבים; מספר היהודים הכולל בעולם היה 11 מיליון).

דבריו של הרצל דומים באופן מפתיע לדבריו של כלכלן אמריקאי בן אותה תקופה - הנרי ג'ורג' (Henry George, 1839-1897). בספרו "קידמה ועוני" (1879) טען ג'ורג', שהסיבה היסודית לעוני בחברות מתקדמות היא הבעלות הפרטית על הקרקע: כאשר החברה מתקדמת, כתוצאה מהשקעות פרטיות או ציבוריות, ערך הקרקע עולה, והמרוויחים העיקריים הם בעלי הקרקעות, שמעלים את דמי השכירות על הקרקעות וכך צוברים עוד ועוד עושר. ג'ורג' טען, שהקרקע באופן עקרוני שייכת לציבור ולא ליחידים, ולכן כל מי שרוצה להחזיק בקרקע צריך לשלם את דמי השכירות על הקרקע (לא כולל השיפורים והמבנים שבנה עליה) לקופת המדינה, בתור מס ערך קרקע . כך, כשערך הקרקע עולה, החברה כולה מרוויחה. מס כזה יוכל לשמש למימון כל פעולות המדינה, כך שיהיה אפשר לבטל את כל המיסים על פעילות יצרנית כגון מס-הכנסה או מס קניה (מסיבה זו, הג'ורג'יסטים - תומכי שיטתו של ג'ורג' - נקראים גם "single taxers" - תומכי המס היחיד). (קיים אתר פעיל העוסק בכלכלה ג'ורג'יסטית - henrygeorge.org ) . (ראו גם: מס ערך קרקע במקום משכנתא: http://www.systemicfiscalreform.org/).

"There are to be included in the improvements which increase the value of land, not only the improvements which directly increase productive power, but also such improvements in government, manners and morals as indirectly increase it. Considered as material forces, the effect of all these is to increase productive power and, like improvements in the productive arts, their benefit is ultimately monopolized by the possessors of the land "             (Henry George, Progress and Poverty, 1879).

הצעתו של הרצל שקולה, למעשה, למס-ערך-קרקע בשיעור של 100% מערך הקרקע, הנגבה פעם בחמישים שנה ומועבר לגוף ציבורי בשם "החברה החדשה". אם כך, הרצל פירש את מצוות היובל המקראית, ברוח התיאוריות הכלכליות המקובלות בתקופתו.

2. זאב ז'בוטינסקי טען, שבשנת היובל יש לחלק את כל הרכוש שווה בשווה ( רעיון היובל - השיטה המקראית לצדק חברתי , ה'תר"צ-1930) : "עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות.   על-פי התכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי-צדק בבעלות הקרקע (או בכלל, סדרי-צדק סוציאליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כלשהם.   על-פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח.   חופש זה יוגבל על-ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת-סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ"קודש לה'"; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירוש קביעת גבול וסדר לשעות-העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאליים למיניהם.   הסייג השני, או ביתר-דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל.   דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן-חורין; שוב מתכונן שיווי-משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה". במקום להחזיר רק את הקרקעות לבעליהם המקוריים, ז'בוטינסקי מציע לאסוף את כל הרכוש ולחלק אותו מחדש. לפי תפיסתו, הכלכלה היא כמו משחק מונופול: השחקנים קונים ומוכרים, חלקם מתעשרים וחלקם מתרוששים. המשחק נמשך זמן קבוע מראש - חמישים שנה. ברגע שהמשחק נגמר, מחזירים את כל הקלפים לקופה, מחלקים אותם מחדש, ומתחילים סיבוב נוסף. כמו שבמשחק מונופול, ה"עשירים" לא יתנגדו להחזיר את כספם לקופה עם סיום המשחק, כך גם בכלכלה, העשירים צריכים להתרגל לעובדה שבשנת היובל עליהם להחזיר את כספם לקופה כדי להתחיל משחק חדש.

גם ז'בוטינסקי הושפע מרוח התקופה. בתקופתו, המהפכות הסוציאליסטיות נחשבו להצלחה גדולה; אולם ז'בוטינסקי הציע שיטה אחרת - לא מהפכה גדולה וחד-פעמית המבטלת לנצח את התחרות, אלא אוסף של מהפכות קטנות ומתוכננות מראש, פעם בחמישים שנה, ובזמן שביניהן - משק חופשי.

3. הרב דב רוזן הציע, לממש את רעיון היובל ע"י הטלת מס ירושה של 100% (דב רוזן, ה'תרע"ד - ה'תשמ"ט, היה רב, סופר, מחנך, חבר הפועל המזרחי, ומילא תפקידים בכירים בממשלת ישראל; זכה בפרס השר שפירא לספרות תורנית;   [[ביאור:משנת היובל [קטעים]|משנת היובל]] , ה'תשי"ד-1954; התפרסם מחדש בספר "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לזכר החייל דוד כהן הי"ד, בעריכת הרב יהודה שביב, ה'תשמ"ט; עמ' 276 ואילך) : "אדם בא לעולם ויוצא ממנו ערום ובידיים פתוחות, ולכן אין לו קנין נצח ברכושו אלא קניין פירות בלבד, ונהנה מהם כחפצו וכאוות נפשו; קנייניו החומריים של האזרח הם נכסי-צאן-ברזל של המדינה, וכפיקדון הם ברשותו, הרשאי להשתמש בהם לתועלתו ולהנאתו, אך אין ליורשיו חלק ונחלה בהם לאחר מותו... בית, נחלה, שדה, בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי הנמכרים מאיש לרעהו חוזרים בשנת היובל לבעליהם הראשונים; מת המוכר, נופל רכושו לאוצר המדינה. הניח אלמנה, יתומים קטנים או הורים וקרובים התלויים בו - אוצר המדינה מפרנסם עד שתינשא האלמנה, יתבגרו היתומים, והתלויים ניזונים כל ימי חייהם; בנה בית, הקים בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי, אין יובל מפקיעם אלא או מיתה או יציאה מן הארץ לחמש שנים ומעלה. זה הכלל: עבודתו של האדם וחריצותו, ולא עמל הוריו או קרוביו, מקנות לו זכות ליהנות מנוחות החיים ותענוגותיהם; הקרקע קניין העם, הילכך קניין יחיד בה לאו שמו קניין, לפיכך אין מכירה ומשכנתא תופסות בה, אלא חכירה עד יובל;... כיוון שנפטר אדם מן העולם, נפטר מרכושו, לרבות כסף ושווה-כסף, העוברים לאוצר המדינה, חוץ מספרים, תשמישי קדושה וחפצי-בית למזכרת שיורשיו זוכים בהם. ציווה רכושו לבניו או לקרוביו ולכל העולם - אין צוואתו מתקיימת; ציווה רכושו למטרה ציבורית, כגון: למוסדות תורה ותרבות, מדע ומחקר... - עד שליש מרכושו דבריו קיימים... כדי להמריץ את האדם לעבוד ולעמול... ובעודף עמלו וחסכונותיו יקנה לו שם עולם ומזכרת-נצח... נוחלין ומנחילין קרקע ומשק חקלאי לבני 20 ומעלה, אך לעולם אין אדם נוחל אלא ירושה ממקום אחד בלבד... נכסי המדינה יוחכרו לתושביה במחירים נוחים ובתנאים הוגנים שיאפשרו לכל אזרח הרוצה לעבדם ולפתחם להתפרנס מהם בכבוד... קרן היובל ליד אוצר המדינה תעניק לבני הגולה עם עלייתם ארצה אותן הזכויות השמורות לאזרחי ישראל, אם העמידו לרשותה עיזבון בחיים או תרמו לקרן האוצר משך עשר שנים סכום בשיעור שייקבע ע"י הנהלת הקרן...". במקום שכל אדם יקיים את מצוות היובל בשנת היובל, מציע הרב דב רוזן שכל אדם יקיים את מצוות היובל פעם אחת בחיים - כאשר הוא נפטר; ויעשה זאת ע"י החזרת כל רכושו למדינה. לפי השקפתו, כל רכושו של אדם (ולא רק הקרקע) ניתן לו בחכירה ע"י המדינה, עד יום מותו. המדינה תשתמש ברכוש זה על-מנת לעזור לחלשים. אגב, במדינת ישראל אכן היה מס ירושה, אם כי לא בגובה של 100%, בשנים ה'תש"י - ה'תשמ"א.

בתגובה למאמר זה, העיר עורך הספר, הרב יהודה שביב: "ספק גדול אם אמנם חזון וחוק היובל המוצעים בזה, נאמנים הם לתורת היובל המקורית ולרוחה. שהרי מעיקרו של היובל להיות כל אחד מישראל מכיר ומוקיר את נחלתו ונחלת אבותיו וקונה לו בה אחיזה של נצח. אידיאל היובל הוא "ושבתם איש אל אחוזתו", שיבה שיש עמה אחיזה איתנה והשתרשות בארץ. קביעות במקום הגיאוגרפי הראוי לכל יחיד בהתאם לשורשים המשפחתיים והשבטיים. אחיזה קבועה ושורשית, אין כמוה תרומה לביטחון ולשלווה שהם הם המצע הנאות לחיי רוח ויצירה. הפקעת הבעלות מן הקרקעות ומסירתם לשלטון היא דוגמת מעשיו של יוסף במצרים. והרי אף זה גרם לכך שהפכה מצרים להיות בית עבדים. בית שמוסרו ירוד ואין השרויים בו מקדישים עצמם לעמל ויצירה. כל זה גם אינו עולה בקנה אחד עם פרשת נחלות שבתורה, הקובעת במפורש זכאותם של קרובים לנחלה ועיזבון - הקרוב קרוב קודם. אכן יש עניינים בתורה שהם בחינת דיברה תורה כנגד יצר הרע, וטוב לו לעולם שלא להיות נזקק להם כלל, דוגמת ענייני מלחמה ועבדות. ספק גדול אם גם נושא הנחלה שייך לכך".

4. שבתי בן דב   (שבתי בן-דב, ה'תרפ"ד - ה'תשל"ח, חבר לח"י אשר הפך להוגה-דעות לאחר קום המדינה) הציע, בדומה לז'בוטינסקי, חלוקה של כל ההון במדינה, פעם ביובל ( משטר היובל , בתוך גאולת ישראל במשבר המדינה , ה'תש"ך-1960; כרך ב' בכתביו אשר יצאו לאור‬ לאחרונה ע"י יהודה עציון, תחת השם‬ ‫ סולם למלכות ישראל היעודה ‬, עמ' 314-335) : " "את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות על-ידי‬ ‫הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מתעלות באה התורה למנוע, ולצורך זה‬ ‫צוּוינו על מצות-הציר של כל ההרצאה הזאת – להחזיר על כנה משנת יובל אחת‬ ‫לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל‬ ‫משפחה ומשפחה לפי גודלה. [‫הקרקע היתה ההון היחיד בימי ראשית התנחלותנו בארץ, ולפיכך לא דובר בתורה אלא‬ ‫על הקרקע בלבד; אבל בימינו, להגביל את עקרון" "שנת היובל לקרקע בלבד פירושו הוא‬ ‫לרוקן את העניין מתוכנו]. וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון‬ ‫״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״, כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא‬ ‫באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי‬ ‫עמלו – סוף-סוף גם היהודי אינו אלא בשר-ודם, ואף הוא זקוק ליצר-הרע מעט‬ שידרבנו, גם בשנים כתיקונן – ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר‬ ‫להון פרטי, החוזר ויוצר פּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מפּרות להון,‬ ‫להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה" ". כמו ז'בוטינסקי, גם הוא טוען שהיובל צריך לחול על כל הרכוש, על-מנת למנוע הצטברות של כוח רב מדי בידי מעטים (רעיון דומה נמצא בדבריו של גדעון חרל"פ משטר היובל - צדק כלכלי וחברתי ) .

החידוש הייחודי שלו הוא הקישור בין מצוות היובל לבין שבט לוי. הלויים מצד אחד לא קיבלו קרקע ולא היה בידם שום כוח כלכלי, אבל מצד שני הם הופקדו על החינוך ועל הוראת התורה, ויחד עם זה גם על החדרת רעיון היובל לכל חלקי העם: "בעקב‬ ‫השורשיות העממית הזאת וחוסר האינטרס הכלכלי, ניתן למעמד הלִויה הכוח והעוז ‫להשגיח על קיום מצוות שנת היובל, בלי להשתעבד לבעלי העדיפות הכלכלית ‫הזמנית". בסוף דבריו הוא טען, שהלח"י היה עשוי למלא את תפקידו של שבט לוי, אלא שהמסגרת הזו נשברה, ונשאר רק לקוות ש"מן המהפכה הטוטלית העומדת‬ ‫לפנינו, משחרור הר הבית מזאבי הטרף של כל העולם כולו, מן הבנייה המפרכת‬ ‫של מלכות ישראל מתוך עם קשה-עורף שוגה ומתנכר – בוודאי יקום לנו גם‬ ‫שבט לוי".

5. בשנת ה'תש"ך (1960), התקבלו בכנסת ישראל מספר חוקים הקשורים לקרקעות:

  • חוק יסוד מקרקעי ישראל קובע, ש"מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת";
  • חוק מקרקעי ישראל קובע מספר מקרים חריגים, שבהם מותר להעביר בעלות על מקרקעי המדינה;
  • חוק מינהל מקרקעי ישראל קובע שיש להקים רשות שתפקידה יהיה לנהל את המקרקעין שבבעלות המדינה בהתאם למטרות שנקבעו בחוק.

מסתבר שהיסוד הרעיוני לחוקים אלה הוא מצוות הקרקעות שבתורה, ובפרט הפסוק "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ"; אם כי, במקור הכוונה היא שהארץ שייכת לה', והחוק קובע שהארץ שייכת למדינה.

החלטה מספר 1 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (http://www.mmi.gov.il/MoatzaWeb/InterHachById.aspx?HachId=1&SearchWords=) , משנת ה'תשכ"ה (17.5.1965), קובעת כי "קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. משתמש החוכר בקרקע למטרות החכירה, תוארך זכות החכירה, לבקשתו, לתקופה נוספת של 49 שנה לשימוש לאותן מטרות", וכן: "קרקע עירונית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. בתום תקופת 49 שנה תוארך זכות החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה. על פי בקשת החוכר, ובמקרה זה תעשה הערכה מחדש של הקרקע". החלטה זו מזכירה את הצעתו של הרצל ב"אלטנוילנד", אלא שהחכירה ממינהל מקרקעי ישראל מסתיימת בשנה אחרת לכל חוכר (49 שנה אחרי תחילת ההסכם), בעוד שבהצעתו של הרצל, המבוססת על התורה, החכירה מסתיימת באותה שנה לכל החוכרים.

עד כאן התייחסנו לרעיונות מן העבר. כעת נביא את דבריהם של הוגי דעות החיים כיום.

6. ד"ר יצחק חיות-מן  ( קרן היובל - חזון חדש-ישן לישראל , פורסם לראשונה בירחון "חיים אחרים" לרגל שנת היובל למדינת ישראל - ה'תשנ"ח; זמין גם באתר המחבר http://www.global-report.com/thehope) תומך עקרונית בדרכו של ז'בוטינסקי, לחלק מחדש את כל ההון במדינת ישראל, אך הוא מציע לעשות זאת ע"י חלוקת מניות: "העיקרון הוא של יצירת 'אחוזת הון' לעובדים ולאזרחים בכלל, ללא הוצאה מכיסם, אלא בדרך של מניות שתירכשנה באשראי לחשבון אישי סגור ונפדות ממנו מרווחיהן". 

הוא מוסיף הבדל אחד משמעותי - לדבריו יש לחלק את הרכוש לכל תושבי ארץ ישראל - כולל הערבים הפלסטינאים, ואף הפליטים: "היגיון כלכלי כזה יכול לפתור את הבעיה השורשית ביותר בהשכנת שלום בין יהודים לערבים בישראל - בעיית האדמות. כשידעו שבעוד חמישים שנה יהיו זכאים לחלוקת נכסים צודקת, יוכלו הערבים להשלים עם דברים רבים שהם אינם יכולים להשלים עמם היום, לא בלבם ולא באופן פומבי. ודור הבנים והנכדים, שכבר יגדל בידיעה על העתיד להתרחש בשנת היובל הבאה, יהיה פנוי הרבה יותר לטיפוח יחסי שלום ולהאדרת הנכסים, שבבוא היום ייהנה מהם". מעבר לכך, הוא טוען כי יש להכיר בערבים הפלסטינאים כממשיכי עשרת השבטים האבודים. דבר זה יאפשר לקיים את מצוות היובל כפשוטה, שהרי על-פי ההלכה דין היובל נוהג רק כשכל שבטי ישראל נמצאים בארץ ישראל.

7. אהוד טוקטלי (תסריטאי ואיש תקשורת, מורה, עורך ומתרגם, יזם ואיש מחשבים, שותף להקמת וניהול חברת הסטרט-אפ "מוביסטאר מערכות") מציע (אהוד טוקטלי , נוי אלט נוי לנד , ה'תשס"ב-2002, בדיוק 100 שנה אחרי ספרו של הרצל "אלט נוי לנד"; ברשת: http://et.hopeways.org/nanl-04.htm חלק רביעי, פרק ו, ד"ה 'אלה גם קבוצים וגם מושבים'. רעיונות דומים נזכרו בספרו שבע , ה'תשס"ט-2009, ברשת: http://www.hopeways.org/docs/sheva-ehud-tokatly.pdf עמ' 166 והלאה) דרך מעשית לקיים את מצוות חלוקת הקרקעות כפשוטה: יש להקים קהילה יהודית אוטונומית, שתרכוש את הקרקעות בארץ ישראל, ואז תמכור אותן במחירי עלות, באופן שיוויוני, ליהודים בלבד. הוא מציע להתחיל כבר מעכשיו לאסוף כסף, ולקנות את הקרקעות הנמצאות בידי אנשים פרטיים, ובמקביל לחכות ליום שבו מדינת ישראל תפריט את הקרקעות ולקנות גם אותן. בניגוד להצעתו של הרצל: ""הקרן הקיימת שלנו אינה בעלים של הקרקע," אמר אייזנברג, "אדמות העם היהודי שמורות אצל הקרן בנאמנות. תפקיד הקרן הוא למכור אדמות לבעלים פרטיים. כל יהודי מעל גיל 20, הרשום כאזרח ישראלי, ואשר מלא את חובותיו למדינה, רשאי לקנות חלקת אדמה בגודל אחיד. בתקנות הקרן נאסר על הועד המנהל למכור אדמה למי שאינו ממלא את התנאים האלה. אף אחד לא יכול לרכוש מהקרן יותר אדמה מאשר כל יהודי אחר.'". 

הצעה נוספת שלו מתייחסת לאחד העקרונות העומדים ביסודה של מצוות היובל - "עקרון ההגבלה על מְמדי צבירת הרווחים והנכסים". הוא מציע להטיל מגבלות על קרטלים ומונופולים, ולחייב אותם להתפרק לחברות קטנות יותר, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם, "כדי למנוע התפתחות של חברות ומוסדות פיננסיים אדירי מְמדים" (שבע,עמ' 158-160) .

8. בנימין פורת (בנימין פורת, 'צדק חברתי לאורו של דין היובל - עקרון ההזדמנות החוזרת', אקדמות יג (ניסן ה'תשס"ג), עמ' 77-101; וברשת: http://www.bmj.org.il/files/221295565628.doc) מנתח בפירוט את שיטתו של ז'בוטינסקי, ומציע ליישם אותה בגירסה מתונה יותר - לא כל הרכוש יחולק ביובל, אלא רק אמצעי הייצור; והחלוקה לא תהיה בהכרח שיוויונית, אלא מותאמת אישית על-מנת להעניק לכל אדם הזדמנות חוזרת. לדבריו: "תמציתו של רעיון היובל נעוצה בעקרון ההענקה המחזורית של המשאבים ואמצעי הייצור הדרושים לשיקומו של הנזקק. אלמנט המחזוריות הוא השומר על השפעתו הממוקדת של אקט זה בלי שיהווה תחליף של קבע לעקרון השוק החופשי. הגבלת היקף הטובין המחולקים מחדש למשאבים ולאמצעי ייצור בלבד מבטיחה הענקת הזדמנות אותנטית להיחלצות ממעגל העוני, אך היא גם מבטיחה כי נטל האחריות לניצולו המלא של חלון הזדמנויות זה יוטל על כתפי מקבל הסיוע לא פחות משהוא מוטל על כתפי נותנו". המחבר לא הסביר במדוייק מה הם "אמצעי ייצור".

מספר מאמרים הקשורים למצוות היובל התפרסמו בספר על הכלכלה ועל המחיה - יהדות חברה וכלכלה , בעריכת איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא, בהוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשס"ט:

9. יוסי צוריה (מנהל טכנולוגי בכיר בחברת ההיי-טק NDS; "עבדי הזמן - שביעית ויובל בתעשיית ההיי-טק", שם עמ' 226-237) טוען, כמו זאב ז'בוטינסקי ושבתי בן דב, שיש להרחיב את דין היובל מעבר לקרקעות, אולם אינו טוען שיש לחלק את כל ההון, אלא רק את משאבי הטבע והזיכיונות, ואת הקניין הרוחני:

  • "העיקרון המרכזי הינו 'התחלה מחדש', והחזרת הבעלות על נכסי התשתית לכלל האנשים החיים באותה ארץ. בעולמנו המודרני, לא מדובר רק בקרקעות, אלא אף במחצבים, תדרים, רישיונות וכדומה. במילים אחרות, בשנה זו כל הזיכיונות חוזרים לעם, אשר מקבל מחדש 100% שליטה על נכסיו הציבוריים. העברת בעלות זו תגרום במקרים רבים לפירוק תאגידי ענק, דבר מבורך לדעתי מבחינה כלכלית, שכן הוא יאפשר צמיחה מואצת. גם תאגידים שונים שנבנו מהשתלטויות עויינות יפורקו, והבעלות לחזור לעובדים או למייסדים".
  • " "בהתאם לעקרונות אלו, ניתן לומר שגם בעלויות על" "קניין רוחני (פטנטים רשומים) צריכים לפוג במהלך השנה. דבר זה יאפשר צמיחה של חברות חדשות שיוכלו להשתמש בקניין הרוחני לצורך פיתוחים חדשים" ".
  • בנוסף לכך הוא מציע, בהקבלה לדין שיחרור העבדים ביובל, לשחרר את העובדים השכירים מכל התחייבויותיהם כלפי החברה, ולאפשר להם לעזוב תוך מימוש האופציות שלהם.

10. יואב רובין (חבר קהילה בקיבוץ "בית ישראל" בירושלים, ועורך כתב העת 'חברה' היוצא לאור מטעם יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית; "שמיטה, יובל ומס ירושה", שם, עמ' 257-273) מתייחס בנפרד לשני הצדדים של מצוות היובל - הצד העשיר (שלוקחים ממנו את הקרקע), והצד העני (שמחזירים לו את הקרקע):

  • א. מהצד העשיר: כמו הרב דב רוזן, גם הוא מציע שכל אדם "יזכה" לקיים את מצוות היובל כאשר הוא נפטר, אך הוא אינו מציע להחרים את כל רכושו של הנפטר, אלא רק להטיל עליו מס ירושה: " "הון הינו משאב במחסור, לפחות במידה מסויימת, ולכן לא ניתן לקדם שיוויון רק על-ידי חיזוק העניים. הרי כסף לחיזוק העניים צריך לבוא ממקום כלשהו. העיסוק התדיר בקו העוני... מונע את העיסוק בצד השני, הצד שבו מתרכז העושר. לכן, מס" "ירושה, שיגביל את מעבר ההון מדור לדור, הוא מנגנון מדיני חיוני לחלוקה מחדש של אמצעי הייצור ושל הכוח הכלכלי. הוא מגביר את הניידות החברתית, אך עם זאת איננו הופך ילד עשיר לעני, אלא לכל היותר מקרב אותו" "לממוצע. [מס ירושה התקיים במדינת ישראל עד מרץ 1981. הוצע לחדשו בשיעור של 10% בוועדת בן בסט בשנת 2000, אך המלצות הוועדה בתחום זה לא יושמו]" ".
  • ב. מהצד העני: הוא מתנגד להעברת הכסף ישירות לעניים, שכן "כסף שכזה, כאשר הוא מגיע בקצבאות או במענקים, עלול להביא לנזקים במקום לתועלת, שכן קיצבאות עלולות להביא לתלות במדינה ולהסתמכות על שולחנם של משלמי המיסים, ומענקים עלולים להתבזבז במהירות". לטענתו, המדינה היא שצריכה להשתמש בכסף על-מנת לממן חינוך ציבורי ודיור ציבורי לצורך "העצמת העניים וקירובם למצב ההתחלתי התיאורטי - או, במונחים מעשיים, לממוצע... האמצעי הראשון והחשוב ביותר להשגת מטרה זו הינו חינוך איכותי והשכלה... המהווים חלק מהותי ממה שנדרש על-מנת להתקדם במדרג הכלכלי והחברתי... אחד המנגנונים שקיימים בספר החוקים הישראלי, אך איננו ממומש בשל חוק ההסדרים, הינו הדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה, תשנ"ט - 1999) קובע, כי מי שגר בדיור ציבורי יוכל לרכוש את הדירה בהנחה משמעותית, בהתאם לוותק שלו בדירה. כמו כן, חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי קבע את זכותו של דייר ממשיך, ובכלל זה גם בן שגר בדירת הוריו אם גר קודם לכן בדירה ואם אין לו דירה אחרת. זכויות אלה יכלו להפוך את הדיור הציבורי לא רק לפתרון זמני למגורים עבור מי שידם אינה משגת, אלא גם למנגנון שמאפשר לדור המבוגר והעני יחסית להוריש לילדיו נכסים, או לפחות את מימוש הזכות לדיור".

11. הרב יעקב אריאל (רב העיר רמת-גן, היה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל; "תורת הכלכלה וכלכלת התורה", שם עמ' 241-256) : "רעיון היובל מתייחס אך ורק לקרקעות, וגם רק לאלו של ארץ ישראל, בגלל קדושתה. אולם ניתן לראות בו מקור השראה גם לחומרי גלם ואמצעי ייצור אחרים. על-פי היובל, אחת ל-50 שנה יש לחלק מחדש את אמצעי הייצור, ולאפשר לכולם לפתוח דף חדש בתחרות ביניהם. בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל, כי הם רכוש ואינם אמצעי ייצור. גם הבעלות על רכוש פרטי איננה פוקעת ביובל". הוא מרחיב את דין היובל מקרקעות לאמצעי ייצור כלשהם. לדבריו, מצוות היובל צריכה לכאורה לחול גם על מכונות, שהרי הן "אמצעי ייצור".

שלחתי לו את השאלה הבאה:

אני חוקר הצעות שונות ליישום מצוות היובל בימינו. קראתי את מאמרו של הרב בספר "על הכלכלה ועל המחיה", בו הוא מתייחס לנושא זה. אשמח אם הרב יוכל לענות לי על כמה שאלות, כדי שאוכל להבין טוב יותר את דעתו בנושא:

א. הרב כתב שמצוות היובל צריכה לחול גם על "אמצעי ייצור".  מהי ההגדרה המדוייקת של אמצעי ייצור? האם הכוונה גם למכונות? לדוגמה, אם יש לי מפעל מזון, וקניתי מכונת אריזה - האם בשנת היובל אצטרך להחזיר אותה ליצרן?

ב. הרב כתב, "בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל, כי הם רכוש ואינם אמצעי ייצור". אולם בימינו רוב הערים אינן ערי-חומה. האם בימינו בתים כן יחזרו ביובל?

ג. מי שקנה חנות, והוא מתפרנס ממנה - האם החנות נחשבת ל"רכוש" או ל"אמצעי ייצור"? והאם בשנת היובל יצטרך להחזיר את החנות למוכר?

תודה רבה! 

תשובת הרב באתר ישיבת בית אל : "היובל יכול לשמש מקור השראה לאמצעי יצור אחרים שבהם נוצרו בהמשך הזמן עוולות של אי שוויון חמור. לכן קשה להיכנס לפרטים".

הדיונים הציבוריים המתקיימים בשנים האחרונות , סביב סוגיות של הפרטה וצדק חברתי , הביאו להעלאתם של מספר רעיונות מקוריים .

12. בקשר למצוות חלוקת הקרקעות, מעניינת במיוחד הצעתו של אברהם סבג ( הלכות נכסי ציבור , פורסם בשנת ה'תשס"ו באתר "מנהיגות יהודית") . הוא מציע ליישם את דיני הקרקעות על כל נכס העונה לאחד הכללים הבאים: "א. אוצרות טבע, כגון האשלגן והפוספט אשר מופקים במפעלי ים המלח.   ב. נכס המתפרס על פני שטחים עצומים, בסדרי גודל של מדינה שלמה, כגון כביש חוצה ישראל ורכבת ישראל.   ג. נכס המהווה עורק לוגיסטי ומסחרי בקנה מידה קיומי...  כגון הנמלים ושדות התעופה וחברת החשמל". הקרקע היא רק מקרה פרטי של נכס ציבורי, אשר "שייך לציבור כולו, וכולם שותפים בו באופן שווה ומוחלט, ממילא, לעולם אין רשות ביד שום ממשלה למוכרו לאדם פרטי".

בניגוד להצעות קודמות, שהתייחסו רק למצוות היובל, אברהם סבג מתייחס גם למצוה הקודמת לה - מצוות חלוקת הקרקעות. אמנם אי-אפשר לחלק את חברת החשמל (למשל) באופן פיסי למיליוני חלקים, אבל אפשר לחלק מניות, וכך הוא מציע לחלק את כל הנכסים הציבוריים בין האזרחים: "נכס ציבורי יחולק, באופן שווה ומוחלט, לכול ישראל הדרים בארץ ישראל בלבד. כיצד? היו מפעלי ים המלח שווים מיליארד שקל, דרך משל, ויש שני מליון מישראל, מגיל עשרים שנה ומעלה, הדרים בארץ ישראל. מחלקים שני שליש ממיליארד השקל, בצורה של ניירות ערך, לכול ישראל, שהם שלוש מאות שלושים ושלוש שקל לכול אחד ואחת, והיתר יישאר כהון עצמי של הנכס". כל בעל-מניה זכאי לקבל דיבידנד שנתי מרווחי הנכס. הוא רשאי גם למכור את המניה שלו, אבל רק עד היובל: "בשנת היובל מפקיעה מדינת ישראל את כול ניירות הערך הציבוריים מהציבור לידיה, ומחלקת אותם שוב, באופן שווה ומוחלט, בין כול אזרחי ישראל כמו שביארנו".

הרעיון מוכר בספרות הכלכלית הבינלאומית כ"הפרטת קופונים" - Voucher privatization . הוא בוצע בחלק ממדינות הגוש הסובייטי לאחר נפילת ברה"מ. בספרות הכלכלית העברית הרעיון נקרא "הפרטה לציבור", והוא הוצע בשנת ה'תשס"ה, בקשר לבנק לאומי, ע"י נתן ניסני (מנהל הפרוייקט להפרטת בנק לאומי לציבור) : "המדינה תתן לאזרחיה מניות, חינם, בלי מאמץ בירוקראטי או טרטור, ותניח אותן בחשבון הבנק שלהם", וע"י ירון זליכה (החשב הכללי של מדינת ישראל בשנים ה'תשס"ג-ה'תשס"ז; הרצאה במכללת אונו ) : "הצענו לשנות את שיטת ההפרטה בישראל: לעבור מהפרטה של גרעיני שליטה ומכרזים, שמטבע הדברים רק שלושה-ארבעה בעלי הון גדולים יכולים להשתתף בהם, לשיטה שבמסגרתה רושמים את הנכס המופרט למכרז בבורסה, ואז מחלקים אותם לחשבונות עו"ש של האזרחים, בצורה שיוויונית לכל אזרח מעל גיל 18".

הרעיון זכה לתמיכת בנימין נתניהו, שהיה אז שר האוצר. למרבה הצער, זמן קצר לפני שהתוכנית יצאה לפועל, נתניהו התפטר מתפקידו, ובמקומו הגיע שר אוצר חדש, אהוד אולמרט, שהיו לו תוכניות אחרות לגמרי לגבי בנק לאומי, והרעיון בוטל (לפרטים ראו בספרו של ירון זליכה, "הגווארדיה השחורה"; ראו גם על חלקו של סטנלי פישר בביטול ) . עד כמה שידוע לי, מציעי הרעיון לא ציינו את מצוות היובל כאחד הנימוקים, אלא נימוקים אחרים: מצד אחד, יש חשיבות בהפרטה על-מנת להקטין את הריכוזיות של הון בידי המדינה; מצד שני, הפרטה רגילה עלולה לגרום לריכוזיות של הון בידי מספר קטן של בעלי-הון גדולים. הפרטה לציבור מקטינה את הריכוזיות בכך שהיא מחלקת את הכוח בין האזרחים.

13. גם המחאה החברתית של קיץ ה'תשע"א עוררה רעיונות מקוריים רבים לתיקון הכלכלה. בקשר למצוות חלוקת הקרקעות, מעניינת במיוחד הצעתו של יצחק דבירה-צוייג (חוקר מקרא, ארכיאולוג ומקים פרוייקט סינון העפר מהר הבית; הצעה לשיטה כלכלית חדשה ברוח היובל המקראי - הצעה לוועדת טרכטנברג) , המתייחסת רק לקרקעות נדל"ן. לדבריו, אכן ראוי לחלק את הקרקעות בין כל האזרחים באופן שווה פעם ביובל, אבל כדי שלא יהיה צורך לפנות אנשים מביתם, החלוקה לא תתבצע בפועל אלא רק בכסף, כך שכל אדם יצטרך לקנות את הקרקע שהוא מחזיק בה מכל שאר האזרחים: "חידוש חוזה החכירה לא יעשה בחינם אלא במלוא שוויה של הקרקע. הכסף שיגיע מהרכישה יכנס לקופה ציבורית מיוחדת שבסופו של תהליך הגבייה תחולק באופן שווה בין האזרחים. על מנת לייעל את התהליך לא יהיה צורך לשלם את מלוא סכום הרכישה אלא רק את ההפרש בין ערך הקרקע הנרכשת לבין הערך של קרקע ממוצעת. פעם ב-50 שנה המדינה תערוך סקר שמאות לכל הקרקעות אשר בבעלות פרטית, וכתוצאה מכך יחושב הערך הממוצע לכל נפש. מי שמחזיק בקרקע יקרה יותר מערך הקרקע הממוצעת ישלם את ההפרש, שיועבר לאלו שמחזיקים בקרקע בעלת ערך נמוך יותר מן הערך הממוצע".

בניגוד להצעתו של הרצל (המיושמת כיום במנהל מקרקעי ישראל), המדינה אינה בעלת הקרקעות, והתשלום על הקרקעות אינו נכנס לקופת המדינה. כל תפקידה של המדינה הוא לגבות את מחיר הקרקע מהאנשים שמחזיקים בה, ולחלק אותו בין כלל אזרחי ישראל, שהם הזכאים להחזיק בקרקע על-פי התורה.

גם לרעיון זה, כמו להצעתו של הרצל, ישנם תומכים בקרב הכלכלנים הג'ורג'יסטים, שהזכרנו למעלה: הרעיון נקרא Citizen Dividend (דיבידנד לאזרחים). 

14. ישנם גם הוגי-דעות המתנגדים עקרונית ליישום מצוות היובל בימינו. כך למשל מסביר הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ (עמית בכיר במרכז שלם, "מדיניות רווחה יהודית - מחברה חקלאית למשק מודרני", דעות 53, תשרי ה'תשע"ב, עמ' 32) מדוע מצוות היובל לא תורגמה למונחים מודרניים: "לא כל מצוות הרווחה זכו לתרגום מאוחר יותר. בולטת בהיעדרה - מצוות היובל. מעולם לא שמענו חובת חלוקה של נדל"ן, לא בפזורה היהודית ואף לא בארץ ישראל. חכמים בכל הדורות לא התנו את הבעלות על נדל"ן ולא סברו שיש בהחזקה בקרקעות וברכישתן פן שמוטב לצמצמו... חכמים סברו שמצוות השמיטה נוהגת בזמננו, אבל לא יובל ולא שדה אחוזה. והשאלה היא: מדוע לא תרגמו החכמים את מצוות היובל למציאות של המשק העירוני של זמנם? מדוע לא אסרו למשל למכור את השדות לצמיתות? מדוע הניחו למצוה זו להיעלם עד ביאת גואל? התשובה לשאלה זו נעוצה בטיבה של מצוות היובל ובזיקתה, הן לארץ ישראל ולקדושתה המיוחדת, הן לזיקתה למשק החקלאי. חוקרי מוסד הבעלות בעת העתיקה מבחינים בין בעלות על מטלטלין, שנחשבו לסוג של הרחבת גופו של האדם וישותו, ובין בעלות על נדל"ן. במשק החקלאי הקדום, בעלות על קרקע נתפסה כאדנות על הקרקע, ובדרך כלל גם על עובדיה. בעלות על קרקע היתה קשורה קשר הדוק למוסד העבדים הקדום. בעל הקרקע היה אדונם של הפועלים והאריסים. מי שצלחה דרכו ותבואתו עלתה יפה, היה בן חורין. מי ששדותיו לא הניבו פירות, נמכר כעבד לבעל שדה אחר. מצוות היובל סייעה איפוא במלחמה בעבדות. גם מי שהוצרך למכור את שדותיו ואת עצמו, זכה בהם מחדש בהגיע שנת היובל. מצב דברים זה הלך והצטמצם עם התפתחות המשק העירוני. העבדות עדיין לא הגיעה אל קיצה, אבל זיקתה לבעלות על קרקעות לא הייתה עוד כה הדוקה. זו הסיבה שחכמים לא ראו שום טעם לגזור תקנה מחודשת ממצוות היובל. אם זה היה מצב הדברים בעת העתיקה ובימי הביניים, הוא נכון פי כמה במשק המודרני, שבו שיעור העוסקים בחקלאות הצטמצם לכ-3% מן האוכלוסיה".

חלק שני - ניתוח ביקורתי[עריכה]

הסקירה ההסטורית שעשינו מלמדת, שעל-מנת לקיים את מצוות חלוקת הקרקעות בימינו, יש לקבל החלטות בכמה נושאים שונים:

  • א. מה לחלק? האם דין החלוקה מתייחס רק לקרקע, או גם לאוצרות טבע אחרים, או לכל סוג של הון?
  • ב. כמה לחלק לכל אחד? איך להבטיח שהחלוקה הראשונית תהיה שיוויונית והוגנת?
  • ג. איך לחלק? האם לבצע חלוקה ישירה, או לחלק מניות, או לחלק רק את הערך הכספי, או לתת הכל למדינה?
  • ד. למי לחלק? מי הם הזכאים?

א. מה לחלק?[עריכה]

בהצעות שתיארנו בחלק הראשון, ניתן להבחין בשלוש גישות:

1. הגישה המצמצמת היא שדיני החלוקה והיובל צריכים לחול רק על קרקעות, כמו בדין התורה המקורי. זו גישתם של הרצל, טוקטלי (ב"נוי אלט לנד") ודבירה.

2. גישות ביניים היא שהקרקע היא רק דוגמה למשאב טבע או לרכוש ציבורי, ולכן יש להרחיב את דיני החלוקה והיובל ולהחיל אותם גם על משאבי טבע, זיכיונות וקניין רוחני (צוריה), חומרי גלם ואמצעי ייצור (פורת, אריאל), או חברות ציבוריות (סבג).

3. הגישה המרחיבה היא שקרקע היא רק דוגמה להון, ולכן בימינו יש להחיל את דיני החלוקה והיובל על כל סוגי הרכוש. זו גישתם של ז'בוטינסקי, רוזן, בן-דב ורובין, וגם של טוקטלי (ב"שבע", בעניין פירוק תאגידי-ענק).

טיעון חשוב העומד מאחרי הגישה המרחיבה הוא, שמצוות היובל המקראית התאימה לחברה חקלאית, ובימינו רק 2% מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות, ולכן יש לעדכן את המצוה ולהחיל אותה על כל סוגי ההון. לענ"ד, טענה זו אינה נכונה, מכמה סיבות:

  • גם בחברה חקלאית, ישנם סוגים רבים נוספים של הון מלבד קרקע, כגון: מקנה, כסף וזהב, ומצוות היובל אינה חלה עליהם. גם בתים הם הון חשוב, והתורה מדגישה שמצוות היובל חלה רק על בתים הנמצאים בשדה, ולא על בתים בערים מוקפות חומה (פרט לערי הלויים), ויקרא כה כט: " "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה, והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו, ימים תהיה" "גאלתו. ואם לא יגאל" "עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו," "לא יצא ביבל" "; בניגוד לגישה המרחיבה.
  • גם בחברה שאינה חקלאית, לקרקע יש ערך רב מאד. לשם המחשה: בזמן כתיבת המאמר (כסלו ה'תשע"ב), מחיר של דירה זולה באיזור רחוק מהמרכז הוא כ-500 אלף ש"ח. עלות הבניה, כפי שאמרו לי אנשים העוסקים בבניה באופן פרטי, היא לכל היותר 100 אלף ש"ח. ניתן גם לרכוש בית להרכבה עצמית בחנויות לחומרי בניין, תמורת כ-50 אלף ש"ח. מכאן אפשר להבין, שרוב המחיר של דירות למגורים נובע ממחיר הקרקע. מי שיש בבעלותו קרקע יכול להתפרנס יפה בלי לעסוק בשום עבודה חקלאית - רק מכך שישכיר אותה לצורך מגורים. חברת סטרט-אפ ישראלית חדשה מאפשרת לאנשים להרוויח כסף מקרקע בגודל מינימלי - על-ידי השכרתה לצורך חניה. זאת בניגוד לגישתו של הרב ליפשיץ, הטוען שבעלות על קרקעות אינה רלבנטית בכלכלה של ימינו. 
  • לפי טענה זו, היה אפשר להסתפק בהגדרה של קרקע כ"אמצעי ייצור" (כדבריהם של פורת ואריאל), אולם טענה זו היא בעייתית, כי אין זה ברור מהי ההגדרה של אמצעי ייצור (שני המחברים שדיברו על "אמצעי ייצור" לא נתנו הגדרה מדוייקת למושג זה). כמו כן אין זה ברור מדוע, למשל, צאן ובקר לא נחשבו לאמצעי ייצור, והרי הם מייצרים חלב וצמר? ומדוע כסף וזהב לא נחשבו לאמצעי ייצור, והרי אפשר לקנות באמצעותם קרקע?
  • מעבר לכך, התורה מסבירה בפירוש, מדוע קרקע שונה מכל סוג אחר של רכוש, (ויקרא כה כג): "והארץ לא תמכר לצמתת, כי לי הארץ , כי גרים ותושבים אתם עמדי". הארץ שייכת לה' כי ה' יצר אותה לבדו. מוצרים אחרים נוצרו בשיתוף פעולה בין האדם לבין הטבע, למשל: החיטה נוצרת בשיתוף פעולה בין החקלאי הזורע וקוצר לבין הקרקע; החלב נוצר בשיתוף פעולה בין הרועה לבין הצאן; וכן הלאה. לכן יש לאדם זכות לתבוע בעלות על מוצרים אלה, ולמכור אותם לצמיתות. אולם הקרקע היא כולה יצירה אלהית, אין לאדם שום חלק בה, ולכן לאף אדם אין זכות לתבוע בעלות פרטית עליה. לענ"ד, נימוק זה סותר את הגישה המרחיבה, וגם חלק מגישות הביניים, המתעלמות מההבדל שבין יצירה אלהית לבין יצירה אנושית, כגון אמצעי-ייצור או קניין רוחני. 

לפי נימוק זה האחרון, יש מקום להרחיב את דיני החלוקה והיובל גם לגורמים אחרים שהם יצירה אלהית, כגון: מים, גז, נפט, מלח, תדרי שידור, ועוד, כפי שהציעו חלק מהוגי הדעות שהבאנו למעלה. כך גם לגבי חברות ציבוריות שעיקר עיסוקן הוא במשאבי טבע, כגון: הנמלים, מפעלי ים המלח, ועוד.

אולם, לקרקע ישנו ערך מהותי, הרבה מעבר לערך הכלכלי שלה כ"אמצעי ייצור". בניגוד לטענתו של הרב ליפשיץ, בעלות על קרקע עדיין קשורה באופן הדוק לשיעבוד. מכיוון שכל אדם צריך מקום כלשהו להימצא בו, הרי שאדם שאין לו קרקע הוא בהכרח עבד, כי הוא חייב למלא את כל הוראותיו של בעל הקרקע שהוא נמצא בה. במקרה הטוב, שיעבוד זה יתבטא בחובה לשלם דמי שכירות לבעל הקרקע; במקרה הפחות טוב, זה יתבטא בגירוש, כמו שעשה יוסף לאחר שקנה את הקרקעות במצרים (בראשית מז).

בכל שאר תחומי החיים, האדם יכול להסתפק במועט: הוא יכול, למשל, לגור במערה ולאכול חרובים, וכך לא יצטרך לעבוד עבור אף אדם. אולם לגבי קרקע, אין אפשרות "להסתפק במועט", הרי האדם חייב להימצא איפשהו, ולכן הוא באופן עקרוני עבד של בעל הקרקע. רק אדם שיש לו קרקע הוא חופשי. זו הסיבה שהתורה מדגישה, שחוק היובל נועד לשמור על החופש, (ויקרא כה י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"; דרור - בתרגום אונקלוס - "חירות"; ובדברי חז"ל - "דמדייר בי דיירא" (רבי יהודה, ראש השנה ט:) - מלשון דיור - החופש לדור בקרקע בלי לשלם שכר-דירה ובלי לחשוש מפינוי. 

מעבר לכך: אזרח שיש לו קרקע הוא למעשה מלך בקרקע שלו; חברה שבה לכל אזרח יש קרקע היא החברה החופשית ביותר - כל אזרח הוא מדינה עצמאית. ואכן, החברה הישראלית הקדומה, בימי השופטים, התאפיינה בכך ש"אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה" (במשמעות חיובית; ראו אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא , הוצאת הקיבוץ המאוחד ה'תשס"ט, פרק ח) .

אם כך, גם בימינו יש הגיון ליישם את דין החלוקה דווקא על קרקעות, על-מנת להבטיח חופש לכל אזרח. 

כדי שיהיה חופש אמיתי, חשוב שכל אדם יהיה חופשי לחלוטין בקרקע שלו, לפתח אותה כרצונו - לבנות, לגדל ירקות, או כל דבר אחר; בלי שום צורך לעבור בוועדות ולקבל אישורים. אבותינו בזמן התנ"ך הסתדרו טוב מאד בלי וועדות תיכנון ובניה; וגם אנחנו יכולים להסתדר - בתנאי שהחלוקה תהיה שיוויונית ושלכל אזרח תהיה קרקע.

ב. כמה לחלק?[עריכה]

כל רעיון הקשור לחלוקת קרקעות חייב להתייחס לשאלת ההערכה - איך קובעים אלו קרקעות הן "שוות"? איך קובעים מה השווי של כל קרקע?

האפשרות הפשוטה ביותר היא להתייחס רק לגודל, כלומר לחלק את הארץ לחלקות בגודל שווה, ולתת לכל אחד חלקה אחת, ע"פ הגורל, (במדבר כו נד): "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ"( פירוט ).

על-פי פשט הכתוב, נראה שהנחלות חולקו לשבטים או למשפחות, לפי מספר השמות שיש בכל שבט: לרב - לשבט שיש בו הרבה אנשים - תרבה נחלתו - תיתן נחלה גדולה יותר; ולמעט - לשבט שיש בו מעט אנשים - תמעיט נחלתו - תיתן נחלה קטנה יותר; וכן בתוך השבט, יש לחלק את הנחלה למשפחות ולבתי-אב לפי גודלם - איש לפי פקודיו יותן נחלתו . כך, בסופו של דבר כל אדם יקבל קרקע באותו גודל. 

אולם, לפי חכמי התלמוד, החלוקה לא היתה לפי גודל, אלא לפי שווי כלכלי: " "ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט (כלומר: וצריך לדקדק בין רב למעט, להוסיף דמים הרב למעט: שהזיבורית קרי ליה 'מעט' והעידית קרי 'רב'). אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה" "חמש סאין בגליל... למאי? אילימא לשופרא וסניא - אטו בשופטני עסקינן?!" "אלא לקרובה ורחוקה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה; רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה" " ( בבלי בבא בתרא קכב. ) . חז"ל למדו מהפסוק האחרון, שיש לחלק את הנחלות על-פי גורל, אבל אחרי שהסתיימה ההגרלה, יש להעביר פיצויים בין מי שקיבל נחלה בעלת ערך רב , למי שקיבל נחלה בעלת ערך מעט .

איך נקבע ערכה של הקרקע? חכמי התלמוד מציינים שני גורמים: האיכות החקלאית שלה (עידית או זיבורית, שופרא או סניא), והמיקום המרחבי שלה (קרובה או רחוקה - כנראה ממקום המקדש או מהגבול). האיכות החקלאית של הקרקע נכנסה כבר ליחידת המידה, שהרי רבי יהודה מדבר על קרקע של "סאה" או של "חמש סאין", ומסתבר שהכוונה לקרקע המניבה סאה או חמש סאין של תבואה (ויש לעיין, מה הקשר בין מידה זו לבין המידה "בית סאה", המציינת שטח קבוע של 2500 אמות רבועות - כחצי דונם) . רבי יהודה מציין את היחס בין השווי החקלאי לבין השווי המיקומי - קרקע שנמצאת ביהודה (קרוב לירושלים) שווה פי 5 מקרקע באותה איכות שנמצאת בגליל.

כמו כן, הם דנים בשתי דרכים לוודא שהחלוקה תהיה שווה: פיצוי בקרקע (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל שטח גדול יותר) או פיצוי בכסף (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל פיצוי כספי ממי שקיבל קרקע בשווי גבוה יותר). כך למשל, לפי רבי יהודה: " "מי שנפל גורלו בגליל - נוטל חמש סאין, כנגד סאה שחבירו נוטל" "ביהודה... אי נמי... סאה" "ביהודה שוה חמש סאין בגליל בשביל שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק יותר, וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין לסאה שבגליל" " (רשב"ם שם) .

הבעיה העקרונית בגישה זו היא, שהשווי של קרקע אינו קבוע - הוא משתנה בהתאם לתקופה ובהתאם לתרבות, לדוגמה:

  • בתקופת שלמה, אנשים מכל העולם רצו לבוא לירושלים, לבקר בבית המקדש, לשמוע את חכמתו של המלך ולראות את עושרו; ומסתבר שהקרקעות באיזור ירושלים היו יקרות יותר מבכל אזור אחר בארץ. אולם בתקופת נחמיה אנשים לא רצו לגור בירושלים, העיר היה ריקה והיה צריך לבקש מאנשים שיתנדבו למלא אותה, (נחמיה יא ב): "וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם". כך גם בימינו, מייד לאחר מלחמת ששת הימים, אנשים עדיין פחדו לגור ברובע היהודי, והממשלה חילקה דירות בחינם לכל מי שרצה לקחת; היום הדירות הללו שוות מיליונים ב"ה.
  • במשק חקלאי, שווי הקרקע ייקבע לפי רמת הפוריות של האדמה, כמות המשקעים, האם פני השטח מתאימים לזריעה, ועוד; במשק של רועי צאן, כל הגורמים הללו הרבה פחות חשובים, הרי אפשר לרעות כבשים ועיזים גם במדבר.
  • במשק תעשייתי, באר נפט שמתגלה בקרקע מגדילה באופן משמעותי את ערכה; ובמשק עתידני, שכל צרכי האנרגיה שלו מסופקים ע"י תאים סולריים - הנפט עלול דווקא להיחשב למטרד סביבתי, ולהוריד את ערך הקרקע.

למעשה, ישנם כל-כך הרבה גורמים המשפיעים על ערך הקרקע, שאין שום אפשרות לחשב אותו באופן אובייקטיבי - הדרך היחידה לדעת מה "ערך" הקרקע בתקופה מסויימת היא להעמיד את הקרקע למכרז, ולראות מה המחיר המירבי שאנשים מוכנים לשלם עליה. הדבר ניתן, באופן עקרוני, לביצוע, רק בחלוקה הראשונית: כל נחלה מועמדת למכרז, ונמכרת למרבה במחיר. כל התשלומים נאספים, ומחולקים שווה בשווה בין כל הזכאים לקרקע. כך, מי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא נמוך, ישלם סכום נמוך יותר מהסכום שיקבל, ומי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא גבוה, יצטרך לשלם סכום גבוה יותר מהסכום שיקבל. כך, מי שמקבל קרקע יקרה מפצה את מי שקיבל קרקע זולה, כאשר ערך הקרקע נקבע לפי רמת הביקוש.

אולם, החלוקה הזאת טובה רק ברגע שמבצעים אותה. מכאן והלאה, ערכי הקרקעות משתנים כתוצאה משינויים במצב הבטחוני, כלכלי, חברתי ועוד. בשנת היובל הבאה, כאשר הקרקעות יחזרו לבעליהן המקוריים, הן כבר לא יהיו שוות בערכן!

אם מטרתה של מצוות היובל היא להחזיר את החלוקה השיוויונית, אז יש לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות, לפי הערך החדש שלהן, בשנת היובל. אולם, כאן כבר לא נוכל להשתמש במכירה פומבית, שכן ערך הקניה של קרקע נובע לא רק מהקרקע עצמה אלא גם מהשיפורים שנבנו עליה. לדוגמה, אם בעל הקרקע הקודם בנה מגדל משרדים, אנשים יסכימו לשלם הרבה יותר על הקרקע. מכיוון שאי אפשר למכור קרקע בנפרד מהבניין שעליה, אי אפשר גם למדוד את הערך הגולמי של הקרקע! בעיה זו מהווה נושא לדיון ומחקר במספר מדינות בעולם המטילות מס-ערך-קרקע. מדינות אלה מסתמכות בדרך-כלל על הערכתם של שמאים אנושיים, ועל מודלים סטטיסטיים ממוחשבים (ראו ויקיפדיה, Land value tax ), אולם אלה קירובים בלבד שאינם מייצגים את הערך האמיתי.

בעיה נוספת היא, שאם נבצע מכירה פומבית מחודשת, אנשים רבים יצטרכו לעזוב את אדמתם או לוותר על חלק ממנה. גם אם לא מבצעים חלוקה מחדש של הקרקעות, אלא רק גובים פיצוי ("מעלים בכספים"), ייתכן שאנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם: אם, למשל, אדם בעל הכנסה נמוכה קיבל קרקע זולה, ובשנת היובל התברר שערך הקרקע שלו עלה באופן משמעותי, ייתכן שלא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים המעודכנים, ויצטרך לוותר על הקרקע.

אולם, התורה מדגישה, דווקא בהקשר של מצוות היובל, את חשיבות הקשר בין האדם לאדמתו, (ויקרא כה י): "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", (במדבר לו ז): "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מכאן, שחלוקה מחדש של הקרקעות אינה מתאימה לתורה. התורה, כנראה, מחשיבה יותר את הקשר לאדמה, מאשר את השיוויון.

מדינה המחוקקת חוקים, המאלצים אנשים לעזוב את נחלתם ואת ירושתם, פוגעת בעקרונות הנחלה של התורה, ועוברת על המצוה, (דברים יט יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".

אם איננו מבצעים חלוקה מחדש בשנת היובל, ייתכן שאין בכלל צורך לבצע הערכה ראשונית של שווי הקרקע, ממילא ההערכה הנוכחית כבר לא תהיה רלבנטית בזמן היובל הבא. אם כך, ייתכן שהחלוקה המקורית צריכה בכל-זאת להסתמך על הגודל בלבד - כפי פשוטם של הפסוקים שהבאנו למעלה. כל אדם מקבל חלקה בגודל קבוע, על-פי הגורל. ייתכן שהקרקע שקיבל היא פחות טובה מקרקע של מישהו אחר, אבל לפחות תהיה לו וודאות שהקרקע תישאר שלו ושל צאצאיו לתמיד. כך תהיה לו מוטיבציה לבנות, להשקיע ולהגדיל את ערך הקרקע שלו.

ג. איך לחלק?[עריכה]

1. על-פי התורה, יש לבצע חלוקה ממשית של הקרקעות, כך שכל אחד מקבל קרקע שווה. לשם פשטות, נניח שמצאנו פתרון כלשהו לבעיית השמאות מהסעיף הקודם, ומכאן והלאה נניח שהארץ מחולקת לחלקות של רבע דונם, שלכולן אותו שווי. חלוקה כזאת ניתנת לביצוע כאשר כולנו מגיעים לארץ ביחד, והארץ פנויה להתיישבות. אולם בדורנו בני ישראל הגיעו לארץ בהדרגה, ועדיין מגיעים. אם כך, מתי בדיוק תתבצע החלוקה? ונניח שנחליט לחכות עד שאחרון היהודים יגיע לארץ - הרי הארץ כבר תהיה בנויה ומיושבת (למעשה כבר כיום חלק גדול מהארץ כבר בנוי). האם נצטרך להזיז את כולם ממקום מגוריהם ולחלק מחדש את כל הקרקעות?

אהוד טוקטלי התייחס לבעיה הראשונה, והציע לחלק את הקרקעות בהדרגה, בעזרת קרן נאמנות: "בימי קדם הגענו לארץ ביחד... כיום מגיעים היהודים בהדרגה. הקרן החדשה שומרת על אדמת הארץ עבור כל היהודים, גם לאלה שיבואו בעתיד. זו גם הסיבה שאנחנו מוכרים לכל אחד חלקה קטנה יחסית" (בספרו "נוי אלט נוי לנד" שהוזכר למעלה) . אפשר לבצע גם את הקניה בהדרגה, על-פי הסיסמה של הקק"ל, "דונם אחר דונם".

פתרון אפשרי נוסף הוא לקבוע בחוק, שכל אדם זכאי לקרקע בגודל מסויים (למשל, עד רבע דונם). כל מי שיש בבעלותו קרקע בגודל זה או פחות, רשאי לשמור אותה בבעלותו לתמיד, וכמו כן, אם הוא מוכר אותה, היא חוזרת אליו בשנת היובל הקרובה. אולם מי שיש בבעלותו קרקע גדולה יותר, יצטרך להחזיר את העודף למדינה בשנת היובל הקרובה. המדינה תוכל למכור את הקרקעות האלו מחדש, לכל המרבה במחיר. כך, במשך הזמן, יותר ויותר אנשים יהיו בעלי קרקע; המערכת "מתכנסת" למצב שבו לכל אזרח יהיה לפחות רבע דונם. 

כדי שיהיה חופש אמיתי, חשוב שכל אדם יהיה חופשי לחלוטין בקרקע שלו, לפתח אותה כרצונו - לבנות, לגדל ירקות, או כל דבר אחר; בלי שום צורך לעבור בוועדות ולקבל אישורים. אבותינו בזמן התנ"ך הסתדרו טוב מאד בלי וועדות תיכנון ובניה; וגם אנחנו יכולים להסתדר - בתנאי שהחלוקה תהיה שיוויונית ושלכל אזרח תהיה קרקע.

שתי ההצעות הללו אינן פותרות את הבעיה השניה - של הקרקעות הבנויות. נניח שמישהו מחזיק קרקע של חצי דונם, ובונה עליה מגדלי דירות. כעת, לפי החוק המוצע, הוא יצטרך להחזיר למדינה רבע דונם בשנת היובל הקרובה, ומסתבר שהרבע הזה יגיע בסופו של דבר למישהו אחר. אותו אדם אחר עלול להחליט, שהוא רוצה להרוס את מגדל הדירות, כדי שיוכל להשתמש בקרקע לגידול ירקות. זו תהיה החלטה מאד לא חכמה מבחינה כלכלית, אבל עקרונית, זו זכותו של בעל הקרקע. השאלה היא, האם אנחנו מוכנים להתמודד עם חוסר היעילות שהדבר יגרום למשק? האם אנחנו מוכנים לאפשר לאנשים להרוס בניין שאנשים אחרים בנו, רק כדי שחלוקת הקרקעות תהיה צודקת?

כדי להתגבר על כל הבעיות הללו, ניתן להציע שתי דרכים אחרות לממש את החלוקה - דרכים שיכולות להתאים גם לנכסים אחרים כגון משאבי טבע או חברות ציבוריות:

2. אפשר להתייחס לבעלי הקרקע כאל בעלי מניות .

לשם המחשה: נניח שעשרה אחים ירשו מאביהם נחלה עם נכס מניב כלשהו, למשל לונה-פארק. הם לא יכולים לחלק את הלונה-פארק לעשרה חלקים, ולכן הם מחליטים לנהל את הנחלה ביחד, בעצמם או על-ידי נציגים, ולהתחלק ברווחים. הרווחים יגיעו מדמי-הכניסה שישלמו המבקרים בלונה-פארק, פחות הוצאות התיפעול. מובן שהאחים ינסו למקסם את הרווחים שלהם, ולכן ינסו להגדיל את דמי-הכניסה כמה שיותר, אבל לא יותר מדי - כדי שלא להבריח לקוחות. אם רוב המבקרים בלונה-פארק הם האחים עצמם, מסתבר שגם האחים יצטרכו לשלם דמי-כניסה - כך שמי שמשתמש בלונה-פארק יותר, ישלם יותר.

אם נרחיב את הרעיון לקרקעות המדינה, נוכל להתייחס לכל האזרחים כאל בעלי-מניות במינהל מקרקעי ישראל. כבעלי-מניות, יש להם זכות לבחור נציגים שינהלו את המינהל. הנציגים יוכלו לקבוע את דמי החכירה לפי שיקול דעתם, באופן שימקסם את הרווח של בעלי המניות (כך אנו עוקפים באלגנטיות את בעיית השמאות - אין צורך לחשב את הערך ה"אמיתי" של קרקע, אלא לגבות את הערך המירבי האפשרי על-מנת למקסם רווחים). האזרחים יקבלו דיבידנד מרווחי המינהל.

רעיון זה, מלבד העובדה שייתן הכנסה צדדית נאה לכל אזרח, ייתן לאזרחים גם כוח לשלוט על הגופים המנהלים את המשאב החשוב ביותר במדינת ישראל - הקרקעות. עצם העובדה שיהיו בחירות חופשיות לראשות המינהל תעודד שקיפות ופיקוח, ותצמצם את השחיתות שיש שם (על-פי החשד).

יש לקיים בחירות דמוקרטיות גם לוועדות התיכנון והבניה הארציות והמקומיות. הוועדות הללו מחזיקות בידן כוח עצום: בהינף אצבע הן יכולות לשנות את הייעוד של קרקע וכך להגדיל את ערכה פי 10 ויותר. הכוח העצום הזה צריך להיות תחת פיקוח הציבור כולו, ולא בידי מספר מצומצם של פקידים ממונים.

ניתן להרחיב את הרעיון גם לכל חברה ציבורית (כהצעתו של סבג), או לכל חברה שעיקר רווחיה נובעים מניצול אוצרות טבע (כהצעתו של צוריה). אם, למשל, ייושם הרעיון בחברת החשמל, אז כל מספר שנים יתקיימו בחירות ישירות להנהלת חברת החשמל; כך יוכל כל אזרח להשפיע באופן ישיר על משק האנרגיה של המדינה.

הרעיון ממומש בארה"ב בצורת Special-purpose district - מעין מחוז וירטואלי המטפל בנושא מסויים, הקשור בדרך-כלל לקרקע או אוצרות-טבע, לדוגמה "מחוז המים". יחד עם הבחירות לנשיאות בארה"ב, מתקיימות גם בחירות למועצת ה"מחוזות" המיוחדים, כך שכל אחד יכול להשפיע על אופן הניהול של משאבים אלה.

באלסקה, למשל, כל שנה מחולק דיבידנד מרווחי הנפט, המגיע לכ-1000 דולר לשנה.  סינגפור מחלקת מדי-פעם דיבידנד מתוך עודפי התקציב .

הפרטה לציבור היא דוגמה מצויינת לאופן המקורי שבו כלכלה המבוססת על התנ"ך עשויה להתמודד עם בעיות אקטואליות. כיום ישנן שתי גישות עיקריות להפרטה:

  • כלכלנים ימניים תומכים בהפרטה - הם רוצים להוציא את נכסי הציבור מידי הממשלה כי טוענים שהניהול הממשלתי הוא בזבזני ומושחת; הם רק שוכחים, שגם תהליך ההפרטה עצמו נעשה ע"י פקידי ממשלה, וכאשר הם מושחתים, הנכסים עוברים לידי מקורבי השלטון.
  • כלכלנים שמאליים מתנגדים להפרטה כי הם לא רוצים שנכסי הציבור ירוכזו בידי בעלי ההון. הם רק שוכחים, שהממשלה עצמה מושפעת מבעלי ההון, וכאשר לממשלה יש הרבה נכסים - המרוויחים הראשונים הם בעלי ההון המקורבים לשלטון.

בשתי השיטות, בסופו של דבר, יש ריכוזיות - הנכסים מרוכזים בידי בעלי ההון, או בידי בעלי השלטון, והמרחק ביניהם, כידוע, לא כל כך גדול. לעומת זאת, הפרטה לציבור מחלקת את השליטה בנכסים בין האזרחים, וכך מונעת ריכוזיות.

אם נרחיב את הרעיון עוד יותר, נוכל להתייחס לכל האזרחים כאל בעלי מניות על המדינה כולה. הם בוחרים נציגים שינהלו את המדינה (=חברי הכנסת), ומגיע להם לקבל דיבידנד מרווחי המדינה. רווחי המדינה הם, בעיקר, המיסים שהמדינה גובה מתושביה. לפי גישה זו, תפקידה של המדינה הוא כמו תפקידה של הנהלה בחברה ציבורית - למקסם את רווחיהם של בעלי המניות. כלומר, המדינה צריכה להטיל את שיעורי המס שיביאו לכך שהכנסות המדינה ממיסים יהיו גבוהות ביותר. אם ניקח את ההכנסות המקסימליות שהמדינה יכולה להרוויח ממיסים, וננכה מהם את הוצאות התיפעול ההכרחיות, נקבל סכום נאה שאותו נוכל לחלק כדיבידנד לאזרחים (רוב האזרחים הם גם בעלי-מניות וגם תושבים בו זמנית, אבל אין בכך כל בעיה - גם בדוגמת הלונה-פארק שהבאנו למעלה, ייתכן שרוב המבקרים הם גם שותפים, ועדיין הם צריכים לשלם דמי-כניסה. ובכל מקרה, יש גם אזרחים שאינם תושבים, ויש תושבים שאינם אזרחים) .

כמה בדיוק לחלק? זה תלוי בשאלה מה הן "הוצאות התפעול ההכרחיות" של המדינה:

  • לפי הגישה המינארכית (= שלטון מינימלי), הוצאות המדינה צריכות להצטמצם רק למינימום ההכרחי - ביטחון ומשפט. לפי גישה זו, המדינה לא תסבסד שירותי חינוך, בריאות, רווחה וכו' - אבל במקום כל זה, כל אזרח יקבל הכנסה נאה של כמה אלפי ש"ח בחודש, בנוסף על כל הכנסה אחרת שיש לו. כל אזרח יוכל להשתמש בהכנסה זו כדי "לסבסד" את השירותים שחשובים לו - מי שרוצה חינוך, יוכל לשכור מורים פרטיים לילדיו (או לעצמו); מי שרוצה דיור לזוגות צעירים, יוכל לעזור לילדיו (או לעצמו) בשכר הדירה; מי שרוצה בריאות, יוכל להשקיע בביטוח בריאות משופר; וכן הלאה. יסתיים סוף-סוף הויכוח בין דתיים לחילונים, על תקציבי הישיבות לעומת תקציבי התיאטראות - כל אחד יחליט בעצמו אם לתרום את כספו לישיבה או לתיאטרון.
  • לפי הגישה הסוציאל-דמוקרטית, המדינה צריכה גם לדאוג לרווחתם של האזרחים ולהחליט בשבילם במה כדאי להם להשקיע, כך שלא יהיה אזרח שיבזבז את כל הדיבידנד שלו על משקאות חריפים (למשל) ויישאר בלי ביטוח בריאות ובלי גישה למופעי תרבות. גם לפי גישה זו, ניתן לקבוע אחוז מסויים מהכנסות המדינה ממיסים, שיחולק באופן שווה בין האזרחים. אפשר להתחיל מ-1% ולהעלות את האחוז בהדרגה, עד לרמה שתהיה מוסכמת על רוב האוכלוסיה. כך נגיע לשילוב הרצוי בין מדינת רווחה לבין מדינה חופשית.

גם אם הדיבידנד יהיה רק 1% של הכנסות המדינה (כ-500 ש"ח בשנה לאזרח), זה עדיין יהיה צעד חשוב, כי הוא ייתן לכל אזרח את התחושה שהוא שותף. אחת הטענות העולות במחאות חברתיות היא, שרוב האזרחים אינם נהנים מהצמיחה במשק. אם כל אזרח יקבל אחוז קבוע מתוך הכנסות המדינה ממיסים, כולם יהיו שותפים, כי צמיחה מתבטאת בדרך-כלל גם בעליה בהכנסות ממיסים. כמו כן, הדבר ייתן לאנשים תמריץ לדווח על עברייני מס - כי מי שמעלים מס, למעשה פוגע בדיבידנד שכל אחד מאיתנו יקבל בסוף השנה.

רעיון הדיבידנד החברתי תופס תאוצה כפתרון לבעיית עודף העבודה (טלי שמיר, כלכליסט 1.11.12) .

3. גישה שלישית היא להמיר את הקרקע ב דמי שכירות . נניח שמישהו מחזיק קרקע בגודל 2 דונם, כנ"ל; ונניח שאנחנו לא רוצים לקחת ממנו את הקרקע. עדיין, הוא מחזיק קרקע שאמורה להיות שייכת למישהו אחר. לכן, הוא חייב לשלם "דמי שכירות" על הדונם העודף.

במקביל, אדם שאינו מחזיק קרקע בכלל, זכאי לקבל "דמי שכירות" על הדונם שמגיע לו.

אנחנו לא יודעים בדיוק למי שייכת כל חלקה, אבל זה לא משנה, כי אנחנו יודעים שכל אחד אמור להחזיק קרקע באותו שווי (לפי גישת הערך הכלכלי המבוססת על התלמוד - ראו פרק ב למעלה).

לכן, אפשר לחייב כל אדם המחזיק בקרקע, לשלם את דמי-השכירות על הקרקע הזאת לקרן ציבורית כלשהי; וכל כספי הקרן יחולקו שווה בשווה לכל האזרחים הזכאים לקרקע. כך, מי שמחזיק קרקע שגודלה בדיוק מתאים לחלק היחסי שלו באוכלוסיה, יהיה עם רווח נקי 0 - המס שישלם יהיה שווה בדיוק לתשלום שיקבל. מי שמחזיק קרקע גדולה יותר, ישלם יותר ממה שיקבל; ומי שמחזיק קרקע קטנה יותר, יקבל יותר. 

לרעיון זה יש יסוד בתורה: על-פי התורה, שבט לוי לא קיבל נחלה כי היה אמור להקדיש את חייו לעבודת המקדש. אבל עוד לפני שחולקו הנחלות, כבר קבע ה' שיש לתת להם מעשר: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר י"ח, כא-כד). המעשר הוא גם שכר על העבודה באוהל מועד, אבל גם פיצוי על שלילת הנחלה; מעין "דמי שכירות" שכל בני ישראל צריכים לשלם לשבט לוי, תמורת השימוש בקרקע שהיתה אמורה להיות שלו. יחד עם הלוי, גם אנשים אחרים שלא היתה להם קרקע קיבלו פיצוי: "וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ; לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים י"ד).

הצעה זו מקבילה להצעתו של יצחק דבירה, שהצענו למעלה; והיא מתאימה לשילוב של "מס ערך קרקע" עם "דיבידנד לאזרחים" (LVT+CD, בלשון הג'ורג'יסטים).

ההצעות שהועלו כאן עשויות לפתור בעיות בתחומים שונים ומפתיעים. ניקח למשל את שוק העבודה:

  • כלכלנים ימניים תומכים בפתיחת שוק העבודה לתחרות חופשית, ללא כל חוקים להגנה על זכויות העובדים. אולם, שוק העבודה אינו שוק חופשי באמת. כשאדם צריך לשלם שכר דירה ולקנות אוכל, הוא לא במצב שהוא יכול לעזוב את העבודה ולחפש עבודה טובה יותר, הוא נאלץ לקבל כל מה שמציעים לו. כתוצאה מכך נוצרת ריכוזיות - מעט מעסיקים שולטים בהרבה עובדים התלויים בהם ואינם יכולים לשפר את תנאי עבודתם.
  • כלכלנים שמאליים תומכים בחוקים רבים שאמורים, לכאורה, להגן על זכויות העובדים: שכר מינימום, פנסיה חובה, הגנה על עובדות בהריון ועוד. מלבד העלות הכלכלית הישירה שהחוקים הללו מטילים על המעסיק, הם גם מחייבים אותו להתמצא באוסף של חוקים שהולך ומסתבך משנה לשנה, או להעסיק רואה חשבון בתשלום נוסף. כדי לעזור למעסיקים להתגבר על הקשיים הללו, קמו חברות קבלן, וכתוצאה מכך, מעמדם של העובדים נעשה גרוע עוד יותר. אז עכשיו יש סוציאליסטים שרוצים לאסור בחוק על הקמת חברות קבלן... מן הסתם, זה ישפר את מעמדם של חלק מהעובדים - עד שמישהו ימציא פטנט חדש שיפגע בעובדים עוד יותר, ושוב נצטרך להמציא חוק שאוסר על כך, וכן הלאה - טלאי על גבי טלאי.

מצוות חלוקת הקרקעות מציעה צורת חשיבה שונה לגמרי. המטרה היא להביא לחירות, ולא להוסיף עוד חוקים ומגבלות . אם ישנם אנשים העובדים בתנאים גרועים, הפתרון הוא לא להוסיף עוד חוקים, אלא ליצור תנאים שיאפשרו לעובדים להיות חופשיים ולבחור בעצמם מקום העבודה שייתן להם תנאים טובים יותר.

בכלכלה המבוססת על התנ"ך, לכל אדם ישנה קרקע המאפשרת לו לבנות בית ולהתפרנס בעצמו, גם אם בדוחק. אם הוא רוצה, הוא יכול להשכיר את עצמו לעבודה אצל אחרים, למשל כדי לעבוד בעבודה מעניינת יותר או לקבל הכנסה גבוהה יותר, אבל תמיד יש לו אפשרות "ברירת מחדל". במצב זה שוק העבודה הוא באמת חופשי - מי שאינו מרוצה מתנאי עבודתו, יכול לעזוב ולחפש עבודה אחרת. מעסיקים, הרוצים לשמור על העובדים שלהם, צריכים להציע להם תנאי עבודה טובים יותר מהתנאים שיש להם בקרקע הפרטית שלהם. אין צורך בהתערבות ממשלתית.

גם קיצבה קבועה לכל אזרח, בין אם כ"דמי שכירות" או "דיבידנד חברתי", תשיג תוצאה דומה.

4. בניגוד לשלוש הגישות הקודמות, המחלקות את הכוח בין האזרחים, תמכו כמה מהוגי-הדעות בגישה ריכוזית , שלפיה יש להעביר את הזכויות לגוף ציבורי כלשהו. כך למשל, כתב הרצל "אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה" - תאגיד המחזיק בבעלותו את כל הקרקעות. גם חוק יסוד מקרקעי ישראל (ה'תש"ך) קובע, שהקרקעות שייכות למדינה לצמיתות. הרב דב רוזן הציע, שרכושו של כל נפטר יעבור למדינה. ויואב רובין הציע שהמדינה תגבה מס-ירושה ותשתמש בו כדי לממן חינוך לנזקקים. הוא אף הסביר מדוע הוא מתנגד לחלוקה ישירה של הכסף לאזרחים: "כסף שכזה, כאשר הוא מגיע בקצבאות או במענקים, עלול להביא לנזקים במקום לתועלת, שכן קיצבאות עלולות להביא לתלות במדינה ולהסתמכות על שולחנם של משלמי המיסים, ומענקים עלולים להתבזבז במהירות". גישה זו מבטאת אי-אמון באזרחים: הם אינם יודעים להשתמש נכון בקרקע שלהם או בקיצבה המגיעה להם, ולכן המדינה צריכה לקחת את הקרקע ואת הזכויות, ולהשתמש בה לתועלת האזרחים.

הרצל כתב שהשינוי שלו הוא "מעט", אך למעשה מדובר בשינוי מאד משמעותי:

  • מבחינה רוחנית: התורה קובעת שכל הארץ שייכת לה', והגישה הריכוזית מציבה את המדינה במקום ה', וקובעת שכל הארץ שייכת למדינה - שהיא מעשה ידי אדם. לענ"ד יש כאן חשש עבודת אלילים, שהרי מהותה של עבודת אלילים היא ההאלהה של מעשי ידי האדם, (ישעיהו ב ח): "ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעתיו".
  • מבחינה חברתית: התורה קובעת, שלאף אדם אין זכות גדולה יותר לקרקע מלכל אדם אחר, ולכן כל אחד מקבל בעלות על חלקה שווה. הגישה הריכוזית נותנת את הבעלות בפועל בידי קבוצה קטנה של פקידים - גישה מאד לא שיוויונית. כל מה שנשאר לאזרחים הוא רק להצביע בבחירות פעם בארבע שנים, על מנת להשפיע בצורה כלשהי על זהותם של אותם פקידים; וההשפעה הממשית של האזרחים, כידוע, קטנה מאד. לענ"ד זה לא שונה בהרבה מעַבדוּת.
  • מבחינה מעשית: המצוה המקורית בתורה מונעת ריכוזיות, בעוד שההצעה של הרצל וההולכים בדרכו גורמת בדיוק את ההיפך - היא יוצרת ריכוזיות של כוח עצום בידי פקידי השלטון או "החברה החדשה". והכוח, כידוע, משחית. וגם אם כל הפקידים יהיו ישרים - עדיין מדובר במספר קטן של פקידים המנהלים קרקעות ששוויין מאות מיליארדי שקלים. אין שום אפשרות לפקח בצורה יעילה על כל-כך הרבה קרקעות, וודאי שיש אנשים המנצלים עובדה זו כדי לקבל קרקעות בפחות משוויין (ראו פרשת הולילנד), או אף לגנוב קרקעות (ראו גניבות הקרקעות בגליל ובנגב). ובמקביל, רוב האזרחים משועבדים ואינם יכולים לבנות את ביתם בחופשיות: גם מי שכבר קונה קרקע, לא יכול לבנות בה בלי לקבל אישורים מגורמים ממשלתיים רבים; כתוצאה מכך מחירי הדירות מאמירים, רוב הציבור משועבד למשכנתא, והבנקים הולכים ומתעשרים על חשבוננו.

הצעותיהם של רוזן ושל רובין סובלות מבעייה דומה, האופיינית לכל מערכת רווחה ממשלתית - היא יוצרת ריכוזיות. כדי לברר מי הם הנזקקים, קובעים קריטריונים, מקימים ועדות, ובונים מערך מסועף של פקידי רווחה המתפרנסים על-חשבון הציבור. בסופו של דבר, כדי לקבל תמיכה משמעותית מהמדינה צריך לצעוק חזק, או להפעיל קשרים. מי שאין לו קול ואין לו קשרים - הולך לאיבוד. מי שמנסה ללכת לעבוד ולהתפרנס בעצמו, עלול לאבד את זכותו לקיצבה, דבר שמעודד בטלה. כך קורה גם כאשר מחליטים לסבסד "מוצרי יסוד" - יש להקים וועדות שיקבעו מה הם מוצרי היסוד (האם בשר הוא מוצר יסוד? ואם אני צמחוני - האם סויה היא מוצר יסוד? ומה עם חלב? לחם לבן/שחור/מלא? מכונה לאפיית לחם? מי יחליט?). המדינה מעבירה כספים ליצרנים של מוצרי היסוד (= בעלי ההון) כדי שימכרו אותם בזול, או מטילה פיקוח על המחירים; בכל מקרה, השוק החופשי נפגע והריכוזיות גדלה.

בכלכלה המבוססת על התנ"ך, המדינה לא עוסקת באופן ישיר בפעולות רווחה; תפקידה היחיד של המדינה הוא לדאוג שכל אדם יקבל את המגיע לו - בין אם המדובר בקרקע, או בפיצוי על הקרקע בצורת דמי-שכירות. במקום עשרות קיצבאות שונות, שרוב האנשים לא מכירים ולכן לא יכולים לנצל - יקבל כל אזרח אמצעים (קרקע או קיצבה קבועה בלתי תלויה בעבודה) שיאפשרו לו לסבסד לעצמו את המוצרים שהוא חושב שהם מוצרי יסוד: מי שרוצה - יקנה לחם שחור; מי שרוצה - יקנה לחם חי; מי שרוצה - יחסוך ויקנה אופה-לחם ויאפה את הלחם שלו בעצמו.

הדבר רלבנטי במיוחד עכשיו, לנוכח גילוי מאגרי הגז הטבעי וקבלת המלצות ועדת ששינסקי. המס על רווחי הגז עשוי להגיע ל-10 מיליארד ש"ח בשנה. אם הכסף הזה ינוהל ע"י "ועדה ציבורית", כמו שדורשים הארגונים החברתיים, זה יהיה מתכון בטוח לשחיתות ולהעדפת מקורבים. כדי להקטין את הריכוזיות, יש לחלק את הכסף שווה בשווה בין האזרחים.

ד. למי לחלק?[עריכה]

רוב הוגי הדעות שהזכרנו למעלה לא התייחסו בפירוש לשאלת הזכאות, וניתן ליישם את הצעותיהם לפי כל הגדרה של "זכאות". שלושה מהמחברים התייחסו לשאלה זו:

1. הרצל כתב בפירוש, שבמדינת היהודים יהיו זכויות שוות למיעוט הערבי (באותה תקופה היו בארץ ישראל הרבה פחות ערבים).

2. אהוד טוקטלי כתב, שרק יהודים יהיו זכאים לקרקעות. אין לראות בכך הפליה על-רקע גזעי, וזאת משתי סיבות:

  • מנקודת-מבט של חוקי המדינה הנוכחיים: ניהול הקרקעות יתבצע על-ידי קרן פרטית, שתמומן כולה ע"י תרומות של יהודים, ותייצג רק את העם היהודי. זכות ההתארגנות נחשבת אחת מזכויות האדם היסודיות, ובפרט מותר ליהודים להתארגן, להתאגד ולהקים יישובים ביחד. גם אזרחי המדינה הערבים, כמובן, יהיו רשאים להקים את "הקרן הקיימת לפלשתין", ולהקים על אדמותיה ישובים המיועדים לערבים בלבד.
  • מנקודת מבט עתידית כלל-עולמית: כשמסתכלים על העולם כולו, כל אדם זכאי לקרקע באופן שווה. אולם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולכן רק בני ישראל זכאים לקבל בה קרקע. הערבים יוכלו לקבל קרקעות בארצות ערב.

3. יצחק חיות-מן הציע להרחיב את הזכאות, ולכלול בה גם את הפליטים הערבים-פלסטינאים; לטענתו, זה יכול להיות צעד חשוב בדרך לפתרון הסכסוך. מעבר לכך, במאמרים אחרים שלו הוא מציע להכליל עמים נוספים במערכת של שבטי ישראל שיהיו זכאים לקרקע בארץ ישראל: "אני מבקש להרחיב את היריעה עוד יותר: תריסר שבטי ישראל, אינם רק אלה שהיו כאן אז, בימי בית ראשון, אלא גם כל אלה הרואים את עצמם היום כחלק מישראל , הן רוחנית והן טריטוריאלית: חילונים דתיים וחרדים, והמבקשים לשמר את תרבות המזרח, וערבים פלשתינאים מוסלמים, וערבים פלשתינאים נוצרים, ונוצרים שאינם ערבים ומזדהים עם ישראל (נוצרים ציוניים למשל, או בני כת המקויה היפנים), או גם יהודים שאינם חיים פה. כי המגמה המתפשטת היום בעולם - בניגוד למגמה העתיקה שהדגמנו מספרו של מישל - היא של חלוקה לשבטים לא טריטוריאליים, שבטים גלובליים. כך המושבות הסיניות בארצות המערב, והמושבות ההודיות באפריקה וברחבי אסיה, והדגל הבריטי המשמש גם את קנדה, אוסטרליה ואחרות, וכך גם הפזורה היהודית. שבט ניו יורק, שבט פריז, ועוד. ייתכן שגם אוכלוסיית קוראי "חיים אחרים" היא מעין שבט נפרד, בעל זכות להגדרה עצמית" ( מערכת שבטי ישראל חדשה (משי"ח) - תריסר השבטים; התפרסם בגליון אפריל 98 של ירחון "חיים אחרים" כהמשך למאמר "קרן היובל" ). חז"ל, כנראה, כבר צפו מראש את הבעייתיות שבדעה זו, כשקבעו ש"אין מקבלים גרים בימות המשיח". הרי כבר עכשיו, עוד לפני ימות המשיח, כשהכלכלה בארץ ישראל פורחת, ישנם מאות אלפי זרים שמוכנים "לראות את עצמם כחלק מישראל" בתנאי שיקבלו עבודה כשוטפי-כלים בתל אביב. אם, בנוסף לכך, יוכלו גם לקבל קרקע - אפשר להניח שכל תושבי אפריקה, המזה"ת, ואולי גם מזרח אסיה, יגלו פתאום שהם "רואים את עצמם כחלק מישראל". כך נגיע לא ל-12 שבטים אלא לאלפים. 

4. פרשת חלוקת הקרקעות בתורה נמצאת בסיומה של פרשת המפקד, (במדבר כו ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל". בהמשך נאמר, שאותם אנשים שהשתתפו במפקד, הם הראויים לקבל קרקע, (במדבר כו נג): "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת; לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ". אם כך, תנאי הזכאות לקרקע כתובים בפסוק ב. אבל מה הם בדיוק? ניתן לקבוע תנאים רבים על-פי אותו פסוק:

ניתן לפרש, שכל אחד מ"בני ישראל" (כלומר, גברים מעם ישראל), שהוא בן 20 ומעלה, זכאי לקרקע. אולם לפי זה, לא ברור מדוע הפסוק מוסיף את המילים "כל יוצא צבא בישראל"?

ניתן גם לפרש, שרק גברים בגיל צבא - 20 עד 60 - זכאים לקרקע, ולכן נאמר "כל יוצא צבא בישראל". אולם, אם הגיל הוא הקובע, מדוע לא נזכר הגיל בפירוש?

לענ"ד, מסתבר יותר לפרש, שהגורם הקובע הוא התנאי הנזכר בסוף הפסוק - כל יוצא צבא בישראל . ישנן כמה ראיות לפירוש זה:

  • מבחינה עקרונית, הצדק מחייב שהארץ תחולק באופן שווה בין כל האנשים שהשתתפו בכיבושה. אין זה משנה מה גילו, מינו ומוצאו של הלוחם - כל עוד הוא השתתף במבצע כיבוש הארץ, מגיע לו לקבל חלק.
  • בני שבט לוי לא שירתו בצבא (אלא ב"שירות לאומי" במקדש), ובהתאם לכך גם נפקדו בנפרד משאר בני ישראל, ולא קיבלו נחלה בארץ (אלא רק בתים), (במדבר כו סב): "כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", (דברים י ט): "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹֹֹ", (דברים יח ב): "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לּוֹֹ", (יהושע יג יד): "רַק לְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן נַחֲלָה, אִשֵּׁי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹֹֹ".
  • גם בהמשך ספר במדבר נאמר, שיש קשר בין שירות צבאי לבין זכות לקרקע, (במדבר לב ו): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!'"... (במדבר לב כט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם 'אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה'".
  • וייתכן שיש לכך רמזים גם בספר שמואל. בני ישראל רצו מלך שיילחם את מלחמותיהם, (שמואל א ח כ): "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". לשם כך הם הסכימו לתת לו את הבעלות על אדמותיהם, (שמואל א ח יד): "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו"( פירוט ). הבעלות על האדמות נתנה למלך זכות לגבות מיסים (כמו שכל בעל נכס יכול לגבות דמי שכירות מהדיירים). כל עוד המלך הצליח במלחמות, כולם היו מרוצים; אבל אז הגיע גוליית הפלשתי, ושאול המלך לא הצליח להילחם בו, ולכן הציע להחזיר את המנדט לעם,  (שמואל א יז כה): "ויאמר איש ישראל: 'הראיתם האיש העלה הזה? כי לחרף את ישראל עלה! והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול, ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל '"- מי שיצליח למלא את תפקידו של המלך, ולהילחם בגליית, יקבל בחזרה את הקרקע של משפחתו, ויהיה חופשי. 
  • מה לגבי נכרים? בתקופת יהושע לא היו נכרים בצבא הישראלי, ולמרות זאת עם ישראל נתן קרקעות לגויים ששיתפו עמו פעולה. כך הבטיח משה ליתרו חותנו, שנתן לו ייעוץ אירגוני במדבר, (במדבר י לב): "והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך"; וכך עשו, (שופטים א טז): "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם".

לפי זה, בימינו ראוי לחלק קרקעות לכל מי שמילא את חובתו למדינה ושירת בצבא - בין אם הוא איש או אשה, יהודי או לא יהודי, צעיר או מבוגר; כל יוצא צבא בישראל ; או בלשון תקינה פוליטית - כל מי שמילא את חובותיו למדינה .

סיכום והמלצות מעשיות[עריכה]

לאחר בחינה מדוקדקת של ההצעות שהועלו בעבר בנושא זה, לענ"ד ישנן כמה הצעות מעשיות המקיימות את עקרונות מצוות היובל:

  • העברת קרקעות לבעלות פרטית : כל אזרח שקיים את חובותיו למדינה יוכל לרכוש קרקע פרטית בגודל 250 מ"ר (או גודל אחר שייקבע בחוק), ללא כל מס. הוא יהיה חופשי לפתח את הקרקע שלו כרצונו - בלי שום צורך באישורים וועדות. כל אזרח שירכוש קרקע גדולה יותר, לא יוכל להחזיק בה לצמיתות, אלא יצטרך להחזיר אותה למוכר או למדינה בשנת היובל הקרובה. ניתן לבצע רעיון זה גם על-ידי הקמת קרן וולונטרית, כהצעתו של אהוד טוקטלי.
  • דמוקרטיזציה במינהל מקרקעי ישראל ובוועדות התיכנון והבניה : כל אזרח שקיים את חובותיו למדינה יוכל להשתתף בבחירות חופשיות ודמוקרטיות לגופים השולטים בקרקעות המדינה.
  • הפרטה לציבור : יש להנפיק מניות של כל החברות הציבוריות, ולחלק מניה לכל אזרח שקיים את חובותיו למדינה. לגבי חברות שהופרטו בעבר (בפרט חברות המשתמשות במשאבי טבע כגון מפעלי ים המלח), יש לבטל את המכירה בשנת היובל הקרובה (לכל המאוחר), ולהפריט גם אותן לציבור.
  • דיבידנד חברתי : כל אזרח שקיים את חובותיו למדינה יקבל קיצבה שנתית. גודל הקיצבה ייקבע ע"י חלוקת 10% מתוך ההכנסות השנתיות של המדינה (או אחוז אחר שייקבע בחוק) במספר הזכאים. החישוב ייקח בחשבון את כל הכנסות המדינה, כולל מיסים, זיכיונות על אוצרות טבע, תרומות, וכל הכנסה אחרת. 

על-פי הרמב"ם, המימוש המלא של מצוות היובל יהיה בימות המשיח: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל . וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות , ככל מצוותן האמורה בתורה" (רמב"ם, משנה תורה , הלכות מלכים ומלחמות יא א ) .

אולם, הציונות אינה מחכה למשיח, אלא פועלת כמיטב יכולתה על-מנת להביא את הגאולה בדרך הטבע. הדבר התבטא בעבר במפעל האדיר של קיבוץ גלויות, ויכול להתקיים גם היום, במפעל אדיר לא פחות - חידוש מצוות חלוקת הקרקעות והיובל -  דרור בארץ לכל יושביה .

מקורות נוספים[עריכה]

דף מקורות לשיעור בנושא נמצא כאן: http://tora.us.fm/tryg/messages/yovl.doc

  • הרב משה הגר, רב במכינה הקדם צבאית ביתיר, כתב על כך בחוברת פנימית של המכינה שהתפרסמה בשנת ה'תשמ"ז (עוד לא הגיעה לידיי).
  • הרב חנן פורת, במשוך היובל , "לאמונת עתיך" 50, שנת ה'תשס"ג, התייחס למשמעות המילה יובל - מלשון הובלה והבאה, ומלשון שופר המסמל קיבוץ גלויות: "עומדים אנו נפעמים נוכח ההקבלה העולה בין גאולת הפרט לגאולת הכלל, בין האיש השב ביובל לאחוזתו ולמשפחתו, לבין העם המקבץ גלויותיו ושב לאדמתו. שופרו של יובל אינו אלא הד קול שופר של מעלה אליו אנו עורגים ומתפללים: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". התנאי לקיום מצוות היובל "שיהיו רוב יושביה עליה" אינו אפוא, תנאי חיצוני, אלא חלק אורגני ממצווה זו...".
  • בני פורת, על מהפכת היובל (http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/285-2.htm), התייחס למשמעות הכלכלית-חברתית של מצוות היובל: "מה בין הכסף והזהב והצאן והבקר לבין נחלת הקרקע והחירות? דומה כי ההבחנה הברורה לעניין זה היא בין אמצעי הייצור לבין פירותיהם... דין היובל מבקש לספק לבני השכבות החלשות את הסולם שיחלץ אותם מבור התחתית שהם שרויים בו, אך לא את פירותיו של התהליך, שהם צריכים להשיגם בעצמם... מכאן נובעת חלוקת האחריות החברתית בין העשיר לבין העני... היובל מטיל אחריות כבדה על העשירים בעלי הרכוש... אך מצד שני, היובל גם מטיל אחריות מקבילה על הנהנה ממנו". 
  • אורי הייטנר - על ז'בוטינסקי (http://www.kibbutz.org.il/shavim/articles/yomyom/061112_hautner_jabotinski.htm).
  • מושגים נוספים: demogrant, citizen's dividend, geonomics,
  • http://landreform.org/be1.htm
  • http://www.faz.co.il/story_3251
  • http://lib.pshita.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16867
  • http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3885557,00.html

תגובות[עריכה]

כזוכה לחנוך את חלק הציבור בכתבה אני רוצה לברך את אראל סגל שעשה עבודה מקיפה ויסודית - יישר כוח. חשוב להפיץ את הדיון.

וביחס לאזכורי שלי את הפלשתינים (מה שעלול לעורר התנגדות-מה) אני רוצה להזכיר את עבודתו המסורה של צבי מסיני המראה שמוצא חלק ניכר מהפלשתינים הוא בעם ישראל (בעצם יהודים) שהעדיפו (אז ועדיין) את ה"צומוד" לקרקע על ההצמדות לתורת ישראל. צבי גם מנסה להקים ציבור פלשתיני (לשעבר) המסור לישראל. לעניות דעתי לא יהיה הסדר שלום אמיתי לדורות מבלי להשביע במשהו את הרעב הטריטוריאלי דווקא של הפלשתינים, ועד שכבר עושים מהפכה של יובל, חייבים להסתכל על היריעה כולה, אפילו אם זה קשה.

-- Yitzhaq Hayut-man, 2012-12-03 18:23:08

מאמר מעמיק ונרחב ביותר. אני חושב שהוא המאמר הכי מעמיק ונרחב שלך, אראל (ויש גם את זה על האינטליגנציה הרגשית, כן). כל הכבוד! ויש הרבה דברים להגיד עליו, מתוכם אבחר רק: תמיד אמרתי שצריך לרסן את הרכושנות הקפיטליסטית. ואולי גם: צריך להבחין לדעתי בין המשימה הקשה ליישם את החוק כפשוטו ובין לשאוב מרוחו.

-- hagai hoffer, 2013-07-17 15:21:03

כמה תוספות למאמר:

  • יש אנשים (כהרב יוסף ליפשיץ למשל) הטוענים שבעלות על קרקע אינה רלבנטית בימינו. המציאות מראה בדיוק את ההיפך. ראו בקישור, אוסף של כתבות על בעיות אקטואליות הקשורות ישירות לבעיית הבעלות על הקרקע: [1]
  • מתוך דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל: [2] "המצב שבו הרוב הגדול של קרקעות (93%) הוא בבעלות המדינה, הוא יוצא דופן לעומת רוב מדינות לעולם".
  • רבים מהוגי-הדעות הציוניים הראשונים הושפעו מרעיונותיו של הנרי ג'ורג' על חשיבות הקרקע: [3]
-- Erel Segal Halevi, 2014-10-31 16:25:04

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-07.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tryg/mamr/yovl_etc